היא אף פעם לא דיברה עם מישהו שהיא לא מכירה...
היא כל הזמן שתקה, ואם היא הייתה חייה ללא אנשים אין לי ספק שהיא לא הייתה מדברת כלל, אפילו לא לעצמה.
גם על שאלות היא לפעמים לא ענתה בקול אלא בתנודות ראש.
וכשדיברה קולה היה חלש מאוד, ועם כל הרעש של העולם היה קשה לשמוע.
יכול להיות שזאת הייתה הסיבה לכך שהייתה בודדה כל כך, עם מעט חברים קרובים שהכירו אותה כמו שהיא הייתה.
כשניסתה לחשוב על משהו לדבר עם חבריה היא לא מצאה נושאים מעניינים.
הדבר היחיד שעלה לה לראש היה הלימודים, שקשרו אותה עם אנשים אחרים.
היא שמעה מידי פעם מתלמידים בכיתה שלה "אף פעם לא שמעתי אותך מדברת", אפילו שהיא דיברה...
יכול להיות שפשוט עם הזמן היא דיברה פחות ופחות...
וכך היא יצרה לעצמה עולם משלה, שבו לא קיימים אנשים שידברו, עולם שבו ישמעו אותה כשהיא מנסה להגיד משהו.
אך היא לא יכולה לחיות בעולם הזה, אחרי הכל הגוף קושר את כולם לעולם האמיתי.
אז היא המשיכה לחיות בעולם האמיתי, בלי לדבר הרבה, לבד.
יום אחד בתחילת שנת לימודים חדשה, היא פגשה ילד שהיה איתה באותה כיתה, הוא דיבר אליה יותר מששאר האנשים דיברו איתה,
והוא גם שמע את מה שהיא אמרה, להתפתעתה.
הזמן חלף, והיא ישבה לידו בשיעורים, וכך הוא הפך למה שהשאיר אותה באותו עולם אמיתי שבו היא הרגישה לא שייכת.
היא התחילה לחייך יותר, ולהיות בעלת הבעות פנים שאף פעם לא היו לה.
היא התאהבה.
היא חיכתה לזמן טוב להגיד לו את רגשותייה, חיכתה וחיכתה.
יום אחד היא החליטה להגיד לו ולא משנה מה.
היא צעקה לו בקול הכי רם שיכל לצאת לה מהפה "אני... אוהבת.... אותך...."
רק שהוא לא שמע אותה, והיא ויתרה כי בפעם היחידה שבה היא רצתה להגיד משהו לעולם, העולם לא שמע.
הזמן המשיך ללכת, ועברה שנה... והוא מצא חברה.
מההלם היא הסתגרה שוב בתוך העולם ששייך רק לה, והפעם לא היה מי שיחזיר אותה לעולם האמיתי.
היא המשיכה לחזור על אותו משפט שוב ושוב באותו עולם כאשר ירדו לה דמעות מהעיניים.
הדמעות המשיכו לרדת כל יום שעבר.
היא חזרה לעצמה הישנה, שלא דיברה כמעט עם אף אחד.
היא הלכה לבדה, ואפילו כשהיא הייתה ליד אנשים אחרים היא הרגישה לבדה בעולם, גם כשהיא הייתה לידו.
בחזרה הביתה באחד הימים, כשהדמעות המשיכו לרדת מעינייה היא חצתה את הכביש.
שמעה מישהו צועק לה "תעצרי, תחזרי חזרה.." רק שהיה מאוחר מידי.
היא כבר עברה לעולם שלה, והפעם לא היה מה שישאיר אותה בעולם האמיתי.
עדיין לבדה, היא חייה אי שם ביקום, ממשיכה לחזור על "אני אוהבת אותך" עם דמעות בעיניים.
סיפור קצת שאני כתבתי לפני כמה משהו כמו חצי שעה?
אמממ אני לא כותבת אז אני לא בטוחה אם הסיפור טוב או לא... בכל מקרה הוא דיי בהשראה מהמנגה Goodluck ומסיפור שקראתי באיזה בלוג...
אפילו שזה לא דומה להם >_<
וקראתי לסיפור "The Girl with the blurry eyes" כי העיניים שלה היו מטושטשות מהדמעות כשהיא חצתה את הכביש...
מקווה שזה לא הכניס אתכם לדיכאון או משהו, כי אצלי זה אחד ה"כישרונות" שלי, להכניס אנשים לדיכאון..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
