"... אני לא מאמין בפורטרטים. הם מנטרלים את הדמיון. הם מרגילים את המוח להבעה משותקת אחת, ועם הזמן, הכל פעם שיביט החבר המטורלל שלכם בדיוקן הוא ישכח יותר איך היא נראתה באמת. כל מה שישאר לו ממנה יהיה הבעה אומללה אחת. תקשיבו לי - לא לתעד כלום! כלום! ככל שהאדם מתעד יותר, כך בוגד בו זכרונו מהר יותר. הוא יודע שאפשר לסמוך על אלבום התצלומים המשוקץ. כן? אתם איתי או שנשארם מאחור? הסתגלתם לנוחיות הארורה! אפשר לשמור הכל, הכל, פה למעלה!"
"כן... החבר שלכם היה בר מזל. האישה, לעומתו, הייתה כנראה עיוורת. או שיש בו משהו מיוחד באמת. זה טוב, זה טוב, כמו בסי וכמוני - הפרח התאהב בקוץ, אלה האהבות החזקות ביותר - פרחים וקוצים. הקוץ דוקר את הפרח והפרח מסמם את הקוץ. ערות ותנומה. רעש ושקט. כל אהבה אחרת לא תחזיק מעמד. שני פרחים מרדימים אחד את השני למוות, שני קוצים פוצעים אחד את השני למוות, וכל היתר עשבים שוטים."
"והם מתו באושר עד עצם היום הזה..."
"אני רוצה שתבטיח לי שכשאמות, שיגידו עלי רק דברים רעים... תקלל אותי, תאשים אותי, תספר להם רק דברים איומים עלי, תכפיש את שמי, תגנה את זכרי, אפילו תשקר אם צריך, הכל כדי שיכאב כמה שפחות. הכל כדי שיתאוששו במהירות המירבית. הכל כדי שאמות באמת ולא רק בתמים, אם אתה מבין למה אני מתכוון."
"שנה אני חי עם האישה היפה ביותר שידע הקיום האנושי. האישה שכל בנות מינה נופלות ממנה, האישה שמבט אחד בה גורם לך לחשוב שכל האחרות הן תרמית גנטית, כי לכך התכוון אלוהים כשהשתמש בצלע. נו, מון דיה, אבל כאן בדיוק מעוצה הקטסטרופה. אסור לגבר להחמיא לאישה כל כך. יום יום הרעפתי עליה שבחים, שרתי הלל ליופייה, ואפילו כשהייתי מרגיש שאני מגזים לא יכולתי להפסיק..."
אלף מילים: מונולוג של תמונה
הרשו לי למחות על חוסר רגישותכם, בני אנוש נצלנים! כל כך הרבה שנים חלפו מאז הדגרוטייפ הראשון, ואני, בתמימותי, סברתי שהתפתחתם והתעדנתם עם הטכנולוגיה המשתוללת שאתם כל כך גאים בה, אך לצערי הסתבר לי שכל חידוש נוסף רק מחזיר אתכם אחורה. הזלזול, חוסר ההערכה, הקלילות הנאלחת. כאילו לעד נשרתכם נאמנה!
לפעמים, בחלומותי הפרועים, אני מביעה משאלה שכל העדשות בעולם ייאטמו ולא תוכלו לעשות דבר בעניין. אולי אז תביעו חרטה ותבטיחו שלא תתעמרו בנו, למרות שגם אתם וגם אני ואחיותי - כולנו יודעים ערכה של מילת אנוש מהו. ומכאן אני מגיעה לטענה הראשונה שלי כלפיכם: אינני יודעת מי האוויל שהחליט שאני שווה אלף מילים, ולו הייתי יודעת, לבטח הייתי מוצאת דרך להתנקם בו בחדר חשוך. ברור לי למה התכוון האוויל. הוא חשב שהוא מחמיא לנו. כאילו ההשוואה לאלף מילים תמלא אותנו תחושה של סיפוק וגאווה, כאילו אלף הוא הכמות האולטימטיבית של מילים שניתן לשפוך על תמונה.
שטויות! הרעיון הזה הוא מדמנה המתחפשת לדימוי מחניף, ואנחנו לא נופלות בפח הזה. .... הרי תסכימו איתי שכשאדם מתבונן בתמונה, אין לדעת אילו תחושות מציפות את נפשו ואילו מחשבות נודדות בראשו למראה ההתרחשות המתועדת בה - ערך סנטימנטלי, מזכרת נוסטלגית, גילוי מסעיר, אלף ואחד סיפורים ופרשנויות - ברור שלא ניתן לאמוד אותן באופן כמותי. יתרה מזאת, להגבילן לכמות מילים מסוימת.
"... כמו וולפגנג אמדיאוס מוצארט... הם החליטו שהם רוצים שמוצרט יסיים את הרקוויאם כפי שהיה מסיים אלמלא נפטר ממחלה. מוצרט סרב בתוקף, אמר שהוא מרוצה מעבודתו של סוסמאייר ואף אחד לא יצליח לשכנעו. הם לא התרשמו.... הקורבן האמיתי של הפרשה הוא סוסמאייר, שלא עמד בעלבונות שהטיחו בו חברי האגודה, וחרף שבחיו ומילותיו החמות של מורו לחץ 7 על 3.
מוצרט חשב לחזור לשם שניתן לו כשהוטבל, אבל כמו שאמרתי, לא ניתן להוסיף שמות לשם שאיתו הגעת לפה. תחשוב, עם שם כמו יוהן קריזוסטומוס וולפגנגוס תיאופילוס מי היה מוצא אותו? ... האמת שזה די הצליח לו, אם לא סליירי המלשן, שנתקל בו במקרה בקונצרט של בטהובן, העשירית, אם אני לא טועה, ...."
יונתן מחכה שתסתובב. היא שקועה בתפריט. היא בטח תזמין צ'יקן טיקה מסאלה, הוא חושב ומתחבא מאחורי עץ. כשחולפת דקה נוספת הוא אוזר אומץ ובאקט פחדני צועק "וינה" ומתכופף, עיניו בולעות את דמותה המסתובבת. יונתן צובט את זרועו להאמין. אפילו הרחוב המפריד בינהם לא מסתיר מעיניו את השיער הבלונדיני החלק, העיניים הכחולות המלוכסנות, הלחיים המלאות, השפה התחתונה העבה, הפנים העגולות, הצוואר הארוך, החמוקיים השופעים, וזקיפות הקומה האצילית. היא עדיין לא מבחינה בו. הוא משתוקק שתבחין בו ומתאמץ להיזכר בשמה, כשהמחשבה עוזבת אותו במפתיע. הצביטה העזה בחזהו לא מרפה ממנו, ואפילו כשהוא מוכן להסגיר את עצמו ולהזדקף מכירעו גופו ומושך אותו אל המדרכה. הוא לופת את ליבו ומתחנן לאוויר. המום מאוזלת ידו, הוא משתטח על האספלט, מחייך בבוז, מבקש לקלל את הבן זונה שלא יכול היה לבחור עיתוי טוב יותר מזה להפסיק לפעום, עוצם את עיניו, נזכר ולוחש "מריאן, מריאן".
"... חייכתי בהבנה, למרות שלא כל כך הבנתי מה גרם לה לצעוק. ואז היא צעקה שוב, 'תראי, תראי מה המיותרת הזאת עשתה.' היא הרימה את כף ידו השמאלית של הצייר וביקשה ממני להתבונן בה. יונתן, זה היה כל כך משונה. במרכז היד היה כתוב בדיו כחול המשפט 'יש חיים אחרי המוות'. באנגלית. אלמלא הנסיבות הייתי צוחקת. ..."
"שיעור ראשון בזוגיות זה לדעת מתי בן זוגך משקר לך, אחרת איך תדעי מתי הוא דובר אמת?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
