רק אני והאמת שלי

שוב פעם מתאכזבת.

שוב פעם נפגעת.

מתפרקת, הכל יוצא החוצה

ושוב הדמעות המלוחות זולגות

טיפה טיפה, על השולחן

מציפות, שוטפות את הכל

לאף אחד לא אכפת.

כמעט לאף אחד.

ההורים שלי עולים לי על העצבים.

גיליתי פרצוף חדש ב"חברה" שלי שלא הכרתי.

חושבת שכולם בובות,

לא מבינה שלאנשים יש רגשות,

חושבת שהיא יכולה לדרוך על כולם , וזה יהיה בסדר.

לאחת אחרת,חברה טובה שלי, אכפת רק מעצמה.

אנשים כאלה אנוכיים לפעמים.

רק לי תמיד אכפת מכולם, חשוב לי שיהיה לאנשים טוב.

תמיד פה כשהחברות שלי צריכות אותי.

אבל כשאני צריכה אותן? פוףף נעלמות.

רובן לפחות.

לפעמים אני מרגישה כל כך לבד.

נמאס לי.

יש יותר מדי לימודים והמון לחץ

הוא חסר טאקט ברמות מטורפות. מנסה לרמוז לי שהוא לא רוצה כלום, כנראה. כלום לא עוזר. ההודעות, הרמיזות.

כנראה שהוא פשוט לא רוצה.

מצד אחד, התייאשתי ואני צריכה לותר והבין את הרמזים

מצד שני, לא אמרתי לו. לא ניסיתי עד הסוף.

לא יודעת מה לעשות.

"למה אני מתאהבת תמיד במה שאי אפשר?"

בנים , אתם חרא של עם! ( חלקיכם ,נו)

נמאס לי מעצמי , מכולם.

הדמעות ממשיכות לרדת

אבל דיי, חייבת לאסוף את עצמי

זה לא עוזר בכלום .

אני צריכה חיבוק ממנה. היא תמיד מרגיעה אותי

אני מתגעגעת אליך. איפה את ?!

מצטערת על הפוסט הלא ברור הזה, הייתי חייבת להוציא .