את מרוקנת
ושמה הכל בארגזים
את כל החפצים שהסתכלו עלינו כל השנים שמחים, רבים, חולים, ישנים
וחיים
והמדפים מתרוקנים לאט לאט,
אבל רק עד החצי [שאולי לא שלך ואולי יהיה שלך, את לא יודעת].
וכל הקופסאות שצברנו, הנרות שהדלקנו בלילות במרפסת
המזכרות הקטנות שאספנו במשך השנים מהטיולים שלנו בעולם
שהסתדרו להן בסדר מסויים ומוכר
ופתאום כבר לא שם.
זה לא הולך להרפות,
זיכרון היציבות שהפך פתאום לחצי מדף ריק.
ובתוך הארגז הזה שלך, הייתי רוצה להכניס את כל הכעסים שלי
שילכו ממני וינקו אותי ויעזבו אותי
שאוכל לנשום לרווחה, לישון במנוחה
אבל הארגז הוא ארגז
ותיבת הפנדורה היא בעצם אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. Vertigo