משום מה התחשק לי לקרוא את הספר הזה שוב.
מבוא ל-לוגותרפיה. ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם.
אביו, אמו, אחיו ואשתו מתו במחנות או שולחו אל תנורי הגז, וחוץ מאחות אחת ניספו במחנות האלה כל בני משפחתו. נשאלת השאלה: אדם זה שאבד לו כל אשר לו, שנהרסו כל ערכיו, שהתענה ברעב, בקור ובאכזריות, שהיה צפוי שעה שעה להשמדה - איך יכול למצוא טעם בחיים ולשמרם?
כאן אנו מוצאים את הנושא המרכזי של האקסיסטנציאליזם: לחיות - פירושו לסבול, להתקיים - פירושו למצוא פשר לסבל. אם יש בכלל תכלית לחיים, צריך שתהיה תכלית לסבל ולמוות. אך איש לא יוכל לומר מהי תכלית זו. כל אחד ואחד צריך למצוא את הדבר בעצמו ועליו לקבל את עול האחריות לפי מה שמכתיבה לו תשובתו. אם יצליח - יוסיף לגדול חרף כל צרותיו. פראנקל אוהב לצטט המדברי ניטשה: "מי שיש לי איזה ל מ ה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל א י ך."
כל הנסיבות בהווי מחנה הריכוז חוברות יחד כדי ליטול מן האסיר את אחיזתו בחיים. כל מטרות החיים הרגילות מתערערות. נשארת רק "האחרונה בחירויות האדם" - היכולת "לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות."
"האם נשלח לצד שמאל?"
"כן", עניתי.
"אם כן, אתה יכול לראות אותו שם", אמרו לי.
"איפה?" יד אחת הצביעה אל הארובה בריחוק כמה מאות מטרים, שממנה הייתה מיתמרת לשון של אש אל שמיה האפורים של פולין. היא נתמסמסה והייתה לענן קודר של עשן.
"שם נמצא ידידך, נישא למרום", הייתה התשובה. ועדיין לא ירדתי לעומקם של הדברים, עד שהאמת הוסברה לי במילים פשוטות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
