| 4/2004
חיים שלמים - פרק שלישי
החופש הגיע אל קצו, והזמן, עוד לא ריפה את הכאב. הספק התחיל לעלות, אולי הכאב הזה לעולם לא יתרפה. הייתי צריכה לחזור הביתה ולהתכונן לקראת כיתה י'. התחלתי לארוז את חפציי, נפרדתי מדן, הפרדה הייתה מאוד קשה, כשחבקתי את עדן נקרע לי הלב. בקשתי מאודי שיסיע אותי לתחנה המרכזית, הוא הזכיר לי שזהו יום הולדתי החמישה עשר. זה אפילו לא העלה חיוך על פניי, אך בלבי שמחתי שמישהו זוכר את זה. עדן ציירה לי ציור, דן קנה לי שרשרת ואודי קנה לי בושם.
עליתי לאוטובוס, קניתי כרטיס לנתניה, הביתה. הרבה מחשבות צצו בראשי במהלך הנסיעה, הרבה פלאש-בקים של רגעים מאושרים עם רינת עברו מול עיניי. הייתי צריכה לשמוח, הרי יום הולדת יש רק פעם בשנה, בסוף וויתרתי על השמחה לשנה הזאת ונרדמתי.
הפלאפון צלצל והעיר אותי, זה היה גיל. הוא שאל איפה אני, אמרתי לו שאני עוד מעט מגיעה הביתה. הוא התאכזב מעט, קיווה שנוכל להיפגש היום, אמרתי לו שזהו יום הולדתי והוא שאל אם אכפת לי שהוא יבוא לנתניה באוטו עוד כמה שעות ונצא לחגוג. לא רציתי לחגוג אבל הוא התעקש, אז הסכמתי.
כשהגעתי לתחנה בנתניה בקשתי מאבי שיבוא לאסוף אותי הביתה, חיכיתי לו עד שיגיע ונסענו הביתה. נראה היה כאילו שהוא כועס עליי או משהו כזה, גם אמא בבית נראתה כועסת. הסתגרתי בחדרי וצפיתי בקוצר רוח לבואו של גיל.
אחרי חצי שעה גיל צלצל. הדרכתי אותו איך להגיע אליי, עשיתי שיפוצים אחרונים באיפור וירדתי למטה. הוא חיכה לי בתוך המכונית, הוא נראה טוב. נכנסתי לאוטו ונסענו לעיר.
תכננו בהתחלה לצאת לסרט, אבל ברגע האחרון שיניתי את דעתי. בקשתי ממנו שיעצור על יד אחד הגנים הציבוריים, הוא עצר וירדנו.
ישבנו על ספסל ודברנו. הרגשתי טוב לספר לו מה מעיק עליי, הוא הבין אותי ותמך בי. דברנו עד השעות הקטנות של הלילה, לבסוף כבר התחלתי להיות עייפה ובקשתי שיחזיר אותי הביתה. נכנסנו שוב לאוטו, אבל האווירה הייתה שונה הפעם, לא כמו בפעם הראשונה. ממש רציתי לתפוס אותו ולנשק אותו, לא יודעת למה עצרתי את עצמי בדיוק. כשהגענו אל הבית שלי ועמדתי לצאת, הוא עצר אותי ונישק אותי, שמחתי מאוד שלפחות לאחד מאתנו היה את האומץ לעשות את הצעד הראשון.
הצעד הראשון הזה הוביל לבסוף לידידות נפלאה, אני חושבת שזה היה אפילו עוד יותר מידידות. בהמשך, כצפוי, הפכנו לזוג. היה לי טוב איתו, הוא עזר לי מאוד להתגבר על אובדנה של רינת.
זה היה קצת קשה. שנת הלימודים כבר החלה ונפגשנו לעיתים רחוקות מאוד, גם הקשר שלי עם דן התחזק, שיחות טלפון יומיות. חלקנו הרבה חוויות אחד עם השני, וכנגד כל הצפיות הוא אפילו פירגן לקשר שלי ושל גיל. בכל חופשה הייתי נוסעת לרעננה לבקר אצל גיל וכמובן לפגוש גם את דן. אהבתי להיות ברעננה, לברוח קצת מהצרות בבית. היחסים עם גיל הפכו ליותר ויותר רציניים והחלטתי להביא אותו להכיר את ההורים שלי.
קבענו ליום חמישי בשבע וחצי בערב. הוא דייק. נכנסו הביתה, הוא אמר שלום יפה לאבי ואימי. כשראיתי שההורים שלי נוהגים בחוסר יחס מוחלט כלפיו, החלטתי להעלות אותו לחדר שלי, וכך עשינו. ישבנו בחדר שלי וכמעט שהתחלתי לבכות. באמת שנמאס לי כבר מהיחס המשפיל הזה שההורים שלי נותנים לי. הוא הסתכל לי בעניים במבט תמים וחיבק אותי. לא הייתי צריכה יותר מהחיבוק הזה כדי להבין שהוא מבין אותי, שמחתי שיש לי על מי לפרוק עצבים ושמחתי עוד יותר שעם אותו אחד שאני פורקת עצבים אני מסוגלת גם לצאת ולבלות ולהיות איתו במערכת יחסים יציבה שכזאת.
פתאום הכל התחיל להראות לי מושלם. גיל ודן השכיחו ממני את הצרות שהיו לי בבית, דן הכיר בחורה חדשה ותמיד היינו יוצאים ברבעיה. החיוך, אותו חיוך שהיה מרוח על שפתיי ללא הרף לפני מותה של רינת כבר הספיק לשוב אל פניי. מבחוץ הכל נראה טוב ויפה, אבל מבפנים, הלב שלי עוד לא נרפא, בלילות הייתי שבר כלי, אני עדיין כזאת. אפילו כשהיינו חוזרים הביתה אחרי בילוי מוצלח, הייתי מחליפה בגדים נכנסת למיטה ובוכה. הסיבה לא הייתה ברורה לאף אחד, אבל לי היא הייתה חד משמעית. רינת. לא עיקלתי את המוות שלה. החיים נמשכו כל כך מהר ואני עוד הייתי תקועה בהתחלה, במוות שלה. רק הסתובבתי מסביב כל הזמן וחפשתי יציאות, פחדתי להתמודד.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
