כל מי שאי פעם בנה גן עדן חדש, שאב את הכוחות לכך מהגהנום האישי שלו

מאות מפגינים צועדים

רוח ודגל תמיד גונבים לי את העיניים...

ערן תפס במצלמה שלו שוטר מג"ב שנתן פקודה בילתי חוקית בעליל לחייליו. לשבור להם רגליים.

מישהו ניסה להסביר למפקד הזה שהוא עשה טעות והוא מוקלט... אגב - עדיין מוקלטים :)

 

מישהו קרא למפגינים לחזור לכפר. ערן אמר לי שזה השלב בו מתחיל האקשן האמיתי.

עמדתי מאחורי העץ. מפחדת לרדת למטה לכיוון הכפר מצד אחד, מצד שני מפחדת שיחליטו לעצור אותי , סתם כי אני שם. בסוף – רק רציתי לברוח משם. אז נתחלתי ללכת לכיוון הכפר. כשהגעתי לסוף קבוצת הצועדים, כאילו היה זה מעיין סימן למג"בניקים (הינה האחרונה כבר שם – יאללה בלאגן!) לירות רימוני גז מדמיע.

השריקות זירזו אותי לפתוח בספרינט מטורף אל עבר המטעים, משום מה לא חששתי מפני הגז אלא מפני ההתפוצצות של הרימון. זה פשוט ה-פ-ח-י-ד אותי פחד מוות. שלושה רימוני גז נפלו לרגלי האחד אחרי השני ואחרי מספר שיניות כבר לא יכולתי לרוץ יותר כי הנשימה היתה כבדה ושורפת והעניים נמלאו ותפחו עד כדי עצימתם המוחלטת. לפני הגראנד פינלה של סגירת העיניים  הִטשטשה לי מבעד לדמעות דמותו של ערן  שחשב שאני סתם מתבכיינת שיעזור לי לעבור את גדר האבנים מהמטע אבל מיהר להתעשת ולקח אותי לאמבולנס לשאוף קצת אלכוהול.

<לצרף את הווידאו שלי מהאמבולנס(בקרוב)>

משרוקיות או לא להיות

או

שריקת הסירנה

יום שבת, שתיים בצהריים, בדרך אל הים

אחרי שנחתי מאיבוד בתוליי בהפגנה בבילעין, אחרי שגם צפיתי בסרט "שטח צבאי סגור", הגיע זמן אוכל.

התחלנו ללכת לכיוון הים. בעודנו פוסעים בגורדון ועוברים את דיזנגוף עוברת מולנו ניידת. ערן שורק לתומו במשרוקית המחוברת למחזיק הפתחות שלו, אותה קיבל ביום הפועלים באחד במאי. אתם יודעים, כזאת מפלסטיק בשקל. הוא מספר לי על כמיהתו לקנות משרוקית כסופה כמו של השוטרים (יא מעריץ) 

תחלום תחלום...

והינה הגענו להצטלבות הבאה- גורדון ובן יהודה. ומי חיכה לנו שם בעיניים נוצצות, רושפות שיעמום? הניידת שעברה לידנו דקותיים קודם כשערן שרק במשרוקית.

לא הספקתי להגיד "שוטר שרוּק" וערן נדחף בברוטליות אל תוך הניידת.

כמובן, אני לא נשארתי חייבת וכתבתי מכתב תלונה לראש חטיבת החקירות:

5/6/06

לכבוד:

ראש חטיבת החקירות

תנ"צ ג'קי בריי

הנדון: עיכוב מיותר של אזרח ע"י מתנדבים במשטרת ישראל וגרימתם בעקיפין לזילות תפקידם בשמירת הסדר הציבורי ואכיפת החוק

ביום שבת 2/6/06, שתיים בצהריים לערך, הלכנו אנוכי וערן ורד ברחוב לכיוון הים.

בעודנו פוסעים בגורדון ועוברים את דיזנגוף עוברת מולנו ניידת. ערן שורק לתומו במשרוקית המחוברת למחזיק הפתחות שלו.

הגענו להצטלבות הבאה- גורדון ובן יהודה. הניידת שעברה לידנו דקותיים קודם עצרה ושני אנשים לבושי אזרחי קראו לנו להתקרב.

השוטרים שבפנים שאלו את ערן: 'מה, אתה צוחק עלינו?'

ערן השיב שלא.

אבל השוטרים התעקשו: 'אז אתה מתחכם איתנו?'

וערן אמר 'לא מתחכם בכלל'.

השוטרים התעצבנו עוד יותר ואמרו 'אז אתה לא מתנצל בכלל, אה?'

וערן אמר "אני מתנצל, לא התכוונתי לפגוע בכם".

הם ביקשו ממנו תעודת זהות, אך זו לא הייתה עליו. לכן ביקשו ממנו להזדהות. באופן לגיטימי וברור ביקש ערן כי שני האנשים לבושי האזרחי היושבים בניידת יזדהו לפניו טרם ימסור להם את פרטיו, שכן עצם עצירתם עקב "שריקה במשרוקית" נראתה תמוהה וכן העובדה כי הם מסרבים להזדהות בעודם נוהגים ללא מדים ברכב משטרתי, העלתה חשד סביר כי לא מן ההכרח שאלו אכן שוטרים אמיתיים.

משסרבו להזדהות ובשנית בקשו מערן להזדהות, הסביר להם הנ"ל כי ע"פ חוק חובתם להזדהות והיתל בהם "מה תעשו? תעצרו אותי?" הם דחפו אותו לרכב כשאני אומרת לשוטר שאני לא מכאן ואין לי מפתח לבית שלו וגם אני לא יודעת היכן הוא מתגורר ואחד מהם (איתמר קדושי) ענה לי- 'בעיה שלך'.

למזלי הספיק ערן לזרוק לי את מפתחות הדירה מחלון הניידת טרם נסעו משם לתחנת מרחב ירקון.

כאשר הגעתי לדירה טלפנתי לחברו רחביה ברמן, והוא הגיע לתחנת המשטרה בה עוקב ערן ומסר להם את תעודת הזהות. חשוב לי לציין כי סיבת העיכוב הבילתי מוצדקת היתה כי ערן לא נשא ת"ז. אי לכך היו אמורים לשחררו כאשר נתקבלה לידם תעודת הזהות, אך הם החליטו כי ימצאו לו סיבה נוספת לעיכוב.

כשעתיים וחצי לאחר האירוע נתבקשתי להגיע לתחנה לחתום ערבות על שיחרורו של ערן. נמצא במחשב כי ערן נושא בחוב כלשהו כלפי מישהו (לא נאמר לו – מי ולמה, גם לא ידוע על מסמך הנמצא ברשותו על חובו) ודרשו ממנו להתייצב למחרת בהוצל"פ. עיניין זה אינו רלוונטי למקרה הנלוז של שימוש כוחני של שוטרים כלפי אזרחים תמימים. זהו הסבר במאמר מוסגר שכן אחרי חיפושים ופישפושים רבים אכן מצאו השוטרים עילה לעיכובו הבילתי מוצדק, למזלם.

ביקשתי לקבל את פרטי המתנדבים אשר עיכבו אותו טרם חתימתי על שיחרורו בערבות. זו היא זכותי הלגיטימית ע"פ חוק לקבל את הפרטים, אך לתדהמתי הרבה, נתקלתי ביחס מזעזע, ניסיון להחתים אותי בהבטחות מרמה ובסירוב עיקש למסור לי את הפרטים טרם אחתום.

עד שלא הרמנו קול צעקה, עד שערן לא הושיט את ידיו בבקשה לעוצרו, שכן אין אנו מתכוונים לחתום עד אשר נקבל את פרטי שני המתנדבים, לא קיבלנו את מבוקשינו.

תמוהה לי ביותר המסמך הבילתי רשמי בו הוגשו לנו שמותיהם של האנשים הללו המבזים את מדי משטרת ישראל.

ערן נאלץ לדרוש שוב בתקיפות לקבל פרטים מלאים ואני דרשתי כי השוטר החוקר יחתום שהוא זה אשר מסר את הפרטים.

להלן הפרטים אשר ניתנו לי, בכתב ידו של השוטר החוקר רס"ל ברוניסל סמנייץ ונמצאים ברשותי:

1. איתמר קדושי

        מ.א *********  

2. מתנן נשר

         אין מ.א או ת"ז 

כפי הידוע לי, מטרת המשטרה הינה שמירה על הסדר הציבורי, שמירה והגנה על אזרחי מדינת ישראל ואכיפת חוקים. לא ייתכן כי שוטר, גם אם (ואולי במיוחד אם) הינו מתנדב במשטרה למען שירות המטרות המוזכרות לעיל, יעבור על החוק עליו הוא נצטווה לקיים ולאכוף. אי ההזדהות ע"י המתנדבים היא אשר אפשרה ע"פ חוק לערן ורד לסרב למסור את פרטיו. עוד אציין כי  לפי מיטב ידיעתי במרחק רדיוס של 100 מטר ממקום המגורים, רשאי אדם ע"פ חוק לא לשאת ת"ז.

אזכיר בשנית כי היינו בדרכינו לחוף הים ולא נשאנו עימנו אף לא תיק, פלאפונים וכו'.

לא יתכן שבשירות המשטרה יעמדו "ילדים" אשר "מתנפחים" כי קיבלו כח לידם לעשות כל העולה על רוחם! זו אינה מדינת משטרה, זוהי מדינת חוק דמוקרטית עם זכויות אזרח, אותם יש לכבד בראש ובראשונה.

אני תקווה כי השניים יועמדו לדין משמעתי וכי יענשו בהתאם.

אציין כי מקרה זה הינו במעקב אחר עיתונאי ותוצואתיו הסופיות ייתפרסמו, כי זו זכות הציבור לדעת כיצד מטפלת המשטרה במי אשר אינו מתפקד כפי שנצטווה במילוי תפקידו בשירות החוק והמדינה.

בברכה,

הגר צימרמן

כמובן, צפו לפירסום התגובה של המשטרה ולדיווח שוטף על גבי בלוג זה על טיפולם וענישתם של שני הברנשים נפוחי האגו.

הפנתרות נלחמות בעוולות!

 ________________________________________________________________

זכרונות מהעבר על מאבקי הראשון ב"מערכת"

יום שבת, אותו יום שבת, כמה שעות מאוחר יותר, ערב.

אנחנו נפגשים עם מתן והולכים לכיכר רבין. שם תפסתי תמונה נדירה: ערן ודני הנעמן בשיחה/וויכוח על כתיבת המצע של מפלגת "עלה ירוק". דני טען כי הוא היה שותף לכתיבת המצע כי היה חלק מאיזו "קבוצת יצירה" וערן מנגד טען שהוא מזיין בשכל.

אז החלה צעדה שנסתיימה ברחבת המוזיאון

אורי אבנרי ואישתו רחל צועדים עם המפגינים

אחת הסיבות (היו הרבה) לכך שהגעתי להפגנה זו, היתה אחד הנואמים.

בעוונותי, כתלמידה בכיתה י"א נתבקשתי לעשות עבודת גמר ע"מ לצבור נקודות בתעודת הבגרות שלי. הנושא שבחרתי לחקור היה "מערכת החינוך החרדי ויחסייה לדמוקרטיה". עבודה זו הונחתה ע"י ראש החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת ת"א הפרופ' יהודה שנהב, מתמחה במזרחנות.

יוּדה יוּדה יא יוּדה

עבודה זו זיכתה אותי במאבק ראשוני עקוב מדמעות במערכת.

לכשהגשתי את עבודתי בסוף סימסטר א' בכיתה י"ב, נתקלתי במקרה הזוי מאין כמותו.

מנחת הסדנא לעבודות גמר, לקחה אותי לשיחה לאחר שתהיתי מדוע "נעלמה" עבודתי מאולם התצוגה בספריית בית הספר. זו הסבירה לי (תתכוננו לאבסורד) כי העבודה שלי 'טובה מידי' ומתאימה לעבודה בתואר ראשון בסוציולוגיה ולא לעבודה של תלמידה בכיתה י"ב.

טוב, כמובן שפרצתי בבכי תמרורים (כוסאמוק שנה וחצי עבדתי על זה! מה נסגר?!) אבל לכשהתעשתתי, באתי להלחם עם תגבורת – אבא.

לאחר וויכוחים רבים הסכימו "לבחון" אותי על העבודה שכתבתי (מסתבר לי בדיעבד שהכוונה ב'טוב מידי' הייתה בעצם 'אה , את לא מסוגלת לעשות עבודה כזאת, בטח אבא שלך או המרצה שלך כתבו לך אותה. אז עברתי את השפלת חיי כאשר המחנכת שלי לקחה אותי לחדר המורים ותשאלה אותי כאילו הייתי מילון אבן שושן.

העבודה אושרה, כי הסתבר שאני יודעת מה כתבתי בה... והנקמה המתוקה לא איחרה לבוא.

לקראת סוף סמסטר ב' ואחרון ללימודי בתיכון המזעזע הזה "מנור כברי" (לאומנויות עאלק) נודע לי כי העבודה שלי משתתפת בתחרות עבודות גמר ארצית. זכיתי במקום שני ומהרתי להגיע לחדר המורים עם עותקים מהמכתב ולחלק למורים שהיו מעורבים בפרשה עותק תוך כדי שאני מוציאה להם לשון מאושרת עד אין קץ...

אז ליהודה המנחה היקר – שוב תודות ונתת אחלה נאום חוצב להבות בעצרת!

RESPECT

שלא תדע עוד צה"ל (הוא שר לילד...)