אני בוהה לפעמים.

 

כאילו,יש לי קטעים שאני פשוט יושבת עם חברים. (בדרך כלל עם חברה) ואז קולטת שעברו 5 דקות ולא הוצאתי מילה מהפה ולא חשבתי על כלום.

וזה לא שאני בוהה באנשים.

זה יותר כמו לבהות בכיתוב שעל הפקק שעל הקוקה קולה. או בפרח הרקוב היחידי בזר הפרחים על השולחן.

 

כאלה דברים.

מוזרה, כבר אמרנו?

 

בכל מקרה,בפינת הדילמה המוסרית של היום:

מישהו ניגש אלייך בפאב. את מסתכלת למעלה ולמטה, איפשהו מתחת לכיסא הבר הגבוה שאת יושבת עליו את מוצאת את האינטליגנציה שלו. הוא אומר לך דברים כמו "אהבתי את הצבע של החולצה", "את אוהבת אופנועים?" ואת רצה לשירותים בהיסטריה בזמן שהחבר ההזוי שלו לוטש עיניים בחברתך. מפה לשם את מגלה שיש לו חבר דווקא סימפטי אבל דווקא זה שנדבק אלייך ניגש ומבקש את הטלפון שלך.

דילמה #1:

האם לתת לו את המספר הנכון?

דילמה #2:

האם לגשת לחבר שלו?

 

ובכן, יצור מוסרי שכמותי, נתתי לו את המספר הנכון שלי ולא ניגשתי לחבר. נשמה טהורה שכמותי.

 

לילה טוב,

שבוע מצויין,

שייגמר כבר!!!!!!!!!!!!!!!