במשיכת קולמוס

בהתאם, אוגדה סדירה ואוגדות מילואים נסגרו, תוכנית רכש בוטלו, ומערך המילואים לא אומן כראוי, כשחלק מעוצבות המילואים פגשו במלחמה אחרי ארבע ואף שש שנים ללא אימון במתארים הרלבנטיים למלחמה במעגל הראשון.

המדרגה השנייה של הניוון, נבעה מהמחשבה שאם בכל זאת תפרוץ מלחמה במעגל הראשון, ישראל תהיה מעוניינת רק במניעת שינוי, ולא ביצירת שינוי, ולכן די לנו בבלימת האויב באמצעות אש מדויקת על גבולותינו, ואין חשיבות לשטח ולתמרון הקרקעי לעומק מערכי האויב. בפרפראזה, מספיקה לנו "משטרת גבולות עשירה בנשק מדויק", ואין עוד צורך בטורי השריון הנעים בכבדות לעבר ערי האויב. גישה זו משתקפת בדו"ח ועדת מרידור לתפיסת הביטחון של ישראל, ואשר שמה צריך היה להיות ועדת מרידור לאבטחת ישראל. הביטחון, מונח הלקוח מעולם הלוחמה, הוא המשך המדיניות באמצעים אחרים ומטרתו, לעיתים, כפיית שינוי או תוצאה מדינית. מי שמעוניין רק בהשמדה של אותם טנקי אויב המתקרבים לגדרותינו, עוסק באבטחת המדינה ולא בביטחונה.

תפיסת מרידור מוותרת, למעשה, על נטילת יוזמה לשם השגת תכלית כלשהי, כשספק אם מערכה באש בלבד מסוגלת להביא בהכרח כל יריב לאובדן שיווי המשקל ולתחושת מצוקה ותבוסה, כך שהוא יבקש הפסקת אש או ייכנע. יתרה מזו, שלילת היכולת והתפיסה של העברת המלחמה לעומק שטח האויב עלולה במקרים רבים למנוע הכרעה, להביא מלחמות לסיום ללא תוצאה מובהקת, או לכל הפחות לגרום להתארכות המלחמות הרבה מעבר למוכר לנו מהעבר, על כל המשמעויות הנגזרות מכך למשק ולחברה הישראלית.

המדרגה השלישית בניוון תפיסת הפעלת הכוח הישראלית, הייתה אימוץ נלהב מדי של רעיונות ה-effects based operations (EBO או "מבצעים מכווני תוצא") האמריקאי. מטרת ה-EBO היא שיתוק יכולת הפעולה של היריב, בניגוד להשמדת כוחותיו. זאת, באמצעות פגיעה במפקדות, בתקשורת וברכיבי מפתח אחרים. צורתם המזוקקת ביותר של ה-EBO הייתה בקמפיין "ההלם והמורא" (shock and awe) שפתח את מלחמת המפרץ השנייה. ואולם, האמריקאים עשו שימוש ב-EBO לשם הכנת התמרון הקרקעי, ולא כתחליף לו. יתרה מזו, אפילו הקולונול ג'והן ווארדן (ח"א האמריקאי), מחבר הספר "The Enemy as a System" שבו בוטא לראשונה רעיון ה-EBO, גרס שישנם שלושה תנאי סף להפעלתם: הראשון, שהאויב בנוי כמערכת; השני, שלמערכת ישנן צמתים קריטיות; והשלישי, שמערכת האויב וצמתיה הקריטיות מוכרות לנו היטב.

על רקע הרעיונות האמורים, היה מי ששגה באשליות שניתן לעשות מלחמה גם בלי דם, יזע ודמעות, ועם מטען שלושת מדרגות הניוון, ניגשה ישראל למלחמת לבנון השנייה. אך בניגוד לכל התפיסות האמורות לעיל, מלחמה זו גם נערכה במעגל הראשון; גם בקשנו לחולל באמצעותה שינוי (פירוק חזבאללה מנשקו); והיא גם התנהלה נגד גרילה, שאין לה מערכת וצמתים קריטיות, והיכרותנו עם המבנה שלה מוגבלת.

התפיסה השגויה להפעלת הכוח במלחמה

קלאוזוביץ טען, שהמשימה השנייה בחשיבותה בכל מלחמה (אחרי הגדרת היעד המדיני) הניצבת בפני הדרג המדיני והצבאי, הוא הבנת ועיצוב טבעה הייחודי, שהרי אין שתי מלחמות דומות. השאלה העיקרית שהמדינאי והגנרל צריכים לשאול עצמם, לטענתו, היא במה תהיה המערכה שבפתח שונה מקודמותיה. בשל שלושת מדרגות הניוון האמורות, כשלה ישראל בהבנת ובעיצוב טבעה של מלחמת לבנון השנייה, וגיבשה רעיונות מערכתיים שמלכתחילה נדונו לכישלון.

יצוין בהערת אגב, שבהבנת ועיצוב טבע המערכה יש צורך בניתוח מולטי-דיסיפלינרי, הכולל שיקולי מדיניים; שיקולים פוליטיים שלנו, יריבנו וצדדים שלישיים; שיקולי תקשורת המונים; זמן; כלכלה; שטח; תכסית; דמוגרפיה; בניין ומערך הכוח שלנו ושל היריב; לוגיסטיקה; יתרונות וחסרונות טכנולוגיים וכיוצ"ב; ולכן זהו תהליך סימביוטי המשתף הן את הדרג המדיני והן את הדרג הצבאי . לפיכך, יש לתחקר את הדיסיפלינות הצבאיות והאזרחיות יחדיו ולא במנותק.

ישראל פעלה במבצע "שינוי כיוון" לאורם של שני רעיונות מערכתיים, שהשתקפו בפקודות המבצע. הראשון, היה לנהל מערכה באש נגד מדינת לבנון, כדי להביאה לפרק את החיזבאללה בעבורנו. ואכן, בראשית הלחימה הטילה ישראל את האחריות לחטיפת שני החיילים על ממשלת לבנון. במהרה התברר, והיה עלינו להעריך מראש, שגם אם ניצור מוטיבציה אצל ממשלת לבנון, אין לה את הכוח הפוליטי להתעמת עם חזבאללה ועם פטרוניו, איראן וסוריה, ושלחץ על ממשלת סניורה עלול להביא להתפרקותה, ולפגיעה באינטרס הישראלי של הנבטת ניצני דמוקרטיה פרו-מערבית בלבנון. יצוין, שלסניורה, אל-חרירי הבן ועמיתיהם הסונים הייתה מוטיבציה להחליש את חזבאללה עוד קודם למלחמה, בעקבות רצח חרירי ו"אינתיפאדת הארזים", אך הם הגיעו למגבלות הכוח הפוליטי שלהם, ואפילו נאלצו לקבל נציגים של חזבאללה בממשלה, חרף חוסר רצונם בכך.

הרעיון המערכתי האמור נדחה על ידי בעלי בריתנו האמריקאים והאירופאים. הפעלת הכוח נגד מדינת לבנון גם פגעה בהזדהות הנוצרים והדרוזים בלבנון עם הרצון הישראלי לפרק את חזבאללה מנשקו. יתרה מזו, לאחר חטיפת החיילים הישראלים יצאו הסעודים, המצרים ומדינות סוניות נוספות נגד חזבאללה השיעי, תיארו אותו כגורם לחוסר יציבות והסכימו, למעשה, עם יעדי המבצע הישראליים. אך הפגיעה במדינת לבנון הציגה את הסכסוך כישראלי-ערבי, והגורמים הסונים נסוגו מעמדתם הקודמת, לפחות בפומבי. אשר על כן, נטשה ישראל בהדרגה את רעיון המערכה באש נגד מדינת לבנון, גם אם לא הצהירה על כך והפקודות הרשמיות לא שקפו זאת.

הרעיון המערכתי השני שאמצה ישראל, היה ניהול מערכה דלת-חיכוך ועתירת-אש-מדויקת נגד חזבאללה, המתבססת על רעיונות ההלם והמורא וה-

EBO.

אלא, שארגון גרילה מהווה את הדוגמא הפחות מוצלחת למבנה מערכתי ולצמתים קריטיים המתאימים להפעלת אפקטים, ואיסוף המודיעין על מבנהו מורכב הרבה יותר בהשוואה לאיסוף על עץ המפקדות של צבא סדיר. לחזבאללה מבנה "שטוח", מבוזר, הוא מורכב מרשת של מרחבים הפועלים באופן כמעט אוטונומי, וללא צורך, בדרך כלל, בהנעת כוחות או בהובלת אספקה. הלוחמים, אמצעי הלחימה והאספקה פרוסים מראש בשטח, ונטמעים בחתימה אפסית בישובים או ב"שמורות טבע" (מערכות של בונקרים מוסווים בוואדיות). מאידך, לחזבאללה אין "מרכז כובד מבצעי", שפגיעה בו תביא לקריסת יתר אברי הארגון, ללא צורך בהשמדתם הפרטנית. הניסיון ליישם את רעיונות ההלם והמורא והמבצעים מכווני התוצא מול ארגון גרילה, דומה אם כן לניסיון לשבור לאמבה את העצמות – הפעלת כוח שאינה רלבנטית לנסיבות, לעובדות ולטבע המערכה.

לכאורה, הפעלת מבצעים מכווני תוצא היוצרים אפקט של שיתוק היריב, יכולה הייתה לשחרר אותנו מהצורך לעסוק בציד פרטני של משגרי הרק"ק הבודדים, אך בפועל, בשל האופי המבוזר והאוטונומי של מערך האש של חזבאללה, הייתה זו משימה מרכזית. ואולם, ידענו שהמודיעין ומערכי האש הצה"ליים (חיל האוויר והתותחנים) נכשלו במשך שנים בציד משגרי קסאם בפאתי בית-חנון, שם מדובר על מרחב מצומצם, מישורי ונגיש. ואכן, ערב מלחמת לבנון השנייה נפלו בנגב המערבי מאות קאסמים, מבלי שהצלחנו לפגוע ברובם המכריע של המשגרים באמצעות אש מנגד. לא הייתה לנו, אם כן, סיבה להניח שנגיע באמצעות מערכה באש בלבד לתוצאות טובות יותר מול מערך הרק"ק הקל והבינוני, הפרוס בעומק של עשרות קילומטרים בלבנון, בתבליט הררי ובתכסית מיוערת ומיושבת.  

רעיון המערכה באש כשל גם במונחי הצלחה בהשמדת אויב

BDA או Battle Damage Assessment

במונחי הצלחה ביישום האש וביחס העלות/תועלת, כשלמעלה מ-10 אלפים גיחות של חיל האוויר ומ-150,000 פגזים שירה חת"מ, הניבו רק השמדה של עשרות מטרות איכותיות וכ-200-300 הרוגים לחזבאללה (לא כולל הרוגי חזבאללה בקרבות הקרקעיים). בשל טבע המערכה נגד ארגון גרילה אשר אינו מתקבץ בד"כ למטרות נהירות, הרוב המכריע של הגיחות שבוצעו והפגזים שנורו לא היו אפקטיביים. יצוין, שתמונה זו התגבשה כבר מוקדם במערכה, וניתן היה לעצור ולבחון מחדש את הרעיונות המערכתיים אחרי שבוע או שבועיים, אחרי 3,000 גיחות ו-50,000 פגזים, ולא ברור מה היה פשר ההתעקשות להמשיך ולדבוק ברעיונות מערכתיים שבמובהק אינם נושאים פרי.

משמעותן של הנסיבות הייחודיות למלחמת לבנון השנייה, הייתה שטבעה שונה מאוד בהשוואה, למשל, למערכה האמריקאית בקוסובו. שם פעלו האמריקאים נגד מערכת של מדינה ריבונית וצבאה, ואילו אנו פעלנו מול ארגון גרילה בחתימה נמוכה, בעל רמת רגישות בינונית-נמוכה לפגיעות במדינה המארחת אותו. ידענו גם, או שהיינו צריכים לדעת, שהרג כמה מאות אנשי חזבאללה ופגיעה בחלק ממחסני הארגון ומתקניו, אינם מהווים מנוף מדיני על מקבלי ההחלטות בדמשק ובטהרן. בנוסף, האמריקאים פעלו בקוסובו ללא מגבלת זמן, ואילו אנו פעלנו מול שעון פוליטי בינלאומי מתקתק, וכשהירי על ישובי הצפון הופך גם אותנו לרגישים לזמן.

היעדר תפיסה להפעלת הכוח הקרקעי

מאוחר מדי בלחימה הוכנסו גם כוחות קרקעיים, אך בהססנות ובהפכפכות, ובעיקר, ללא רעיון מערכתי כלשהו. אם כבר, אזי הפעלת הכוח הקרקעי הייתה בדרך של פשרה בין הגישה של אי הפעלת כוח קרקעי בכלל, ובין הגישה של הפעלת כוח מאסיבית, כלומר הפעלת "קצת" כוח קרקעי. פשרה רעה זו, גם גרמה לנפגעים בקרב כוחותינו וגם לא יכלה מלכתחילה להשיג תוצאה מערכתית כלשהי. ואכן, לא ברור מהי התוצאה המערכתית המצופה מהפעלת כוחות בסד"כ גדודי בבינת ג'ביל או במארון א-ראס, או מהפעלת כוחות חטיבתיים לעומק של 2-3 קילומטרים מהגבול, ואפילו לא מהפעלת כוחות אוגדתיים לעומק של 15-10 קילומטרים ולרוחב חלק מהחזית בלבד. והרי אין זה מספיק כדי להרחיק אפילו את הרק"ק קצר הטווח, או ליצור אפקט מדיני רציני.

חזבאללה הפעיל בדרום מאות לוחמים בלבד, ולכן הוא לא היה מסוגל לעמוד במאמץ מתמשך של מספר יממות במספר מוקדים, ולו בגלל חוסר היכולת של קומץ לוחמיו לישון ולהתמודד עם חזית רחבה שכזו. ואולם, שיחקנו לידי חזבאללה בכך שהפעלת הכוח הקרקעי נעשתה בדירוג ותוך עצירות, כשאנחנו מאפשרים לו לנוח, לרכז כוחות, ליזום ולהפתיע. בכלל, הפעלת עיקר הכוח הצה"לי נעשה באופן בנאלי וצפוי, בתנועה טריוויאלית מדרום לצפון. חזבאללה אולי הופתע מהעילה שבגינה יצאה ישראל למלחמה, אך משהחלה, הפעלת הכוח נעשתה בדיוק במקום ובשיטה שהמחיז לנו חזבאללה (למעט האיגוף האנכי ערב תום הלחימה, שהיה יותר סמלי מיעיל).

צורת הקרב לה נערך חזבאללה הייתה לתת לכוחותינו לחלוף, תוך הסתתרות "בשמורות הטבע" ובמקומות אחרים, ואז להמשיך בירי הרק"ק לעבר ישראל ובפעולות גרילה נגד הדרגים האחוריים של כוחותינו. לכן, כל תנועה ישראלית לעומק הייתה חייבת להיות מלווה בטיהור יסודי של כל השטחים הבנויים והפתוחים שנתפסו. ספק רב אם הכוחות שגויסו הספיקו

למשימה זו, ועוד לקיום עתודות למקרה של התדרדרות גם בחזיתות נוספות.

הפעלת הכוח הקרקעי התמוהה ביותר, הייתה ב-60 השעות האחרונות ללחימה. הכוחות הקרקעיים הוטלו ללחימה אחרי שהסתיימה המערכה המדינית (החלטת מועה"ב 1701), כלומר היא לא נעשתה להשגת מטרות מדיניות. הכוחות הוכנסו לשטח בלי לטהר אותו, כלומר לא לשם פגיעה בחזבאללה. והם הגיעו להפסקת אש כשהם שזורים בכוחות האויב, ועם בעייתיות בהכנסת אספקה קרקעית או אווירית (שכן השטח לא טוהר). במילותיו של קאספר ויינברגר על ויאנטם, גם אנחנו בקשנו מחיילינו רק "להיות שם" אך לא לנצח. יודגש, כי אקט הכניסה עובר בשטחי ההריגה שהכין חזבאללה, ולפיכך הוא המסוכן ביותר וגובה את המחיר הכבד ביותר בהרוגים, ולפיכך יש להבין במדויק מה הייתה מטרת הכניסה. יתרה מזו, משך השהות בשטח ואסטרטגיית היציאה ממנו לא היו תלויים בנו, אלא "ברצון הטוב" של חזבאללה להגיע להסכם על תנאי כניסת צבא לבנון ויוניפי"ל לשטח.

צה"ל חשב במערכה זו במונחי קבלנות מטרות ואש, ולא הפעיל את כוחות הקרקע באופן הדינאמי שהקנה לו את ניצחונות העבר: זיהוי חולשות היריב, הפתעה, הונאה, תמרון בעומק, הוצאת היריב משיווי משקלו, ניצול הצלחה והתמדה בלחץ. נכון שלא ניתן להקיש ממערכות נגד צבאות סדירים למערכה מול גרילה הפועלת באמצעות תאים אוטונומיים והחסרה "מרכז כובד מבצעי", ואין במקרה של גרילה משמעות רבה, למשל, לניתוק קווי אספקה או לכיתור הדרג האופרטיבי הראשון. אך לכל מערך, גם של גרילה, ישנן נקודות תורפה. למשימה זו, ועוד לקיום עתודות למקרה של התדרדרות גם בחזיתות נוספות.

האסטרטג הסיני סון טסו, טען שמטרתו של המצביא היא לכפות על יריבו את אופי המלחמה בו יש לו יתרון יחסי, ואין להיגרר למלחמה בעלת אופי בו היתרון היחסי של הוא של היריב. אם הדבר אינו ניתן, טען סון טסו, יש להימנע מהקרב. ובלשונו של קלאוזוביץ, במלחמה יש לתקוף את תכוניות היריב. ישראל שחקה לידי חזבאללה, וניהלה מערכה לפי תוכניותיו וחוזקותיו, ובאופן כזה, שהיא מלכתחילה כמעט ולא יכלה לנצח בה.

תוצאות הפעלת הכוח

מוקדם מדי מכדי להעריך את התוצאות המדיניות ארוכות הטווח של המלחמה, ויתכן שגם הנענו זרמים תת-קרקעיים בלבנון אשר עשויים להניב בעתיד פירות, אך המלחמה הסתיימה באופן שיש לו בעיקר השלכות חמורות מאוד. השלכות אלה נחלקות לשנים: התוצאות הישירות של הפעלת הכוח; והתוצאות העקיפות.

התוצאה הישירה של הניוון בבניין הכוח ובתפיסת הפעלתו, ושל אימוץ הרעיונות המערכתיים הנובעים מכך, הייתה חוסר הצלחה לפגוע, לדכא או אפילו לשבש באופן מהותי את פעילות חזבאללה בפרמטרים העיקריים של המודל המערכתי שהוא בחר לאמץ. ואכן, מערך האש של חזבאללה המטיר על ישראל לקראת סוף המלחמה מעל ל-200 רקטות ליום, לאחר שבפתיחת המלחמה עמד הקצב על כ-100 רקטות ביום (גם אם התמהיל השתנה לטובת הרק"ק קצר הטווח). הכוחות הלוחמים של חזבאללה המשיכו להילחם תוך שהם מסבים לצה"ל אבדות,

וגם במרבית הקרבות בהם הפסידו, הם לא קרסו ולא ברחו. מערך הפיקוד והשליטה של חזבאללה המשיך לתפקד בכל מהלך המלחמה. רוח הלחימה של חזבאללה נותרה ברובה איתנה, והרצון המדיני שלו לא נסדק באופן בלתי הפיך.

חזבאללה העדיף אמנם להגיע להפסקת אש, אך זאת מתוך רצון מוצדק, לשיטתו, "לנעול את רווחיו" (קרי להפסיק את הלחימה בשלב בו הוא ממקסם את כוחו ונתפס כמנצח) ולא מתוך מצוקה או על סף קריסה. ואכן, בראיית חזבאללה וגורמים ערבים אחרים שעקבו אחר המלחמה (בסוריה, במצרים ועוד), חזבאללה ניצח בקרב.

אך העובדה שכמה מאות לוחמי חזבאללה התייצבו בשדה הקרב מול ארבע אוגדות וחיל האוויר, וסיימו "בעמידה" ותוך פגיעה כואבת בכוחותינו, היא גם המנביטה את התוצאות העקיפות של המלחמה. בעטייה, חלק מהגורמים הערבים שעקבו אחר מהלך המלחמה, הסיקו – בצדק או בטעות – שצה"ל של היום אינו צה"ל של העבר, והחייל הישראלי (ובכלל המערבי) חלש, ומתקשה להתמודד עם קשיי הקרב.

לא ניתן להפריז בחשיבות עובדה זו. מאז 1967, מתנהל המזרח התיכון תחת תפיסת עליונות צבאית ישראלית מוחלטת, ולכן מאז 1967 ישראל לא אותגרה ברצינות. ב-1973 הציבו לעצמם המצרים והסורים יעדים אופרטיביים צנועים (הבקעה של כ-10 ק"מ), וכשהשיגו אותם הם נעצרו מיוזמתם. העצירה של צבאות ערב אפשרה לנו להתארגן, לצאת למתקפת נגד ולנצח בקרב. ומאז 1973, לא אותגרנו במלחמה כוללת. תפיסת העליונות הצבאית הישראלית היא שיצרה את התנאים להסכמי השלום עם מצרים וירדן, לתהליך השלום עם הפלסטינאים ול-33 שנות שקט ברמת הגולן, והיא שאפשרה לנו לקיים כלכלת שלום וחברת שפע ורווחה, חרף היעדר שלום. ובזכות תפיסת עליונותה הצבאית, ישראל הפכה לנכס אסטרטגי אמריקאי, שמשתלם להשקיע בו כ-100 מיליארד דולר סיוע במצטבר, ולהעמיד לרשותו ערבויות של עשרות מיליארדים נוספים, את מיטב האמל"ח ומטרייה מדינית.

אך ישראל אבדה את הדימוי המנצח, ולפיכך כל אחת מתוצאות אלה של 1967 עלולה כעת להתערער. קשה מאוד לחזות כוונות מדיניות עתידיות, ולהעריך את הסבירות למלחמה. אבל ניתן לומר, שבעקבות מלחמת לבנון השנייה, החסמים בפני מלחמה נוספת במזרח התיכון הונמכו מאוד. הנמכת החסמים הואצה גם כתוצאה מהבנה לא מלאה מצד חלק מהגורמים הערבים (לרבות בסוריה ובמצרים) את השוני שבין חוסר היעילות של המערכה באש שניהלנו מול גרילה, ובין היעילות הגבוהה יותר של אותה אש, אם תופעל כנגד צבא סדיר.

תוצאות המלחמה אינן טובות גם בקשר ליעדיה המקוריים. החיילים החטופים לא שוחררו, ולא ברור אם המלחמה אפשרה להשיג עסקה טובה יותר לשחרורם מהעסקה שניתן היה להשיג גם ללא מלחמה. איום הרק"ק על ישובי הצפון לא הוסר, חזבאללה לא פורק מנשקו, ובשלב זה לא נראה שכוחו הפוליטי נשחק באופן בלתי הפיך. בודאי שכושר ההרתעה הישראלי לא שוקם. ההישג הלכאורי של המלחמה הוא החלטת מועצת הביטחון 1701, אך מבחנה טמון ביישום ולא בניסוח. יתירה מזו, פריסתם של אלפי חיילים אירופאים מדרום לליטאני לא תביא בהכרח לפירוק חזבאללה מנשקו, אך היא בהחלט תסבך ותסרבל את התמרון הקרקעי באזור, אם וכאשר צה"ל יידרש לכך.

כיצד ניתן היה להפעיל את הכוח?

כדי לנתח איזה טבע מערכה ואילו רעיונות מערכתיים ישראל היה נכון שישראל תאמץ לנוכח חטיפת החיילים ב-12 ביולי 2006, עלינו לשוב ולאבחן את תפיסת בניין והפעלת הכוח של חזבאללה, ואת הרעיון המערכתי בו הוא בחר. חזבאללה הקים שני מערכים מקבילים: מערך אש רקטית מבוזר ואוטונומי, החסר "מרכז כובד" והפועל בחתימה נמוכה, אשר, מחד, יוצר לחץ על ערי ישראל ומאלץ אותה לפעולה מיידית, ומאידך, לפחות חלקו קצר הטווח אינו ניתן לשיתוק, דיכוי או השמדה באמצעות אש מנגד ובפרק זמן סביר, אלא רק באמצעות תפיסת השטח והשמדה שיטתית של כל משגר ומשגר.

לצד מערך האש הוקם מערך לוחם, אף הוא מבוזר, אוטונומי וחסר "מרכז כובד מבצעי", המורכב הן מביצורים והן מכוחות גרילה בחתימה נמוכה, שמטרתו להפוך גם את אקט תפיסת השטח וטיהורו, וגם את אקט השהייה בשטח והעברת אספקה דרכו, למתישים ויקרים מאוד בחיי אדם. חזבאללה עיצב מערכה, בה ישראל יכולה למעשה רק לבחור איזו בטן רכה לחשוף: זו של רגישותה לפגיעות בעורף, או זו של רגישותה לאובדן חיילים בהתשה מתמשכת מול גרילה. המלכודת המבריקה של חזבאללה, הותירה לישראל שתי ברירות, כל אחת מהן גרועה לשיטתה.

בראייה זו, ניצבו בפני ישראל ב-12 ביולי 2006 ארבע חלופות בעלות הגיון פנימי, אף אם לכל אחת מהן היו כמובן גם חסרונות מהותיים. הראשונה, להסתפק בתגובה סמלית להתקפת חזבאללה ולהבליג. אף אם יתברר שחטיפת החיילים לא תואמה עם איראן ולא הייתה פרי הערכה מוקדמת שתגרום למלחמה, הרי שבפועל מלחמת לבנון השנייה עכבה וסרבלה את המערכה הבינלאומית מול איראן בנושא הגרעין, ומול סוריה והחיזבאללה בעניין רצח חרירי והחלטת מועה"ב 1559, ולא היה נבון להתיר שינוי בסדר היום למלחמה ישראלית-לבנונית. הסוגיה העיקרית היא הרי מול איראן, ממנה נגזרת המערכה בין המערב ובין איראן וסוריה על ההגמוניה בלבנון, ורק הנגזרת השנייה היא המערכה בין ישראל וחזבאללה. לפיכך, ניתן היה להמתין למשל למיצוי המהלכים האמריקאים מול איראן, ולהילחם בחזבאללה בעיתוי נוח יותר ולאחר הכנות הולמות.

אם בכל זאת הייתה ישראל מתעקשת לצאת למלחמה, הרי שהחלופה השנייה הייתה לסרב להיכנס למלכודת המבריקה שטמן חזבאללה, ולבחור ברעיון מערכתי של לחץ על משטר אסד, ובאמצעותו על חזבאללה ואיראן. קיימת היתכנות טובה מאוד לפגיעה בנכסים השלטוניים והצבאיים של המשטר העלאווי, ואפילו בדרך סטרילית יחסית של "הלם ומורא" ו-EBO. סוריה היא נכס אסטרטגי של איראן ופטרון של חזבאללה, וכשכיסאו של אסד מתנדנד נוח לנו ולאמריקאים לנהל מו"מ על הסדר בלבנון, ואף נוח יותר לאמריקאים לנהל מו"מ עם איראן בנושא גרעין. החיסרון בחלופה זו הוא חוסר הפרופורציה בין אירוע חטיפת החיילים ובין התגובה הישראלית, אך עדיין, וכפי שהוכח, היא הייתה עדיפה על כניסה למלכודת שטמן חזבאללה, והייתה משרתת טוב יותר את המערכה העיקרית מול איראן.

חלופה שלישית הייתה לוותר על יציאה למערכה כוללת מול חזבאללה, לאמץ מטרות מדיניות צנועות יותר, להימנע מהמלכודת שנטמנה בדרום לבנון, ולצאת למבצע נועז, תודעתי והחורג מטווח הציפיות של חזבאללה, כמו למשל מבצע משולב לכיבוש שדה התעופה ביירות והשתלטות קרקעית על מפקדות הארגון בשכונת הד'חייה.

ואם בכל זאת ישראל הייתה מתעקשת לצאת להתמודדות ישירה ומלאה מול חזבאללה, הרי שהתמודדות כזו הייתה יכולה רק להיעשות בדרך של כניסה מודעת למלכודת שחזבאללה טמן, אך זאת, ראשית, בכל הכוח, ושנית, דרך הדלת האחורית. לכן, החלופה הרביעית הייתה הפעלת מקסימום החיכוך והכוח הצבאי – לגווניו – במינימום זמן. בחלופה זו, היה צורך בגיוס מיידי של סד"כ מילואים מספיק כדי לחדור לעומק של עשרות קילומטרים, ולטהרם. היה צורך בהפעלת כוח מפתיעה, לרבות איגוף שטחי ההריגה הסמוכים לגבול, בהתקדמות רציפה בצירים בלתי צפויים, בפעולה מאסיבית בעומק החזית ובעומק האסטרטגי של חזבאללה, ובהוצאתו משיווי המשקל. אך יש לדעת כי לחלופה זו שני חסרונות מובנים: ראשית, אין לה אסטרטגיית יציאה מוצלחת, כשמחד הישארות בשטח שוחקת, ומאידך נסיגה עלולה להשיב את המצב לקדמותו. ושנית, היא עולה במחיר יקר בחיי אדם, שכן בסופו של יום, בשל האופי המבוזר והאוטונומי של חזבאללה והיעדרה של "ליבה מבצעית קריטית" שפגיעה בה מביאה לקריסת יתר המערך, אין מנוס מכניסה שיטתית לקרבות פנים-אל-פנים בתוך כל אחד ואחד מביצוריו. אך כפי שהאמריקאים אומרים, "אם אינך עומד בחום, הישאר מחוץ למטבח", ומי שאינו מוכן לשלם את מחירה האמיתי של המלחמה, אל לו לפתוח בה.

תחקיר אמת והיערכות לעתיד

כדי לשרוד ולנצח את המלחמה הבאה, עלינו לתחקר תחקיר אמת את המלחמה הקודמת, להתבונן בעיניים מפוקחות במציאות – כפי שהשתנתה לרעה בעקבות המלחמה – ולפעול מיד לתיקון ולהערכות לקרב הבא. אם נטייח, אם ניתן לזמן לעשות את שלו ולחדות הכישלון להתעמעם, אזי לא נלמד, לא נתחקר, לא נשתפר ונפסיד גם את המלחמה הבאה.

ראשית דבר, ועד שלא יוכח אחרת, עלינו לחזור לתורת המלחמה הקלאסית, כשבניין הכוח ותפיסת הפעלתו חייבים לשוב ולבטא איזון מתמשך בין הזרועות והחיילות השונים, ואיזון בין האש, התמרון והמיגון. עלינו לשוב ולתת משקל ראוי לשטח, הן בהגנה והן בהתקפה. שנית, ערב כל מערכה עלינו לעמוד על טבעה הייחודי, ולא להוריד מהמדף רעיונות מערכתיים סטנדרטיים, אשר אינם בהכרח מתאימים לנסיבות שלפנינו. בנוסף, על הדרג המדיני והצבאי להפנים שאין מלחמות "סטריליות", ויש להעביר מסר זה לציבור ולתקשורת בצורה ברורה. בנסיבות בהן נגזר עלינו להילחם, יש לעשות כן, ולא ניתן להיכנס לשיתוק מערכות פוליטי, צבאי ותקשורתי-ציבורי כל אימת שאנו סופגים אבידות כואבות. יש להכין את דעת הקהל לספוג אבידות, ולהמשיך להילחם.

בהקשר זה, יש לבחון מחדש את מדיניות השקיפות המבצעית הבלתי נסבלת שהופגנה במלחמה האחרונה, כאשר התקשורת יצרה ודאות והפיגה את ערפל הקרב עבור היריב. המהלכים הצבאיים המתבצעים, היחידות המבצעות וסטאטוס הביצוע נחשפו, ובזמן אמת. חמור מכך, גם הכוונות המבצעיות להמשך נחשפו: הן מה מתוכנן, והן מה שאינו מתוכנן (קרי האויב יכול להירגע, זה לא יקרה). כל תקלה מבצעית או לוגיסטית, כל התלבטות, כל היסוס, כל פגיעה וכל חולשה נחשפו ונותחו. מצידו השני של המטבע, יש להיערך ברצינות הראויה למלחמה הפסיכולוגית מול היריב.

בהקשר של חזבאללה, אל לישראל לראות אותו כארגון אותנטי לבנוני, אלא כאילו היה עוצבה בצבא האיראני. למעשה, איראן מנהלת מערכה נגד ישראל זה שנים ארוכות בנושא הטילים והגרעין, באמצעות חזבאללה, ובמידה פחותה יותר גם באמצעות טרור פלסטיני; בעוד שישראל איננה נלחמת באיראן בחזרה. איראן הצליחה ליצור סכסוך א-סימטרי עם ישראל: היא יצרה באמצעות שלוחיה גבול משותף דה-פקטו עם ישראל (דבר שלמדה גם מישראל, בעניין הכורדים בעיראק), אך לישראל אין גבול משותף עם איראן. ישראל חייבת להשקיע מחשבה ומשאבים בהתמודדות עם חוסר סימטריה זו, ולחתור לאיזון אסטרטגי מול איראן בתחום העצימות הנמוכה/בינונית (לרבות בחינת אפשרות לשיתוף פעולה עם גורמי אופוזיציה ומיעוטים איראנים, ועם מדינות הגובלות עמה). בראייה רחבה יותר, על ישראל לגבש אסטרטגיה כוללת ויזומה מול איראן, ולא להסתפק בגלגול הבעיה לפתחם של האמריקאים.

תפיסת הביטחון הקלאסית של ישראל, התבססה על מה שנקרא בשנות ה-50 וה-60 בשם "מקרה הכל"; בניית צה"ל להכרעה גם במקרה הגרוע ביותר, בו מדינות ערב חוברות יחד ומפתיעות את ישראל במלחמה כוללת. יש לשוב לתפיסה זו, ואל לנו לנוון את כוחנו לנוכח אופנות צבאיות חולפות, נסיבות זמניות או הפיכות, או להתיר לאידיאולוגיות פוליטיות להסיט אותנו מהכורח המקצועי-ענייני להיערך תמיד גם לתרחיש החמור מכל. ובמילותיו של בן גוריון: "אולם נניח כי מאמצי השלום שלנו יצליחו, ורוב מדינות ערב או גם כולן יכרתו איתנו בריתות שלום וידידות. גם אז עלינו להיזהר מאשליה מסוכנת כי השלום יקיים את הביטחון שלנו. גם לאחר שייכתב וייחתם השלום בינינו לבין כל שכנינו, והחתימה תקוים ותאושר בגושפנקה של האו"ם, יעמוד הביטחון בראש דאגותינו".

בהקשר של ימינו, "מקרה הכל" משמעו שיש לבנות את סד"כ ותפיסת ההפעלה של זרועות הביטחון, ולהעמיד לרשותן משאבים הולמים, כדי שיוכלו לעמוד בהצלחה בשש משימות בו זמניות: (1) מלחמה כוללת בסוריה (2) מלחמה בחזבאללה (3) מלחמה בחזית הפלסטינית (4) קיום עתודה מטכ"לית חזקה למקרה של הסלמה בחזית נוספת (5) הרתעה מול איראן, ואם ההרתעה תיכשל אז יתרון מובהק בחילופי מהלומות עם איראן (6) כאמור, יצירת איזון אסטרטגי בעצימות נמוכה/בינונית מול איראן. לוחות הזמנים למלחמה הבאה עלולים להיות קצרים, ולכן עלינו להיערך במהירות, בשקדנות וביסודיות, תוך הגדלת תקציב הביטחון במיליארדי שקלים.

מלחמת לבנון השנייה לא הועילה ליחסי ישראל-ארה"ב, בלשון המעטה. ראשית, חרף העובדה שלארה"ב היה אינטרס מובהק בפגיעה בטרור האסלאמי, בסוריה ובאיראן, וחרף חלון הזמן והמטרייה המדינית שארה"ב העמידה לרשות ישראל, ישראל לא ספקה את הסחורה, דימויה כמעצמה צבאית אזורית התערער, וארה"ב אף נדרשה להשקיע הון מדיני בחילוץ ישראל מהמלחמה. שנית, דימוי הלוחם והנשק המערבי נפגע, ההרתעה המערבית נשחקה, ולדבר עלולות להיות השלכות שליליות על ההתנהלות האמריקאית מול איראן. קשה יותר לאמריקאים להפעיל מנופים על איראן, כשהמערכה באש מדויקת שניהל הפרוקסי האמריקאי הייתה לא יעילה מול הפרוקסי האיראני, המחופר והעיקש. לכן, יש לשקם בדחיפות את מעמדנו בארה"ב. לא ניתן למכור לאמריקאים ספינים, וכדי לשמר את היחסים האסטרטגיים עלינו לומר אמת, להודות בכישלון, להציג תוכנית שיקום רצינית, ולפעול בשקדנות למימושה.

במידה רבה, הייתה דווקא מלחמת לבנון השנייה הויאטנם שלנו. כמו בויטנאם, ניסינו להכריע גרילה באש ללא תמרון מאסיבי, הפעלנו כוח בהדרגתיות מתגלגלת, ולא לחמנו בלב שלם ומתוך מחויבות לנצח. החדשות הרעות ממלחמת לבנון השנייה הן שנכשלנו. החדשות הטובות הן שכוחותינו בסדיר ובמילואים טובים ואמיצים, הם רק נבנו והופעלו בדרך לא נכונה. יש גם חדשות טובות בכך שקבלנו צלצול השכמה מהמציאות, והזדמנות שנייה לתחקר ולהשתפר.