פעם ראשונה שאני מצליח להפגע, אבל רק זמן רב אחרי שזה קרה.
נשמע לא נורמלי אבל בהסתכלות לאחור, הבנתי כמה אני טיפש. כמה שנתתי שהאדם הזה ישחק בי. שאני חי לפי המצברוח שלו, שאני כל הזמן מפחד לכעוס מפאת התגובה שעתידה לבוא מהצד השני, אך לאדם ההוא- הכל מותר, ואני חייב להבליג.
לא עוד. לא יכול יותר להדחיק את הכעס והעצב הזה שמשתלט עלי.
ממנו או ממנה לא ציפיתי לזה. ורק עכשיו אני מבין כמה זה גדול ומשמעותי. אני שופך בפני אותו אדם את הלב, לעיתים קרובות גם במחמאות שופעות, אך נתקל בתגובה קרה שמורידה אותי לקרשים. אותו אדם חשוב לי. מאוד אפילו. זה האדם הכי קרוב /קרובה אלי.
אבל אני חייב לנתק את הקשר, בשבילי. בשביל לא להפגע. בשביל לא לצפות ולהתאכזב כמו בכל פעם. די. נמאס.
כל כך הרבה פעמים אני מרגיש שזהו, הנה עלינו על המסלול המשותף הנכון, אבל מיד לאחר מכן אני נתקל במצב רוח מגעיל של אותו אדם, שגורר גם יחס לא נעים במיוחד מצידו, אבל אני עושה הכל כדי לא להתפרץ, מבליג ומשחק אותה נחמד עד שזה יעבור. אבל אצלי זה לא עובר. זה נשאר עמוק עמוק בלב. כל מילה רעה. כל יחס מזלזל. זה ננעץ אצלי בלב.
אולי כי אני מפחד לאבד את הקשר הזה, אבל שום דבר לא שווה את זה. שום דבר.
המון רגעים יפים של שמחה ואושר שעוד לא הייתי עד לו נגלו בפני בקשר הזה. אבל באותה נשימה גם רגעי עצב וכעס גדול.
NoLeG
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
