קרני השמש החלו לסנוור את עיניי מבעד לתריסים. קמתי הסתדרתי ויצאתי, ישבתי במרפסת בשמש ושתקתי, אפילו לבכות כבר לא הצלחתי. דן התעורר אחרי ויצא אף הוא למרפסת והתיישב לידי. שתקנו שעה ארוכה ואז דן התחיל לבכות, לא ידעתי איך לנחם אותו, הרי זה אותו האבל שעובר על שנינו וגם את עצמי לא ידעתי לנחם. חבקתי אותו ולא הרפתי, גם הוא לא הרפה. באמת שהייתי זקוקה לחיבוק הזה. מעולם אני ודן לא היינו קרובים, מעולם לא ראיתי אותו בוכה, בחולשתו. לי לא הייתה בעיה לבטא את הרגשות שלי, אבל דווקא במוות של רינת שהייתה כל כך יקרה לי לא צלחתי להביע את עצבותי, אכלתי את עצמי מבפנים ואילו דן שלא היה קרוב לה כל כך, בעצם היה מנותק לגמרי מכל המשפחה, מצליח לפרוק את רגשותיו בצורה כה ברורה.
מילת התודה שיצאה מפיו של דן החזירה אותי למציאות מתוך מחשבותיי, אמרתי לו שאין בעד מה, הוא שאל אם אני רוצה לרדת לעיר, אמרתי שלא ועליתי לביתו. הוא נכנס אחרי, לקח את מפתחות המכונית ולפני שסגר את הדלת בעוזבו את הבית, בקשתי לשנות את דעתי.
ישבנו במכונית, הוא שאל לאן ארצה לנסוע, אמרתי שלכל מקום, העיקר שלא להישאר כאן. נסענו לחבר שלו גיל, נשארנו לישון שם, צלצלתי לאימי שלא תדאג, היא בקשה שאשוב אך סירבתי. גיל הצליח להשיב את החיוך אל פניי ולמען האמת הוא דיי מצא חן בעיניי. נרדמנו. חלמתי חלום מוזר מאוד, חלמתי שדן מתאבד. קמתי בבהלה, רטובה מזיעה. יכול להיות שדן יקר לי כל כך? לא הצלחתי להירדם כל הלילה, גיל התעורר והציע לי לאכול ולשתות. ישבנו ליד השולחן ודברנו. יש לו ניצוץ שכזה בעניים, הרגשתי טוב בקרבתו. פתאום הבחנתי בדן מתקרב, הוא החליף מן מסר סודי שכזה על גיל, הסתובב והלך. זו בטח שפה של בנים. לא פחדתי להישאר לבד עם גיל, אני חושבת שאפילו שמחתי.
הוא התעניין אם יש לי חבר ואמרתי לו שאין לי. פתאום פרצתי בבכי, איך אני מעזה לחזור לשגרה כשרינת כבר לא איתנו. גיל התנצל אלפי פעמים ואמר שהוא מבין שזה לא הזמן המתאים, נרגעתי. מוזר שדווקא ליד גיל, שאני כלל לא מכירה, הצלחתי לפרוק את רגשותיי. למזלי הוא היה בחור מקסים, תמך בי והקשיב לי. לבסוף הוא סיפר לי שאביו נהרג בתאונת מטוס ושהוא בקושי הספיק להכיר אותו. חבקתי אותו, כאילו היינו נפשות תאומות. הוא הבין אותי ואני אותו, זה כמו נס.
כשחזרנו לביתם של רינת, אודי ועדן, או יותר נכון כרגע של אודי ועדן, השבעה כבר הסתיימה. אמא אמרה לי להתארגן כי יוצאים בעוד חצי שעה, אמרתי לה שאני נשארת, היא הסכימה כיוון שזהו החופש הגדול.
הלכתי לחדרה של עדן ושכבתי על המיטה, יש שם שתיי מיטות. כשכולם הלכו יצאתי מהחדר ושאלתי את אודי אם זה בסדר שאשאר לעזור, הוא נענה בחיוב ואפילו שמח לקראת הצעתי.
היה כבר מאוחר ועדן נרדמה. נכנסתי גם אני למיטה בחדרה ועצמתי את עיניי, אני חושבת שאפילו נרדמתי, אך קול בכי העיר אותי. פקחתי את שתיי עיניי והתיישבתי במיטה, הסתכלתי לעבר המיטה של עדן, אך היא ישנה שינה עמוקה. קמתי והלכתי למטבח, זה היה אודי. כשהבחין בי, מיד מחה את דמעותיו ושאל אם אני רוצה לשתות, אמרתי שאני אכין. הכנתי שתי כוסות קפה והתיישבתי מולו. כשסיימנו לשתות את הקפה הוא הודה לי מאוד. רציתי לשאול כל כך הרבה שאלות, אך לא העזתי. חייכתי חיוך עלוב והכנסתי את הכוסות למדיח. הוא ביקש שאנסה להירדם וכך עשיתי.
בבוקר כשקמתי, אודי לא היה, אבל היה זה דן שהשגיח על עדן בסלון. צחצתי שניים והכנתי לשלושתנו ארוחת בוקר. כשסיימנו דן לקח אותנו לבריכה, אני שחקתי עם עדן במים והוא ישב בחוץ והביט בנו. כשיצאנו הוא נאנח ואמר לי כמה עדן מסכנה. לא אמרתי דבר, אחרי הכל ידעתי שהוא צודק.
ככל שהימים עברו, אני ודן התקרבנו יותר ויותר. היו לי גם כמה שיחות מעמיקות עם אודי, ולמען האמת עדן כבר התחילה לשאול על רינת. אני אמרתי לעצמי שאני לא אהיה זאת שאספר לה, סמכתי על אודי בעניין הזה, אך הוא בעצמו עוד לא עיקל את מה שקרה. רק הזמן ירפה את הכאב הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
