אני מתה לדבר על כל מה שעובר עליי כבר שבועיים
אבל בכל פעם שאני פותחת את הפה, כלום פשוט לא יוצא. ובכל פעם שאני מנסה לכתוב, נעלמות לי המילים...
הוסמכתי לתפקיד בשבוע שעבר. בינתיים אני עובדת תכלס 4 שעות ביום, שזה מעט מאד. אני לא מספיקה לכלום. ב5 השעות הנותרות אני שומרת. בין לבין יש לי חצי שעה, בה אני מחפשת את כל הניירת שיש במשרד ויוצאת לתייק אותה וחצי שעה של הפסקה. והביתה.
וחוזר חלילה.
אני כל כך מנסה לתת נופח מגניב יותר לתפקיד ולהיות אופטימית וחיונית, אבל ראבק-
אני ממורמרת כל כך ומרגישה כל כך מיותרת...כל היום רק מחכה שמשהו ייקרה.
חוזרת הביתה וקורסת למיטה-ספק בגלל העייפות, ספק כי אני מיואשת מהשגרה הזו ופשוט מנסה להעביר את הימים.
החיים שלי יכולים להיות הכי מסעירים שיש כרגע-תמיד יש אצלי המון התרחשויות, במעט זמן.
והלוואי שהייתי אחת כזו, שמספרת הכל בקלות דעת, מתנהגת בקלות דעת וכל כולה הניצוץ הזה, שפעם היה בי כל כך -ועם הזמן פשוט דעך.
אולי בגלל זה, אני פשוט לא רוצה חיים מסעירים כמו שאולי יכולים להיות לי.
אני מרגישה קצת זקנה כשאני כותבת את זה, אבל במקום מסויים אני לא רוצה את כל הסערות האלה. אני רוצה יציבות, משהו וודאי. אני ממש רוצה קשר רציני עכשיו, דבר שמעולם לא הרגשתי בעבר.
אני קוראת את מה שכתבתי,
ומגלה שכהרגלי לא הצלחתי להסביר ולפרוק אפילו רבע ממה שרציתי. שזה הכי מבעס בעולם.
בכלל, אני מרגישה כמו סוגשל תיבת פנדורה, מלאה בסודות ובשקרים, שבקרוב תאלץ להפתח.
ובהקשר אחר...
עמדתי עם מדים בצפירה, במרפסת של הבית. כמו בכל שנה, כל השכנים יצאו למרפסות הפונות לכביש הראשי
והבטנו ביחד איך המכוניות עוצרות אחת אחרי השנייה, מחכות.
וכשהצפירה התחילה, אמא הניחה עליי את הראש ונאנחה.
פתאום הכל צף. כל הפחדים והחששות, העצבות והשמחה, הגאווה, המחשבות על העתיד.
והתחלתי לבכות, בלי להבין בדיוק למה.
יש משהו, בהתחיילות, שנותן פרספקטיבה שונה ליום הזה. אפילו אני, ג'ובניקית [ממורמרת] מן המניין, מרגישה פתאום גאווה בחיילים שלנו, המתים והחיים כאחד. וזה לא שלא הרגשתי את זה עד עכשיו,
זה פשוט שפתאום זה...
שונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. Vertigo