עברו עליי שבועיים ריקים מתוכן.

עבדתי, נהגתי. שגרה

בקושי התראיתי עם חברים

לפעמים נדמה שאין לי צורך בזה

[מאמר מוסגר: מזל שאני לא עד כדי כך טיפוסית בשביל לצטט את המשפט האחרון ששמעתי עכשיו מהפרק של "סקס והעיר הגדולה", אבל למען האמת הוא מאוד מתאים למצב, רק חבל שאני לא זוכרת אותו. משהו בנוגע לגברים ולחברות.]

עד לפני כמה לילות היה לי צורך מטורף להתקשר למישהי, והשעה הייתה 1 וחצי בלילה

וחשבתי לעצמי, מי כבר ערה בשעה הזו, בערב שכזה באמצע שבוע, וכנראה מוכנה לענות לשיחתי ולהקשיב לי?

התשובה היא אף אחת. אף אחת משבעת חברותיי לא תהיה זמינה בשבילי.

אז הייתי עצובה והעברתי את השבועיים הבלתי נסבלים האלה במעט אוכל והרבה שינה, כרגיל.

מוטרדת ממחשבות שרודפות אחריי ומחלומות מוזרים שנובעים בעיקר מהטראומות שחוויתי בשנתיים האחרונות.

יש בי את הספק שאני בן אדם חולה. חולה נפשית.

יכול להיות שההתנהגות שלי היא לא טיפוסית כמו שאני חושבת שהיא. אבל יכול להיות שאנשים ששומעים אותי משוכנעים שאני לא נורמלית. וגם יכול להיות שהם טועים. כמובן שיכול להיות שלא..

מערכת התגובה שלי אולי קצת דפוקה. אולי מרב שימוש.

תוך כדי הכתיבה פה, אני שוקלת לחזור ליונה.

סיימתי את הפגישות איתה מסיבה די מטומטמת. אמא שלי הייתה מעורבת בזה, ולכן התעצבנתי ואמרתי שאני לא אחזור יותר. אבא שלי לא הבין למה, אבל לא שאל.

אירוני שעכשיו אני נזכרת למה בעצם הפסקתי ללכת, ומשחזרת את האירועים ושוב ניצת בי הכעס. והחשק לחזור אליה ירד.

גם ככה טרחה רבה מדי עבורי.

כל כך פחדתי שהתקופה הזאת, של שלושת החודשים, האלה תהיה קשה. ואני נוכחת לגלות שהיא אכן כזו. וזה ממרמר אותי עד כדי בכי.

אתמול יצאתי למסיבה. היה מאוד כיף למרות שנאלצתי לבקש כסף מאמא שלי, דבר לא קרה בשנתיים האחרונות, למעט שבוע שעבר, שלא היו לי מטבעות בשביל אוטובוס. מיהרתי ואמא שלי התעצבנה כי אמרתי לה "נו נו ודי" אז היא אמרה "אני מביאה לך כסף ואת אומרת לי "נו נו ודי"?". אז התעצבנתי עוד יותר וצעקתי עליה: "את זורקת לי 6 ש"ח בשנתיים ואת קוראת לזה לתת לי כסף?? את לא מבינה שאני ממהרת??" ויצאתי.

בל מקרה יצאתי למסיבה והיה מאוד כיף. שתיתי, רקדתי, הצטלמתי. מה שכן, הערב נגמר בתאונת דרכים. אני לא בטוחה שאני זוכרת מה קרה שם, זה היה די מבלבל. פשוט קשה לי עכשיו לעלות כל מכונית, במיוחד עם נהגים שאני לא מכירה [כלומר טרמפס] ובמיוחד בלילה.

הדבר העיקרי שלמדתי ממה שקרה אתמול הוא שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. אף אחד. לא על ההורים שלי, לא על חברות שלי, אפילו לא על שיקול הדעת שלי, שהתברר כעקום ולא יוצלח. יצאתי משם בנס ואני לא מסוגלת לשחק יותר במזל שלי, כי פעם הבאה אני עלולה לצאת מכזה מצב קטועת רגליים, נכה באיבר אחר, או בכלל לא לצאת ממנו..

בואו נראה מה יש לנו השבוע: מחר שיעור נהיגה בבוקר, עבודה כרגיל שעתיים אחה"צ.

מחרתיים עבודה כנראה מ1 עד 5 ומ5 עד 7.

יום שלישי עבודה מהבוקר עד הערב. בתקוה שמשם אני אסחוב את עצמי לחיפה, ומשם לקריית שמונה עד יום שישי.

אם זה לא ייצא לפועל לא יהיה לי כלום עד סוף השבוע למעט שיעור נהיגה נוסף. ואפילו בסוף השבוע הזה אין שום סיכוי שאני אצא. במיוחד מהפחד שייקרה לי משהו ואני אתחרט כל חיי.

בנימה זו, עליי להיות אסירת תודה לספרים שמעבירים לי את הזמן בשלווה.

בשנה האחרונה זה בקושי קרה לי כי היה לי הכל, אבל בשאר הפעמים שבירכתי לעצמי בלב "הלוואי" עם איזו בקשה או תחינה, זה היה בעקבות מצב שהיה חסר לי משהו.

ובכן, הייתי רוצה לסיים את הפוסט הבכייני הזה בברכת "הלוואי" משום שאני מרגישה שאבד בי משהו. אולי לא בי, אלא לי.

אבל אני לא יודעת מה לאחל לעצמי, בעיקר כי אני לא יודעת מה אני רוצה. קשה לי לשים את האצבע מה כבר איננו.

ברגעים אלו אני שמה לב לעובדה שעד לא מזמן לא הייתי צריכה את ה"הלוואי" הזה שיעודד אותי ויחזיק אותי משום שהיו לי דברים אחרים שהיו מסייעים לי ברגעים קשים. כרגע המצב הוא שאולי שום "הלוואי" לא יעזור לי לחייך כמו שחייכתי או להיות בסדר כמו שהייתי. ייתכן שהדברים שאני חוה ישפיעו עליי לטווח הארוך, וזה כל כך מפחיד.

אני זקוקה לכתף כבר תקופה, ואני פשוט לא מוצאת.

אין דבר מתסכל מזה..

נ.ב. איזה מן תאריך זה אחחחחח