היום בכיתי פעמיים.
קמתי בבוקר, נסעתי לכפ"ס, משם לצור יגאל.
הגעתי ב2 ונותרה לי שעה וחצי לשרוף עד העבודה.
אז ירדתי מהאוטובוס ברחוב הראשון שעל יד הכיכר בראשונה, בין הבית של גלעד לבית של צוקה. לא רציתי לרדת שם אבל לא ידעתי אם ישנה תחנה איפה שכן רציתי לרדת.
זיהיתי את השביל השחור, שביל האופניים הראשי שמקיף את כל היישוב בערך.
מבסוטה מעצמי, התחלתי ללכת בו. ואז נזכרתי.
בערב הזה, לפני שנה וכמה חודשים, ביום ההולדת ה17 של צוקה, כשבאתי למסיבה בביתה, ישנתי אצל רועי. זה היה ממש בתחילת הקשר שלנו ונזכרתי שהתרגשתי מאוד. באותו ערב הכרתי את ריקית פריקית המאגניבה ועוד שלל לסביות.. וגם שתיתי הרבה בירה. באיזשהו שלב היה לי צורך להתרחק מהמסיבה אז עזבתי את הבית בלי להיפרד מאף אחד והתחלתי ללכת בשביל השחור. הלכתי והלכתי עד לפתע פגשתי את נועם מהרצוג והייתי מופתעת ביותר מהעובדה שהוא טייל עם הכלבה שלו באמצע הלילה בצור יגאל, כי חשבתי שהוא גר בכוכב יאיר בכלל.. והוא בטח הופתע גם לראות אותי.
אבל זה לא חשוב.
אז היום בצהריים המשכתי ללכת וללכת [שביל ממש ארוך] עד שהשביל נגמר להפתעתי. ואז לא זכרתי לאן צריך ללכת כדי להגיע לרחוב נוף הרים 134. אז המשכתי ללכת ואז נתקלתי בילדה שלבטח חזרה מבית הספר [למרות שהוא בכיוון השני נראלי אבל שיהיה]. שאלתי אותה איך מגיעים והיא הצביעה על שני שבילי העפר היוצאים מהשביל השחור ואמרה שדרך שניהם אפשר להגיע למוצא חפצי. שמחתי מאוד שאני בכיוון הנכון למרות שהיה זכור לי פארק שעשועים באמצע, אבל מה זה משנה..
המשכתי מספר צעדים ולפתע נתקלתי באבן-אנדרטה שהייתה לי מוכרת, וכעבור שתי שניות נזכרתי: זו הכניסה לרחוב הרוסים! אחחח איזו הקלה. הודות למשקפיים הבחנתי גם ברחוב אליו חפצה נפשי להגיע ובמספר בית 154.
התקדמתי עוד קצת, ושמתי לב גם לאיזה ציור קיר צבעוני של רכבת, בטח באותו בית יש גן ילדים.
פניתי ימינה כדי לרדת במספרי הבתים.
ואז נתגלה לעיניי איזור מוכר.
הגעתי לבית משפחת לובל, רחוב נוף הרים 134.
הצצתי קצת בחצר. אותו הדבר בדיוק. שלט "זהירות כלב", אופניים בחוץ, המון צמחייה. כאילו שום דבר לא השתנה. כאילו לא עברה שנה. אפילו החלון הלבן שתמיד היה פתוח, אותו חלון יחידי בחדר של רועי..
זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי.

חששתי שמישהו יקלוט אותי מציצה בחצרות של אנשים, ובכלל יחשוד שבכוונתי לפרוץ משום שהייתי לבושה כולי בשחור.
אז המשכתי לעבר היעד הבא. פתאום נזכרתי בבית של סתיו, ואחרי כמה מבטים הבנתי שאין סיכוי שאני איזכר איפה הוא גר..
מאחוריי דהר אוטובוס ההסעות, אז ניצלתי את ההזמנות ושאלתי את הבחורה שירדה ממנו: "איך אני מגיעה מפה ליסודי?" והיא ענתה לי תשובה מספקת מאוד "את הולכת מפה ישר ישר ואז את רואה כיכר וממשיכה ישר ואז תיראי בית ספר כזה". וואלה
אז המשכתי כמו שאמרה, אבל ידוע לי כי הרחוב הזה ממש ארוך. פתאום ראיתי דואר מצד ימין של הכביש. ונזכרתי שליד היסודי יש דואר.
סטיתי מרחוב נוף הרים וראיתי איש מבוגר מוציא דואר. פניתי אליו באותה השאלה ואחרי שהוא הבין שאין לי מושג מה הוא הסביר לי, הוא הציע לי טרמפ. המזגן בג'יפ שלו היה חיוני מאוד
כעבור כמה דקות, בעודו נוסע, שמתי לב לדואר שאליו חשבתי שהגעתי ואז הבנתי את הבלבול בכיוונים.

הכל נראה אותו דבר בצור יגאל.
הוא עשה פרסה והוריד אותי על יד היסודי.
בדרך ראיתי את המצפה הקטן והחלטתי לתת הצצה.
חזרתי באותה הדרך ועליתי למעלה. הגעתי לספסל ונזכרתי בערב הזה:


ראיתי את הפח האשפה עולה על גדותיו בבקבוקים, חטיפים וכמה מגשי פיצה מעל. בדלי סיגריות בכל מקום. ואז הבנתי שקצת אירוני בשל העובדה שהמקום הוא בכלל אנדרטה..
באותו ערב חויתי רגע מקסים. אני זוכרת שישבנו כולנו, מדברים, צוחקים, שותים, מעשנים. ואז סתם ככה פתאום לקחת את ידי ומשכתי אותו לכיוונך בעודך קם ומתרחק מאותו ספסל לקצה השני של המקום הגבוה הזה. הגענו לשם והתיישבנו על גושי בטון גבוהים שכמעט נפלתי מהם.. ובהינו בנוף.. ונשמנו עמוק, והתנשקנו, ודיברנו וצחקנו.. ואחרי חצי שעה חזרנו לשבת עם החברים..

בעודי יושבת על אותם גושי בטון ומסתכלת על אותו הנוף, שמתי לב למה שיש מתחת לאותה גבעה. נזכרתי איך כבר תיארת והסברת איפה תשימו כל רמקול וכל דבר במסיבת פרדס שהתרחשה כמה שבועות לאחר מכן..
ירדתי למטה והגעתי ליסודי. נזכרתי איך שנה שעברה ירדנו בהסעה במחשבה שהאופניים שלך חייבות להימצא היכן שחנית וקשרת אותם. אבל לא! הילדים גנבו אותם.. אז הלכנו ברגל את כל היער והיה כל כך חם באותם צהריים..
עקפתי את היסודי ומימינו ראיתי את שבט הצופים. ולרגע בו הסרתי את המשקפיים התגלתה דמות שחרחרה לעיניי, וחשבתי לעצמי: הייתכן כי גולה נמצא כאן בחמישי בצהריים? אז השתקתי את הפלאפון משיריו הרועשים והתקדמתי, החזרתי את המשקפיים על גבי אפי, וכעבור כמה שניות הבנתי שכרגיל לא ראיתי טוב וזה בכלל לא היה הוא.
המשכתי והתכוונתי להיכנס ליער על מנת להגיע לקיבוץ, ואז קלטתי: איך בטמטומי שכחתי את המקום בו התקיימו כל מסיבות הפרדס?! עליתי למעלה והגעתי למקום בו התחילה המסיבה האחרונה, ואם תהיתם למה זו הייתה רק התחלתה של האחרונה אז כמובן שיש להודות לשוטרים החמודים שפינו אותנו משם לרחבה השנייה. ואיך אותה שכחתי?
חזרתי על עקבותיי והגעתי לרחבת העפר עצמה. ראיתי את האוטובוס הישן ששרה ואני רקדנו עליו כמו מפגרות, באותה מסיבת פרדס מטורפת, שהייתה לפני היומולדת שלנו, ורומן התחיל עם כל מה שזז [וזזו הרבה], וסער התחיל עם שרה, וקרו עוד המון דברים שמעלים לי חיוך על הפנים.
נזכרתי גם בערב שהגעתי לצור יגאל בטרמפים והחברים של רועי [כולל קנדל המלך] הכינו מין בישול מוזר בקדרה ישנה.. ואיך בסוף זה נשפך.. וגם שעוד הייתה לך הפונטו הירוקה.. ואז משום מה החלה מלחמת אוכל וכולם יצאו מטונפים מזה.

החלטתי שדי וחציתי את היער לכיוון הקיבוץ.
היה לי עוד זמן לשרוף אז הלכתי לסופר וקניתי 3 בלו בעשר ש"ח כמו שעשינו כמה פעמים כשעוד גרת שם..

היה אירוע עמוס עם יותר מחמש מלצרים, שזה נחשב הרבה לקייטרינג הזה ולסוג האירועים שהוא בדר"כ מארגן.
הייתי עם גלעד ודר, ושאקי וגוסינוב וגיא גרינברג. והיה נחמד וגם קצת צחוקים.
ונשאלתי לא מעט עליך, על השנה האחרונה כשגרת לבד, על איך באוסטריה.
וככל שעברו השעות קפצו הפיוזים ונהיה לי קשה. ונהייתי עצבנית ולא נחמדה. חסרת סבלנות וקנטרנית.
השתדלתי לשתוק.
קיויתי לטיפ, אך לא היה..
בתום האירוע, כעבור יותר מ8 שעות על הרגליים אמא לקחה אותי. כאב לי הגרון והראש וחששתי שתריח את הסיגריה שאחד הברמנים שם זרק לי. אכלתי מעט אבל לא נותר בי רעב. רק הצורך להגיע הביתה ולכתוב את כל זה.
בדרך אמרתי שאני רוצה שקט, ודי, אוף, כל היום חפרו לי והמוח לא הספיק לעבוד.
אז שתקנו.
השענתי את הראש על החלון, הצצתי בשעון. חמישה ל12. רק שנגיע הביתה כבר, שאוכל לפרוק את המחשבות האלו.
חשבתי על קארין, ועל דקל, ועל הילה ורון שהתקשרו ולא הספקתי לחזור אליהם, ועל הדר, ועל ענוה. חשבתי על התיאוריה שקשה לי ללמוד אליה, וחשבתי על הגיטרה שמסקרת אותי מזה שנים ואני מזניחה את זה. חשבתי על האיטלקית שאני רוצה ללמוד.
וחשבתי שנותרו לי 4 חודשים. כן, זה המון, ואני רוצה לעשות כמה שיותר כסף ולא לישון 14 שעות כל יום.
בעיקר חשבתי עליך. חשבתי על זה שאני כל הזמן חושבת עליך.
שאתה תמיד בתת מודע והמודע שלי ביחד. שלא משנה מה, מי, מתי, איך, למה. אתה תמיד איתי.
ומקונן בי החשש שזה לא הדדי.
אני מניחה שכן.. אבל אין דבר יותר מרגש מלדעת שאנחנו חושבים אחד על השנייה באותו הזמן בדיוק. שאולי אנחנו חולמים אחד על השנייה באותו הלילה בדיוק.
כמה שהייתי רוצה שתהיה לידי ותתן לי חיבוק גדול ונשיקה גדולה ותעביר איתי את הלילה הבודד הזה.
כמה עברנו ביחד וכמה שאני רוצה שנמשיך לעבור.
וכמה שאני מפחדת שמשהו ייעלם בחודשיים הקרובים ושאני לא אספיק להבין את זה בזמן ואז כבר איבדתי את זה..
כמה שאני לא רוצה שתתגייס לקרבי, או בכלל שלא ניאלץ להיפרד ליותר משבועיים ברצף. וגם אם פחות, אני מפחדת שלא אספיק להבין מה קורה לך בזמן שאנחנו לא ביחד. כי אולי תעבור דברים קשים שבחיים לא חשבת שתעבור ותחוש בכאב לב עצום ולא יהיה מי שיבין אותך. אולי כמו שאני מבינה, אולי בכלל לא. שתהיה ממורמר, לא מרוצה, מיואש.
כמה שאני מפחדת שאני אפספס אותך באיזשהו שלב, שאתה תעקוף אותי בתהליך ההתבגרות שלך, של שנינו, ואז יווצרו אי הבנות שלא יהיה להן פיתרון.
זו הייתה הפעם השנייה שבכיתי.
בעת כתיבת שורות אלו ניתן לומר שאלו הפעמים השלישית והרביעית שבכיתי..