חיים שלמים - פרק ראשון
כל הדרך לרעננה אמא בכתה, אבא נהג בדממה ואני ואחותי שתקנו בספסל האחורי. לפני שיצאנו עזרתי לאמא לארוז כמה דברי מאכל ולהכניס אותם לתא המטען.
כשהגענו, כולם נכנסו, אני העדפתי לצאת לסיבוב. הלכתי במורד הכביש ונעצרתי ליד ספסל אחד. ישבתי קצת וחשבתי לעצמי איך דבר כזה קרה דווקא במשפחה שלי. אחר כך חזרתי, עמדתי ליד דלת הכניסה, אבל פחדתי להכנס, פחדתי מהמבטים ומהתגובות. לבסוף פתחתי את הדלת, הצצתי פנימה, ראיתי את כולם יושבים ובוכים, נכנסתי וניגשתי למטבח. הגשתי שתייה ודברי מאכל, אבל משהו מנע ממני להשאר ולשבת עם כולם. הנחתי את המגש שהיה בידיי על השולחן ועליתי במדרגות לחדר של רינת, הוא מסודר ממש מצוחצח. רינת היא אחותה הקטנה של אמי, או יותר נכון הייתה אחותה הקטנה של אמי, קשה לי לדבר עליה בלשון עבר. הדודה האהובה עליי החליטה יום אחד לקפוץ מצוק, בלי להפרד, בלי לרשום מכתב, בלי שאף אחד בכלל ידע מה הסיבה. המיטה הזוגית שבחדר נראתה לי פתאום כל כך ענקית, זכרתי שרינת תמיד ישנה בצד שמאל ואודי בצד ימין, ישבתי בצד של רינת. על השידה היו מונחות תמונות מהחתונה של רינת ואודי וגם של עדן הבת שלהם, הבת דודה הכי מתוקה שלי. היא יפה כמו אמא שלה, יש להן את אותן העניים ואפילו את אותו החיוך. אותו החדר שתמיד היה חרוט בזכרוני כחדר מלא חיים נראה לי פתאום כל כך ריק ומת, או יותר נכון רק חצי מת.
הרגשתי את הדמעות מתמלאות בעניי ורגע לפני שפרצתי בבכי אודי נכנס לחדר, הוא ראה אותי יושבת ואני ניסתי להסתיר את פרצופי ולנגב את כל הדמעות שכבר החלו זולגות על הלחיים שלי. אודי התקרב אליי, פחדתי שיגיד לי משהו, רציתי לברוח מהר, בכל זאת נשארתי. הוא פתח את אחת המגרות בשידה שבצד של רינת והוציא ממנה אלבום תמונות, הניח אותו על המיטה בסמוך אליי ועזב את החדר.
לקחתי את אלבום התמונות לידי, פתחתי אותו, כבר בדף הראשון הייתה תמונה של רינת מחזיקה אותי כשהייתי קטנה. סגרתי במהירות את האלבום והצמדתי אותו אל לבי, חבקתי חזק. הדמעות לא פסקו וככל שנלחמתי בהן, הן התגברו וניצחו אותי. שכבתי על המיטה, כנועה ופגועה. איך? איך היא לא נפרדה ממני קודם? עצמתי את שתיי עניי ונרדמתי. את החלום אני לא זוכרת, אבל עדן הייתה זו שהעירה אותי. פתחתי את עניי וראיתי אותה קופצת על המיטה לצידי, כל כך קטנה, כל כך טהורה. כשראתה שקמתי היא נשכבה לידי וחייכה, כאילו חיכתה שאדגדג אותה כמו שהיינו תמיד משחקות. יש לה פנים של מלאך, בין כל האנשים שבוכים היא עוד מחייכת, בכלל לא יודעת מה קורה מסביבה. פתאום התמלאתי בכעס. איך רינת, אחרי תשעה שהיא סחבה את עדן בבטן וגידלה אותה במשך שלוש שנים, היא נטשה אותה, איך אודי יגדל אותה לבד? איך היא תגדל בלי אמא? עדן ניערה אותי ממחשבותיי בנשיקה מתוקה. חיבקתי אותה ולא רציתי לעזוב, יצאתי איתה לחצר, ישבתי על הנדנדה מול ביתם וצפיתי בעדן משחקת עם הכלבה מוקה. אני חושבת שרחמתי עליה, או שפחדתי ממה שתעשה כשתבין מה קרה.
כבר מאוד מאוחר והירח עלה, לקחתי את עדן למקלחת ואחר כך הרדמתי אותה. כשירדתי למטה כולם עוד היו שם, אפילו אותן הדמעות עוד לא נגמרו, התיישבתי בסלון עם כולם וכל המבטים החלו ננעצים בי, ואז אחת האחיות של אימי זרקה לי הערה על כך שהמוות של רינת לא מעציב אותי כלל. קמתי ויצאתי מהבית בלי לומר מילה, אימי יצאה אחרי, מנגבת את דמעותיה בבהלה וצועקת אל עבר גבי המתרחק. "היא לא התכוונה גלית, היא לא התכוונה." גם כשהמשכתי לפסוע שמעתי את קולה של אימי קורה בשמי. זה היה הלילה הנורא ביותר בחי, לא ידעתי לאן ללכת, אבל אז ראיתי את בן דודי דן, שכנראה החליט גם הוא לחמוק מכאבה ועצבותה של השבעה. הוא נעצר לידי אחז בידי ולקח אותי עמו, לא הוצאנו מילה עד שהגענו לביתו, פתחנו את הדלת אך הבית היה ריק מאדם, הרי כולם בשבעה. שאלתי את דן אם אוכל להישאר ללון איתו הלילה והוא להפתעתי נענה בחיוב, הוא נתן לי שמיכה וכרית וירד לחדרו, שכבתי על הספה והבטתי בתקרה, האורות היו מכובים והכל חשוך ושחור, כמה שניסיתי להירדם לא הצלחתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
