שלוותה

אינפלציה

בלונדיני, חסון, עיניים כחולות –

ואילו לחיים מלאות ויפות,

נעזור לו ללכת,

נדבר גם אם ישתוק.

והנה הוא גבה, וגדל במידה –

נאלץ לו לקנות נעליים טובות,

כך יוכל הוא לחוות טיולים ארוכים,

ולהכיר גם בדרך אנשים נפלאים.

סוף-סוף הוא לבד, האדון הנכבד –

יודע בדיוק מה לעשות,

ולאיפה ללכת כשאין לו שלטים,

מבלי לאבד את מפת הדרכים.

ופתאום באה אהבה –

כמה שהייתה יפה,

אף עזרה לו לבכות,

לנגב הדמעות.

ואיתה ילדים –

הם אינם מעריכים,

כה הרבה הם צווחים;

מה אנחנו שווים?

עם רגל בקבר

אינם כבעבר –

השיער רובו נשר,

העיניים קצת כבו.

לבית אבות הם נזרקו.

הנני אותו תינוק :

בלונדי, חסון, עם עיניים כחולות!

לאן נעלמו כל אותן מחמאות?

הגיעה סופן,

במקומן חדשות.

יואב לוי © 08.01.14