אל המכולת הקטנה, אל הדירה הישנה אל המפתח הגנוב, אל איש אחד שלא ישוב אל הסודות המתוקים, אל הסיבות למעשים אל הדמעות שעוד יורדות, אל המבוכה והחידות אל הברושים אל הכבישים, אל צבע שמן על בדים אל שיטוטים בלי מטרה, אל זוג עיניים במראה אל הזדמנות שלא ניתנה, אל החמלה והטינה אל פתקאות באבנים, אל פתח צר אל אלוהים. הנה באתי הביתה.

אל הקרבה והקרבות, אל הדלתות הנטרקות אל השמחה המאופקת אל שאלות ללא תשובות, מה שיכול היה לקרות אל הכביסה המלוכלכת מן האמת העצומה שוב נפקחות עיני אל משהו בי שלא נשטף במים אל מנגינה של צחוק ושל כאב, שאולי לא שמתי לב היא מתנגנת בי עדיין. הנה באתי הביתה.

אל המסגרת הקרועה, אל הספק באהבה אל רגע של שפיות חדה, אל השלום, אל השלווה אל השלם שבשבור, אל הצריך והאמור אל מה שלא יכול להיות, אל הברכה שבחיבור אל גן העדן העצוב, אל בית הכלא האהוב אל הטייס האוטומטי אל ערימה של הבטחות שנשכחו עם השנים אל האולי והכמעטים שהם כל מי שאני.

עוד מעט בת 21. כל כך קטנה עדיין, מרגישה כאילו עברתי המון, תצחקו.

הנה באתי הביתה.

כל כך נכון.

אבל עוד מעט אני אטוס מהבית להרבה זמן.

קשה לי לחכות, וגם קשה לי להתקרב.

רוצה לראות את הגן עדן הזה,

את התרבות,

את השפה,

אותו. הרבה.

אבל מרגישה כאילו עדיין לא מגיע לי.

אולי ב-3 חודשים הקרובים הכל ישתנה.

כאילו לא השתנה מספיק.

אוהבת