במשיכת קולמוס

כאשר עץ נופל ביער באין אדם, האם הוא משמיע קול? כאשר אין כל סיכוי שמעשה ממעשיכם ייוודע ברבים, האם הוא משמיע קול בנפשכם? והקול הזה, כמה זמן הוא מהדהד באולמות נפשכם?

היו ימים שבהם היה למצפון כוח גדול. אמהות היו מאיימות על ילדיהן כי אם יעשו את המגונה ואת המביש, יבוא המצפון וייסר את כליותיהם. היו ימים שבהם התביישו אנשים לעשות את המגונה, כי איך יוכלו, כך חשבו, להביט בעצמם במראה.

והנה, היום יכולים. גם הכליות בסדר. תודה. סיפורה של החברה המודרנית מאז המחצית השנייה של המאה העשרים הוא במידה רבה סיפור המאבק המוצלח ב"סופר-אגו" והרהביליטציה של ה"איד", של עקרון העונג. העונג יצא מעבדות לחירות.

במאה ה-21, המוסרי מזוהה לחלוטין עם החוקי. מה שאינו לא-חוקי - הוא מוסרי. לכן אנו מגלים שוב ושוב שזיכוי בבית המשפט, ולו גם מחמת הספק, ולו גם מחוסר ראיות, ולו גם מסיבות טכניות, נתפש בציבור כטיהור גמור.

ללא מודל של מצוינות מוסרית ההופך אותנו לאנשים שאין להם מחיר, הכל מכיר. ההגמוניה של השוק החופשי מפוררת קהילות ומזנה את הכל. נביאי החברה הפתוחה של ההון, שרוממות האינדיווידואליזם בפיהם, מעודדים חברה שבה היחיד בעל העקרונות החזקים, בעל הארטה, נשחק, מתמסמס, נעשה עבד לעריצותם של האופנה ושל מעצבי דעת הקהל. הוא אינו מתייצב מחוץ למקהלה לא משום שאיבד את אומץ לבו, אלא משום ששוב אינו יכול לחשוב אלא על פי הכללים שייצרו בעבורו אדוני הסחורות. הוא אוהב את שנאמר לו לאהוב. הוא אוהב את אדוניו; לא יצא לחופשי. לא קמה בו עוד רוח.

דלדולה של הרוח טוב למערכת. אין זה מקרה ש"מדעי הרוח", אותו שריד אחרון לצורת מחשבה לא כלכלית, עוברים עתה תהליך שקט אך אפקטיווי של המתת חסד. לא כלכלי. משעמם. מצ'עמם, ליתר דיוק. מצחיק, נכון? הצטרפו למקהלה.

הנה עצתו של החכם הסיני לאו צה לשליט: "בבקשו לשלוט באנשים, החכם מרוקן את מוחם וממלא את כרסם; הוא מחליש את שאיפותיהם ומחזק את עצמותיהם. הוא עושה אותם חסרי ידיעה וחסרי תשוקה וגורם לכך שהיודעים לא יעזו לפעול" (לאו צה, דאו דה צ'ינג בתרגום י' גרואזה וח' קלעי).

-

נקיפות.

תקציר מאמר מאת אביעד קליינברג