ואולי כן...

ידיה לא פסקו מלנוע, רגליה לא פסקו מלפסוע הלוך ושוב, עם זוג כפפות על ידיה, היא שפשפה את התנור. מירקה אותו בדיוק כמו שאימה אהבה. מדי פעם עוצרת ולוקחת נשימה או ללגום כוס מים ומיד חזרה אל משימתה. לאחר התנור ניקתה את המקרר וארונות המטבח, גם הגבוהים שבניהם. על כיסא טיפסה בכדי לנקות את האבק והיצורים הקטנים שהחלו מצטברים בתוכם כבר למעלה מחודש.

מהחלון נשמעה מוסיקה לועזית, היא התאמצה להתעלם. סגרה בדמיונה את האוזניים וחשה חירשת. מדי פעם זה עזר אולם לרוב לא. לא שהיא לא שמעה מוסיקה לועזית, פשוט זה לא תאם את תקופת הזמן הנוכחית.

למרות היותה שומעת מוסיקה לועזית היא למדה בסמינר 'בית יעקוב'. בית חרושת ליצור כלות ומורות, כך קראה לו בסתר ליבה אולם תמיד היו יוצאות מן הכלל ועם השנים אפילו התרגלה לחולצה הוורודה המכופתרת, שמעולם לא עולה על המרפק. חצאית שלושת רבעי שלבשה וכמובן גרבי הניילון החומות או השחורות שהיו מחייבים אותן ללבוש שמא יראו חלילה את רגליהן העדינות של הבנות.    

מחשבות של כעס ושנאה פעמו במוחה כאשר אימה הכריחה אותה להירשם אל הסמינר, תהליך החזרה בתשובה היה של הוריה לא שלה. היא לא רצתה להאמין שמה שטוב בשביל הוריה אכן טוב ונכון גם בשבילה אולם כיבוד ההורים השתיק אותה והיא לבשה את אותם הבגדים שעם הזמן כיסו עוד סנטימטרים מגופה.

היא החלה להתנתק מהחברה וסירבה בתוקף להתחבר אל אותן הבנות אשר בספסל הלימודים עימה. הזמן הראה לה שהבגדים לא אומרים דבר על הבן אדם.

יד נשלחה אל מצחה ומחתה את אנגלי הזעה שבצבצו זמן רב, היא שוב לקחה נשימה עמוקה והמשיכה לקרצף את הכתם שהיה על הרצפה. היא ניסתה כל דבר אפשרי; אקונומיקה, מסיר שומנים אולם דבר לא שחרר את הכתם מהרצפה, לבסוף החליטה להלחם בו בעצמה, היא לקחה מברשת ונפלה על שתי רגליה, מתיישבת בתוך כל הערבוב החומרים ומקרצפת את הרצפה. אדי המים נכנסו אל תוך ריאותיה וראייתה היטשטשה, נשימתה נעשתה כבדה, לפתע מסך שחור נפל על עיניה. היא הזדקפה במהירות, עוצמת עיניה ולוקחת נשימה עמוקה אשר נתקעה בגרונה וסירבה להיכנס. בעודה רואה שחור היא גיששה בידיה אל עבר הכיסא הקרוב והתיישבה עליו, לאחר מספר שניות ראייתה שבה אליה אולם נשימתה הייתה עדיין כבדה וכואבת. היא הביטה על המברשת אותה עדיין אחזה בידה. הכתם עדיין היה על הרצפה, סירב לזוז. סירב להעלם.

היא הרגישה מתוסכלת, מאוכזבת מעצמה שלא יכלה להפטר מאותה הצרה, הרי אימה תמיד הייתה אומרת לה שהיא תוכל לעשות כל דבר אשר היא חפצה לעשות להצליח בכך. היא הביטה שוב על הכתם וזרקה עליו את המברשת.

'הנה דבר שאני לא יכולה לעשות' חשבה. היא לא האמינה במה שהיא חשבה ושוב מצאה עצמה מעל הכתם עם מברשת ביד, מנסה לחלץ אותו בכוח עד שצלצול הטלפון הפריע למשימתה.

"מה נשמע?". קול בכי תינוק נשמע מעברה השני של אחותה.

"בסדר" ענתה.

"את מוכנה למחר?". היא הביטה סביבה. כל הבית היה הפוך, הרצפה הייתה רטובה ודליים היו פזורים בכל עבר.

"בערך" ענתה.

"אל תגידי שאת שוב מנקה את הבית". קול אחותה הקשיח מצידו השני של הקו.

"אני כבר מסיימת" אמרה והביטה על הכתם שנח על הרצפה.

"מחר בבוקר אני באה לקחת אותך, מספיק עם השטויות. אני רוצה לראות אותך מוכנה". לאחר כעוד דקה של דיבורים נתקה את השיחה. למה אף אחד לא יכול להבין אותי? שאלה את עצמה. היא הביטה על הכתם ולא הצליחה להבין את הדחף לנקות את הכתם. להוציא אותו. למחוק אותו.

היא הביטה על שעון הקיר הגדול. השעה הייתה שבע בערב, בשעה זו לפני יותר מחודש הבית היה על גלגלים, מקלחות הילדים היו מעורבבות עם ארוחות הערב והכנת שיעורי הבית של הילדים שהתעקשו לא לסיים אותם בשובם מבית הספר.

היא נשמה עמוקות, נזכרה בדברי אחותה הגדולה. 'מספיק עם השטויות'. היא פשוט לא מבינה. זה לא חסר לאחותה הגדולה כמו שזה חסר לה. במילה הכי נכונה: כואב לה.

היא זרקה את המברשת והחלה לבכות. מחר זה יום חשוב, היא צריכה להיות ערנית. אמרה לעצמה. במהירות היא ניקתה את שאר הבית ולקראת השעה עשר בלילה הבית היה מסודר וריח של ניקיון עמד באוויר.  היא סירקה את שערה הרטוב לאחר המקלחת והביטה בכתם שעדיין היה גדול ובולט. היא לקחה מגבת והניחה עליו. 'עכשיו לא רואים אותו' חשבה.

היה לה לילה טרוף חלומות, היא התעוררה מקול דפיקות על דלת הבית. אחותה עמדה מולה. כיסוי הראש כיסה כל סנטימטר בראשה וכל גופה היה מכוסה בגדים, שכבות על שכבות. לאחר שהתלבשה הביטה על עצמה, היא דמתה לאחותה מלבד כיסוי הראש. אחותה הנידה בראשה ושתיהן התקדמו אל עבר תחנת האוטובוס.

לאחר כשעה שתיהן עמדו עם עוד מספר קרובי משפחה כאשר מטפחות על פיותיהם בטקס גילוי המצבה של הוריה.