מדובר על הטבות שאנשים מקבלים מהביטוח הלאומי.
ציטוטים מכתבה בהארץ:
"התקנה השוללת גמלה ממי שלומד במוסד להשכלה גבוהה", כתבו שופטי בית הדין הארצי לעבודה, "תכליתה לשלול תשלום מאוצר המדינה למי שבחר ללמוד ולא לעבוד ולהשתכר (למרות שבמקרה של הכתבה זה היה ללמוד ולהמשיך לעבוד במשרה מלאה. פ.) תכליתה תואמת איפוא את החוק".
חוק הבטחת הכנסה שולל במפורש את הקצבה מאדם שהחל ללמוד במוסד להשכלה גבוהה: אוניברסיטה, מכללה, וגם ישיבות וכוללים. אבל את מה שחוק הבטחת הכנסה לוקח מכולם, מחזיר חוק התקציב לאברכים בלבד. אפילו לאברכים שאינם אזרחי המדינה, אלא נמצאים כאן במעמד של תושב ארעי.
העתירה הזאת היתה ועודנה קשה לבליעה בשביל שופטי העליון. מצד אחד קשה לתת הכשר שיפוטי לאפליה הבוטה בין אברכי כוללים, שממשיכים לקבל קצבאות מהביטוח הלאומי, לבין סטודנטים חילונים, שנאלצים לבחור - לימודים או קצבאות. מצד שני, לקבלתה של העתירה יש השלכות תקציביות ופוליטיות מרחיקות לכת. הפתרון היה סחבת אינסופית מצד השופטים, בסיוע רוח גבית של הפרקליטות. או להיפך: שוב ושוב ביקשה פרקליטות המדינה ארכות כדי "להשלים עבודת מטה", שוב ושוב שמחו השופטים להיעתר לבקשות ולדחות את הדיון בעתירה עד אין קץ.
את המדינה ייצגה לאורך כל התקופה מנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, עו"ד אסנת מנדל. לשיטתה, ההבחנה בין אברכים ליתר הסטודנטים אינה מהווה פגיעה בשוויון, משום שיש שוני בתכלית החקיקה של כל אחד משני החוקים: בעוד שחוק הבטחת הכנסה נועד לשמש "רשת מגן אחרונה" מפני מחסור קיומי, הסעיף לאברכים בחוק התקציב מבטא את רצונה של המדינה לשמר "קבוצה מאופיינת, המקיימת אורח חיים ייחודי ונבדל, המוכתב על ידי אמונה פנימית שלפיה המאמינים מקדישים את עצמם ללימוד תורה". במונחים משפטיים קוראים לזה "שונות רלוונטית" המובילה ל"הבחנה מותרת" ולא ל"אפליה פסולה". בעוד שחוק הבטחת הכנסה משמעותו, לדעת מנדל, סיוע ארעי של המדינה לאזרח הנזקק להיחלץ ממצוקתו, התמיכה באברכים היא בעלת מאפיין קבוע, שכן מדובר באורח חיים מתמשך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
