חייה של עוד ילדה אחת.

אין לי כוח לבלוג המעצבן הזה, נשבר לי מסיפורים, נשבר לי מהכל..

הרי גם ככה אין קוראים נכון? כאילו בהתחלה עשיתי את זה בשביל עצמי, אבל עכשיו באמת שאין לי כוח,

אהבתי לכתוב תסיפורים הדבילים האלו, באמת שאהבתי, אבל די, זה עבר..

חוץ מזה גם ככה אני יכולה לעדכן פעם בשבועיים בכללי בגלל הפנימייה (אפילו שעכשיו אני לא בפנימייה כי חופש, אבל..)

אני אפילו לא יודעת בשביל מה אני כותבת את הפוסט הזה, הרי אם אין קוראים אז הוא מיותר..

אני מניחה שאני כותבת אותו לכל האנשים שיגיעו לכאן בטעות... בכל מקרה היה נחמד אבל זהו, נגמר...

אז יאללה.. אני עפתי מפה..

בפעם האחרונה

נורי

"האדם אשר תצטרך להקריב את חייו הוא:  סמואל דוט " שררה שתיקה ארוכה בינינו.

'סמואל דוט? סמואל דוט?!? הרי הוא אחד מן האנשים שאני כל כך מתאמץ בשביל להציל אותם, גיליתי על ה"אחד" בזכותו, פגשתי אותו רק לפני זמן קצר!'.

"מייקי, אני יודע שזאת החלטה קשה, אבל תסתכל על הצד החיובי אתה בקושי מכיר אותו, זו לא הקרבה גדולה מדי" סיזר הרכין את ראשו מטה, כנראה שקלט את חומרת הדבר שהוציא מפיו בכזה חוסר אכפתיות.

התחלתי לבכות, נשברתי 'מה אני אמור לעשות לעזאזל?! לוותר על החיים של סמואל בשביל שכולם – כולל אני יחיו?

"סיזר, אין לי ברירה! אני הולך לוותר על החיים שלי, רק תבטיח לי שכולם יהיו בסדר!"

"אתה בטוח בהחלטתך מייקי?" אמר סיזר , בעת שמבט רציני נשקף מתןך עיניו.

"כן סיזר", אמרתי ' גיליתי שהמשימות האלה עובדות ככה שאם אתה מנסה לראות את הדברים מהצד, הכל נהיה פשוט יותר'.

"מה שתבקש מייקי" אמר סיזר .

הרגשתי את האדמה רועדת בעוצמה שלא תיאמן הכל נהיה מעורפל, האם ככה עוברים אליך כוחותיו של האחד? או שככה נראה המקום ברגע שאתה נכשל?

"או מייקי , אתה חושב שאתה כל כך חכם נכון?" אמר סיזר בקול ערמומי , קול שלא התאים לו.

"חשבת שזו משימה פשוטה, שהכל פה כל כך צפוי, שאתה תצליח להיות האחד, בוא ואגיד לך משהו, אתה לא שונה מאף אחד שהגיע לכאן וניסה כביכול להיות האחד, אתה גם לא האחרון!

בני אדם, אתם חושבים שאתם גזע עליון, שאתם מעל כולם, בגלל זה, רק אדם שיבין את חוקי הטבע יוכל להיות האחד!" הוא אמר וצחק צחוק מרושע, צחוק שזיהיתי מייד, "אתה היצור! אתה זה שחטפת את ההורים שלי!"

"הגיע הזמן שתבין את זה מייקי, אתה בטח די מבולבל עכשיו אתה חושב לעצמך ' איך זה קרה, למה? איך?' אז אני אסביר זאת בצורה שגם יצור נחות כמוך , בן אנוש, יוכל להבין זאת.

הכל היה מלכודת מלכתחילה, אתה מבין הכביש הזה הוא כביש כל כך פעיל, אפילו בשעת חצות המקום הומה במכוניות.

אז אנחנו, ה"שדים", שרודפים את הטירה הזו, יצרנו לנו סוג של מנגנון שפועל בדיוק בשעה הזאת.

זה אומר שבכל יום חמישי, בשעת חצות, מכונית שתעבור את העץ השלוש מאות כאשר השעה תתחלף לחצות,תישאב למן חלל שכזה, בו הכביש ריק , אין מקום ללכת ישנה רק טירה ישנה באופק, האורות בה דולקים, מראה מאוד מזמין אתה לא חושב?" הוא עצר ונעץ בי מבט מעורר אימה.

"חתיכת...." אמרתי , דמעות של זעם זלגו מעיני.

"ואז.. אחרי שאותם קורבנות תמימים נכנסים לטירה , אחריי שהם שוכבים לישון אנחנו מתחילים לפעול , אנחנו חוטפים את האדם החזק מן הקבוצה, זה שאם הוא נעלם הקבוצה הופכת לחסרת תועלת, לאחר מכן אנחנו עושים אותו הדבר לאדם אחר עד שלבסוף נשאר האדם הכי חלש מתוך החבורה,אנחנו מציבים אחד שישמור עליו(בד"כ זה אני סיזר), האדם השומר הופך לדמות שאותו אדם יכול להתחבר אליה".

"בגלל שאתה ילד קטן, לא בוגר וגם יש לך נטייה לנשיות, השומר שלך היה דובון כחול" הוא חייך חיוך מתנשא ומלגלג, נותן לי לשקוע במעגל של פסימיות ואומללות ונהנה מכל רגע.

 "לאחר מכן אנחנו שולחים את סם וג'ק דוט, לשחק את תפקיד שני האחים שאחראים על הטירה, לספר לאותו אדם מסכן על האחד, ועל  כל האנשים שנכשלו, סם,הם מזהירים אותו אבל גם נותנים לו הרגשה שהוא יכול לעשות את זה, ואז הקורבן התמים מסכים, הוא נכנס בעודו מחזיק את השומר שלו, הוא נכנס לחדר ואז השומר מופיע, ונותן לו נאום על התפקיד שלו במסע הזה כביכול, המשימות שהוא עובר נבחרות ע"פ הרמה השכלית של האדם וע"פ הידע שלו (אגב אני מוכרח לציין שיחסית לילד בן 10 יש לך אינטליגנציה מאוד מרשימה)",

"עכשיו אני אספר לך את החלק הטוב ביותר, יש סיבה אחת קטנה למה איש לא הצליח לעבור את המשימה האחרונה, הסיבה היא שלא משנה מה תבחר, אתה תמיד תיכשל, כאן אין תשובה אחת נכונה, שתי האפשרויות מובילות לכישלון!"  כל החדר התמלא ביצורים משונים, מוזרים אף יותר מסיזר , הם הקיפו אותי והחלו לצחוק, הם דחפו אותי מאחד לשני, הרגשתי חסר אונים.

"אתה זוכר מה אמר לך סם דוט לפני שנכנסת אל החדר? טוב, אני חושב שהגיע הזמן ליישם את זה"

הרגשתי את כל מערכות גופי קורסות, לא יכולתי לשמוע, לא יכולתי להרגיש, לא יכולתי לראות.

כשקמתי הייתי מטושטש, הייתי מוטל בתוך מסדרון, מוקף בחדרים מכל כוון,כרגשתי כל כך מבולבל 'איפה אני, איפה אימא ואבא?' "אמא ואבא!" צרחתי פתאום, נזכר פתאום בהכול.

'השמש זרחה, האם גם זאת אשליה? יש קולות של ציפורים מצייצות, כל כך נחמד ונעים ולא מתאים לטירה האפלה והעגמומית הזאת'

הלכתי כסהרורי, רגלי הולכות ללא מטרה, משהו משך אותי ללכת לאותו כיוון, כנראה הכוחות המשונים של סיזר ושאר היצורים המוזרים בטירה הזו. המשכתי ללכת , איני מסתכל לאחור, ואז ראיתי אותה, גופה השוכבת בחשכה, ומעליה עוד גוף, יושב לצידה , לא זיהיתי אותם, 'מי אלו? לא יכול להיות! ' רצתי לכיוונם הכי מהר שהצלחתי, 'עוד קצת, רק עוד קצת' נעצרתי בהיתי באדם השרוי על הרצפה, "אבא" התחלתי לבכות, ממש כמו ילד קטן , אבא תמיד שנא את התכונה הזו שבי , "אל תבכה, גברים לא בוכים!" זה היה משפט שתמיד נהג לומר לי, עכשיו זה כבר לא היה חשוב, אבא איננו.

"מייקי" אימא הסתכלה עליי, פניה שטופות מן הדמעות,  "מייקי, אבא... אבא.. " "מת." השלמתי אותה, קולי קר וריק מרגש. "בוא מייקי, נלך הביתה, החופשה הזאת התבררה אך ורק כנזק"

היום 5 שנים עברו, אני יושב עכשיו ליד הקבר של אבא שלי, נזכר באותה חופשה גורלית ששינתה את חיי לנצח, אני רוצה להגיע לשם, לאותה טירה , למצוא את סיזר הזה ולהכות אותו כמו שלא היכיתי איש מעולם! אני רוצה להרוג אותו, כדי שאיש לא יצטרך לסבול כמוני וכמו אימא, כדי שאיש לא ידע איך זה מרגיש שאתה יודע שיכלת להציל אותו, או אותה והכול היה נראה אחרת,

והשאלה הזאת, השאלה המעיקה הזאת שלא עוזבת אותי במנוחה,

שהכי מעסיקה אותי במשך כל חמשת השנים האלו ,מה לעזאזל קרה לאבא?