24-29/3/08

המסע היה בלתי נשכח.

היה הרבה סבל אבל ניהנתי מאוד.

היום הראשון - יצאנו מבצפר ב-1 בלילה והגענו לנגב ב-5 בבוקר. התחלנו הליכה של 12-14 קילומטר בשעה 7 וחצי. בהתחלה עוד איך שהוא היה בסדר אפשר היה לסבול את ההליכה אבל אחרי 3-4 שעות בערך זה היה כבר בלתי נסבל. החום היה בסביבות ה-35 מעלות, ההליכה נהייתה ארוכה ומייגעת ובשביל להרים קצת את המצב רוח הצטרף אלינו גמל משום מקום :]. בהמשך התחלנו לטפס על ההרים, זה היה הטיפוס הרים הכי קשה ומפחיד שהיה לי בחיים. היה מאוד קשה לטפס על ההרים, בכל שניה יכולת להחליק והתהום הייתה ארוכה וקשה כי היום סלעים ואבנים גדולים. בכל מקרה, היינו צריכים להגיע עד לקודקוד של איזה שהוא הר, אחרי אותו קודקוד היינו צריכים לרדת לאט לאט (אפשר היה להחליק אם היו ממהרים) להליכה לכיוון האוטובוסים. אותה הליכה הייתה נוראית וארוכה מאוד, המדריכים נעלמו, התלמידים היו צריכים לנחש לאן ללכת, וכמובן שחלק מהתלמידים התעלפו מרוב החום ומחוסר מים. לבסוף המדריכים החליטו לקחת אותנו למעיין קרוב בשביל צל ומנוחה. אחרי זה נשארנו 3 שעות בערך בצל בגלל החום הכבד ששרר במדבר, אחר כך המשכנו לכיוון האוטובוסים והאוהלים.

היום השני - היה קשה לקום ב-5 בבוקר (כל יום היה צריך לקום ב-5 בבוקר) וכולם קמו רק אחרי 6. ביום הזה נסענו להתנדבות בכל מיני מקומות. אני והקבוצה שלי התנדבנו בבית תמחוי. היינו צריכים לקלף תפוחי אדמה וגזרים ולחתוך פלפלים שהיו רקובים ורכים ומגעילים. אני לא עשיתי כלום כי לא יכולתי, כל שריר בגוף שלי היה נתפס בכל צעד שהייתי עושה. הבית תמחוי היה בדימונה, עיר שלא כדאי לגור בה. בערב נסענו לאוהלים של צבאעם 20 מיטות בפנים. הלילה הזה היה נורא - את הקבוצה שלי המחנכת הכלבה שלי שמה אותנו בקצה של המחנה הזה עם החדרים של המורים (אי אפשר היה לעשן בשקט - כל רגע הסתובב מורה אחר באיזור) וכשכל השכבה ביחד עם כולם אבל לא נורא. לא היו לנו מזרונים באוהל שלנו ועד שהשיגו לנו היה כבר 12 בלילה.  המקלחות היו גרועות - היו מים קפואים, אני תוך 10 שניות על השען התקלחתי אבל לפחות היתרון שהיו תאים במקלחות.

היום השלישי - ביום הזה נסענו ליער או לא יודעת איך לקרוא לזה, דרך בורמה, שנמצאת ליד ירושלים, ושם היה עוד מסלול שהיה צריך לעבור אבל אני לא עברתי - לא הייתי מסוגלת ללכת, השריר ברגל נתפס חזק והיה לי קשה ללכת. וכעבור 3-4 שעות נסענו לירושלים לאכסניה. אנחנו הבנות שהיינו בחדר קיבלנו את החדר הכי גדול :P טוב היינו 7 בנות ^^. האוכל היה נורמאלי (סוף סוף) מכל שאר הימים. היה גם חדר אוכל. ביום הזה גם הייתה מסיבה שכל המסעות שיצאו נמצאים ביחד באותו אולם. היה מוזיקה - קריוקי כל 5 דקות וכולם שרו ורקדו. חזרנו מהמסיבה לאכסניה, ישר מקלחת ולישון.

היום הרביעי - ביום הזה נסענו ליד ושם בבוקר, זה היה היום הכי משמעותי בעיני מכל הימים. היה כל כך קשה לראות את כל מה שהיהודים עברו בתקופת השואה. היו דגמים של מחנות: טרבלינקה, סביבור ובלזץ, היו תמונות של כל האנשים שמתו, היו סרטי וידאו כל מה שאנשים היו צריכים לעבור, וגם הראו בטלויזיות שהיו שם עדים וניצולי שואה שסיפרו את מה שזכרו מהימים הקשים.הדבר שהיה לי הכי קשה לראות זה התמונות של הילדים שנרצחו. היו שם תמונות של ילדים בני שנתיים שלוש, ילדים בני 14-16, בכל הגילאים. סיפרו לנו גם שאת הכל הם הביאו מגרמניה - הקרון שבו נסעו היהודים למחנות, השלטים של המחנות, נעליים, אפילו את הגז ששמו במקלחות שהיהודים התקלחו בהן. בערב נסענו לכותל, גם שם היינו כל המסעות ביחד. נתנו לנו חוברת עם כל מיני תפילות, וכשנכנסתי לכותל קראתי בפעם הראשונה תפילה ושמתי פתק, כשיצאתי מהכותל, כמו תמיד, ירדו לי דמעות. זה תמיד קורה לי - כשאני יוצאת מהכותל יורדות לי הדמעות מעצמן. אמא שלי אומרת שכל הרע יוצא וכל הטוב נכנס. אחרי הכותל היינו צריכים ללכת יותר משעתיים לכיוון האכסניה. זה היה ממש נורא, הלכנו יותר משעתיים וחצי לאכסניה ובדרך קיבלתי סחרחורת וכמעט נפלתי אבל למזלי היה לידי עילי (חמוד ממב"ר) ומורה, התישבנו הם נתנו לי מים והמשכנו בדרך כשעילי מחזיק אותי שאני לא אפול עוד פעם. הגענו לאכסניה וישר הלכנו לישון, אבל לפני זה 3 בנות מהחדר שלנו שתו וודקה והתחילו לצחוק מכל דבר. :]

היום החמישי - ביום הזה היו רק פעילויות עם הקבוצות, תודה לאל לא נסענו לשום מקום. ובערב נסענו הביתה. הייתי כל כך שמחה לחזור, מרוב ההתרגשות רצתי לכיוון המכונית של אבא.

תכלס, הטיול היה ממש כיף למרות הסבל, אבל לא הייתי עוברת אותו עוד פעם.

גם קיבלנו סווטצ'ר מהבצפר, וחולצה מהמדריכים :].

בפוסט הבא אני אשים תמונות :]