מים שקטים חודרים עמוק

בצער רב וביגון עמוק אני מודיע על התדרדרותי לשימוש במילה "אחי" בסופי, אמצע ותחילת משפטים.

כן, זה מה שטירונות עושה לך אני מניח. [אם הייתי רוסי הייתי מתחיל להגיד "בלאט" במקום, בכל זאת יש איתי 70% רוסים...]

טוב אז התגייסתי לפני שבועיים וחצי והרגשתי שאני צריך לכתוב כאן בבלוג.

אין לי הרבה זמן לעצמי שם, אין לי הרבה פרטיות, אין לי הרבה זמן לעכל רגשות – הכל רץ.

שבוע שעבר לא עשיתי את זה וגם לא ממש הייתי צריך אבל השבוע החלטתי שאני צריך טיפה זמן לעצמי בבית.

אני אתחיל מההתחלה :)

הגעתי לבקו"ם ביום רביעי.

מיום שני שלפני  הייתי חולה. כאבי בטן, שלשולים והקאות ללא הפסקה.

ברביעי בבוקר לא הפסיקה לי הבחילה. בטח חלק מלחץ גם.

באמצע השבוע הראשון של הטירונות סוף סוף עבר לי הוירוס והדאגה הזו לפחות ירדה לי מהראש, כי זה היה קשה.

לא הייתי יותר מדי מחובר רגשית, לא ממש חשבתי יותר מדי על הגיוס ואני חושב שזה היה לטובה.

כלומר – חשבתי המון על הצבא, על לאן אני אתגייס וכו'. אבל לא ישבתי ופחדתי מהטירונות או ממה שיהיה. היו חששות מן הסתם אבל לא התעמקתי בהן.

קראו את השם שלי, נפרדתי מהמשפחה [אמא, אבא ואחותי באו איתי ללשכת גיוס] ועליתי על האוטובוס לבקו"ם.

התחלתי את שרשרת החיול – צילומים, אימות נתונים, חיסונים [שעברתי בקלות רבה ועל זה אני גאה בעצמי. מי שמודע לבעיות שיש לי עם חיסונים ובדיקת דם ובערך כל דבר שקשור במזרק ודם בטח מבין. לא התעלפתי וגם לא הייתי קרוב לזה. נשארתי רגוע ואמרתי לעצמי שהכל בראש, הכל בראש. והכל עבר בסבבה לשמחתי. אני לא אגיד שכיף, עדיין זה חיסונים. אבל אפילו לא הרגשתי את הכאב מרוב הקלה.], צילומי שיניים, טביעת אצבעות וכו'.

נפגשתי עם קצין מיון ולשמחתי הוא נתן לי אופציות לבחור. [וממש לבחור. לא אופציות שאני אדרג והצבא יחליט מה בא לו. אלא שאני אבחר לאן אני רוצה להתגייס.]

אמנם משטרה צבאית הייתה אחת מהאופציות אבל בחרתי בתקשוב. עוד לא ברור איזה תפקיד ספציפי אבל כל עוד זה מחשבים זה טוב. עדיף על משטרה צבאית זה בטוח. [אחרי שיחה עם ידיד שגם התגייס בתאריך שלי וכן למשטרה צבאית – כולי הקלה שאני לא שם. אפילו הטירונות שלהם גרועה בהרבה משלנו.].

הקצין מיון אמר לי שאני אתגייס לטירונות כלל-צה"לית ולאחר הטירונות יקבע לי התפקיד הספציפי.

הייתי מאוד מרוצה. הפלאפון לא היה עליי אבל ישר שלחתי SMS ממישהו שם לאמא שתעדכן את אבא וכולם שמאוד דאגו.

[כשהדלקתי את הפלאפון אחר כך היו לי 17 סמסים מכל העולם בערך ואחד מהם מאמא שאמרה שכולם התקשרו לשאול מה איתי. כנראה שהדאגתי את כולם עם המשטרה צבאית, ולא להתפנות וכו'. אבל כולם שמחו לשמוע שיצא בסדר.]

אחרי שקיבלנו את הציוד והכל נתנו לנו מספרים שזאת תהיה המחלקה שלנו להמשך הזמן בבקו"ם.

ישנו שם גם [אם אפשר לקרוא לזה שינה. קמנו ב4.].

והאמת היום בבקו"ם היה יום נוראי. אבל כולנו היינו מודעים לכך שזה לא ימשיך להיות ככה ברגע שנצא לטירונות.

בסופו של דבר יצאנו בחמישי אחה"צ לטירונות בניצנים.

המפקדת הגדירה את זה כטירונות של "6 שבועות" אבל בעיקרון זה חודש ו3 ימים. [חצי כבר מאחוריי, וו-הו]

אני אחזור קצת אחורה – בבקו"ם, לפני הפיזור לבסיסי הטירונות, חילקו אותנו שוב למחלקות עם מספרים שונים, הפעם כנראה לפי התפקיד אליו אנחנו מיועדים.

כשישבתי ביחד עם הקבוצה של המספרים שלי ודיברנו הבנו שכולנו מיועדים לתקשוב.

היינו קבוצה קטנה של כ10-15 אנשים וכששלחו אותנו לניצנים חיברו אותנו עם קבוצה של מספר אחר, שם כולם לא ידעו לאן הם מיועדים, ויחד איתם נהפכנו למחלקה 2 בפלוגת חרוב בבט"ר ניצנים.

כשעלינו לאוטובוס התעוררה בעיה קלה. אני ואחד שישב לידי כבר קצת שמנו לב לריבוי הרוסים שאיתנו, אבל כשעלינו לאוטובוסים והקריאו שמות שנינו ישבנו ופשוט צחקנו.

"אלכסיי? אנדריי? ולדימיר? קונסטנטין? וויאצ'יסלב? [WTF?] דמיטרי? איגור? בוריס? איגור? אלכסנדר?" והרשימה לא נגמרה ועוד לא עשו shift+alt חזרה לעברית :)

אז כן, בסופו של דבר כל ה"קובי, יניב ויקיר" הצטרפו לרשימה, אבל יצא שיש לנו במחלקה כ-70% רוסים.

אם מעניין לכם- מתוך ה10-15 של התקשוב אין רוסי אחד.

[מקווה ששום דבר ממה שאמרתי לא נתפס כגזענות. אין לי בעיה עם רוסים ככלל. אמנם כשהם הרבה ביחד, במיוחד במצב של טירונות שמנסים להתגבש, המצב מעט בעייתי.]

בכל מקרה, הגענו לניצנים בחמישי, שישי בצהריים כבר היינו בבית.

ראשון חזרה בבסיס, הפעם שישי בבוקר כבר בבית.

השבוע הראשון [אני לא ממש מחשיב את ה3 ימים שלפני] עבר די סבבה.

מעט בעיות עם האנשים מהמחלקה. גיליתי שמה-30% "צברים" כ-80% ערסים.

אבל זה דבר שידעתי עליו וכבר לפני הגיוס אמרתי – הבעיה שלי היא שאני לא מתגייס לפני הנתונים שלי, ובלי לשחק אותה יותר טוב מכולם [כי אני לא] – רואים את ההבדל ביני ו10 חבר'ה שאיתי לבין שאר המחלקה.

אני חושב שבכל טירונות אחרת הייתי מסתדר הרבה יותר. גם כשהייתי מודע למצב עדיין זה קשה עם האנשים האלה. כי הם דופקים את כולנו.

השבוע הראשון עוד עבר בסדר, השני כבר היה די קשה.

די נשברתי בשבוע השני.

השבוע השני היה מאוד קשה ומתסכל ומצד שני מעודד.

מצד אחד הבנתי סופית שיש כ20-25 אנשים מתוך ה44 שבמחלקה שאיתם אני לא רוצה שום קשר, אפילו לא לדבר ואני מוצא את עצמי אפילו מתחמק מהם.

מצד שני – אני ועוד כ5-6 אנשים התקרבנו מאוד והפכנו למין חבורה קטנה של אנשים קצת נורמליים ובוגרים יותר וזה דווקא היה נחמד.

אז קשה. אמנם טירונות 02 אבל גם לא ממש קל.

מטרטרים אותנו הרבה וחם רצח בניצנים ולחות נוראית.

אבל הבעיה שלי היא בעיקר האנשים, עם הטירונות אני מסתדר. [למרות שיש לי קצת פציעות.]

אני בטוח שבסופו של דבר הכל יסתדר.

אבל מצאתי את עצמי מאוד מתגעגע הביתה כבר מיום שני-שלישי השבוע.

לא התקשרתי כ"כ כי ידעתי שאני אתחיל לבכות בטלפון ולא רציתי.

גם לא רציתי שידאגו לי וגם לא רציתי כ"כ לבכות. לא שם. לא באותו זמן.

כל פעם שרק חשבתי על הבית. על אמא, אבא, אחותי, אחי, החברים. ישר עלו לי דמעות.

[אגב זה הסיבה שאולי לא התקשרתי אם אמרתי שאתקשר וכו', סתם שתדעו..]

לא היה לי כ"כ מקום או זמן ללכת ולהתפרק שם.

לא היה לי את הMP3 שלי ואת המוזיקה שהיא חלק כ"כ גדול אצלי.

גיליתי פתאום כמה קשה להתמודד עם המציאות עצמה ולא לברוח לאיזה שיר שיחזק אותי.

למרות שאני לא רואה בזה דבר רע.

אני משתדל לקחת את הכל חיובי. לדעתי שזה חוויה טובה שאני אזכור לעתיד.

אמנם לא כ"תקופה הכי כיפית בחיים שלי" כמו שהרבה אמרו לי.

אבל כחוויה מחזקת ובונה שאני אקח ממנה הלאה דברים.

אני יודע שהשירות הסדיר לא יהיה ככה ואני מברך על זה :)

ואני יודע שבסוף – הכל יסתדר.

טוב, סיימתי לחפור.

היה נחמד לכתוב את כל הדברים ולהוציא קצת החוצה.

למרות שאת רוב הדברים הקשים שהיו בשבוע השני לא פירטתי.

יש דברים שקשה לי לשתף ושאני מספר למעט מאוד אנשים שאני מרגיש נוח מספיק לספר להם.

וזה יקרה. זה חייב לקרות עוד בסופ"ש הזה :)

אז שיהיה לכולם אחלה סופשבוע :)

אופיר