הוא מלווה אותי למכונית ומדבר ואני לרגע מסיטה את המבט מהעיניים שלו לשפתיים ורגש ישן, שלא היה בשימוש הרבה זמן עולה.

הוא מדבר ואני חושבת על כמה הייתי רוצה עכשיו לנשק אותו.

"טוב, אז אני חייב לך קפה בפעם אחרת" הוא אומר ולוחץ לי את היד.

אני מחייכת ואומרת שבכיף, לוחצת את היד שלו בחזרה ומאחלת לו לילה טוב.

בוקר אחד באמצע השבוע

לא יכולתי ללכת לעבודה וגם לא להישאר בבית.

מצד אחד אמרתי לעצמי שעד שאין תוצאות אני לא אקפוץ למסקנות ומצד שני- עלו בי פחדים וכבר דמיינתי את עצמי עושה קרחת הזדהות והולכת יחד איתה לבחור פאות..

ניסיתי לשכנע אותה שאצטרף אליה לבדיקות, אבל היא התעקשה ללכת לבדה.

כשנקבע תור לאבחון ניסיתי להתעקש על ההצטרפות שלי, אבל היא סירבה בתוקף.

החלטתי לשנות טקטיקה ולהופיע אצלה בדירה באותו בוקר- לומר שבאתי להסיע אותה לבית החולים ושתבחר אם אחכה לה בחוץ או אכנס איתה לרופא.

הגעתי אליה כשעה לפני התור, שלחתי הודעת "בוקר טוב" כשהחניתי את המכונית וחיכיתי לתגובה, שלא הגיעה. אז דפקתי על הדלת של הדירה שלה ולא היתה תשובה.

החלטתי שלעשות שימוש במפתח הרזרבי שיש אצלי יהיה כבר מוגזם, אז במקום זה יצאתי לכניסה של הבניין ומצאתי פינה לשבת ולחכות שהיא תצא.

כעבור חצי שעה של המתנה הבנתי שהיא יצאה לפני שהגעתי.

ערב אחר, קצת לפני תחילת השיעור

הוא פונה אלי ואומר שיש לו שאלה והוא זוכר שאני עוסקת באותו תחום, אז אולי הוא יוכל להיעזר בי בהפסקה. אמרתי לו שכן.

השיעור התחיל והיה מעניין כמו תמיד וכשהגיעה ההפסקה הוא יצא החוצה לעיסוקים לא ברורים. כשהשיעור נגמר, שאלתי מה הוא רצה, הוא התחיל להסביר ואחרי שהתחלתי לענות הוא הציע שכבר נלך לשתות קפה ולדבר שם.

זכרתי שיש סניף קרוב של "ארומה", אבל הוא היה סגור, אז נזכרתי במסעדה קרובה עם קינוחים מפנקים והצעתי שנשב שם.

היתה רשימת המתנה, אז חיכינו בחוץ לשולחן ותוך כדי המשכנו לדבר.

הוא בחור יפה, בדיוק הטעם שלי- קצת יותר גבוה ממני, מבנה גוף בינוני ועיניים יפות. אם רק הוא לא היה צעיר ממני ב-10 שנים...

השיחה קלחה ונהניתי לדבר איתו, לספר לו דברים, לשמוע אותו מדבר ובין לבין לייעץ לו בנושא שהוא פנה לגביו.

כשהזמן עבר והבנתי שייקח הרבה זמן עד שיתפנה שולחן, אמרתי שנראה לי שכבר נוותר על הקפה. רק כשנכנסתי למכונית הבנתי שדיברנו שעה וחצי.

בית קפה במרכז העיר, בשעת בוקר

אחרי שהבנתי שהיא בבית חולים ושלא אשמע ממנה עד אחרי התור, החלטתי להישאר בסביבה ולחכות לה. שאם תצטרך תמיכה אחרי האבחון, שאהיה שם בשבילה.

התיישבתי בבית קפה, הזמנתי הפוך וצלחת עוגיות והכנתי "שיעורי בית", לקראת השיעור הקרוב, כשהטלפון ליידי ואני מחכה לסימן חיים ממנה.

חצי שעה לאחר מועד התור, שלחתי לה הודעה שאני בבית קפה ואשמח שתצטרף אלי כשתסיים או שתגיד לי איפה היא נמצאת ואבוא אליה.

חיכיתי לתגובה שלא באה ואחרי כשעה קמתי, תוהה אם לגשת אליה שוב לדירה או לבדוק אם הגיעה לעבודה. התקשרתי ולא היתה תשובה.

הלכתי לכיוון המכונית וכבר חשבתי שאולי זו טעות שלי לבוא ולהידחף לסיטואציה שאני לא רצויה בה. רגע לפני שהגעתי למכונית היא התקשרה.

"שללו את הנורא מכל" היא אמרה והוקל לי. שאלתי איפה היא עכשיו והלכתי אליה, לשמוע יותר פרטים, לחגוג את זה שאין לה סרטן.

גולו גולו

פארוק נכנס לבית קפה ומזמין קפה לדרך. רגע אחרי הוא מגלה שהארנק לא עליו.

לעזרתו נחלצת סורייה, שמשלמת גם על הקפה שלו ודרכיהם נפרדות.

בשעת ערב הוא נתקל בה שוב, הפעם תורו לעזור לה ומאותה נקודה מתחיל סיפור אהבה בין השניים.

אני יושבת מול המסך, רואה פרקים ברצף, צוחקת איתם, בוכה איתם ואפילו מוחאת כפיים... ובא לי אהבה, זה ממש עושה לי חשק למצוא מישהו חדש שייכנס לי ללב.

כמה הייתי רוצה להרגיש שוב מאוהבת, להסתכל למישהו בעיניים ולהרגיש גל חמים שעובר לי בלב. להתחפר בין זרועות של מישהו ולהרגיש שזה המקום הטבעי שלי. להתרגש כשהוא מתקשר אלי ולבלות יחד איתו זמן איכות בין הסדינים.

אני מקווה שזה עוד יקרה, ואם אפשר- בקרוב.