זה פוסט אוטוביוגרפי, ואני אפצל אותו לשלושה חלקים: עבר, הווה ועתיד. ברשותכם אני אשתמש בגירסה הרוסית: "השנים שאני לעולם לא אקבל בחזרה", "הרגע המקולל הזה" ו"החרא שמצפה לי".
השנים שלעולם לא אקבל בחזרה
בגיל 18 התחלתי את לימודיי כעתודאי להנדסת חשמל בטכניון. מקום נורא. אנשים נוראיים. מקצוע נורא. לא התאמתי למסגרת הזאת. הרתיעה והסלידה גברו על תחושת החובה, והפסקתי להגיע. לא פרשתי. פחדתי. לפרוש זה אומר להחזיר את המלגה, להתגייס לצבא ופוטנציאלית עימות מאד לא נעים עם אמא. ידעתי שאני מחריב לעצמי את החיים, בכך שאני שורף את הזמן, ומעלה את המחיר שאני הולך לשלם בעתיד, כשהכל יתפוצץ לי בפנים. אבל פיוצ'ר-אל הוא לא פרזנט-אל, כלומר לא אני, אז פאק פיוצ'ר-אל. פאק כל מי שלא אני. עכשיו, ב-2014, זה כבר אני. פאק פרנטז-אל שעכשיו הוא פאסט-אל. פאק הימ רייט אינ דה איר.
החברה ואמא שלי הרכיבו עבורי פאזל וכל מה שנותר לי לעשות הוא להשחיל למקומה את החתיכה האחרונה וכולם ימחאו כפיים. הציור שמתקבל הוא תמונה מאד ישרה ולוגית של המציאות, וכיום אני מבין שזה היה צריך להיות הרמז הראשון שלי שמשהו כאן לא בסדר. המציאות היא לא ישרה ולוגית. הייתי רוסי עני שהצטיין במקצועות ריאליים ולפי אותו הפאזל, הייתי מוכרח להיות עתודאי בטכניון. אך במהותי הייתי שק של תסביכים דליקים, שטיפת המוח של אמא הייתה הקרוסין, והטכניון היה הגפרור הדולק.
אסקפיזם אפשר לי למשוך שלוש וחצי שנים עד שפירקתי את הפאזל. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכול פשוט לשבת כל היום ולחשוב על כמה שאני לוזר. אני חייב גם לכתוב על זה. כך נוצר הבלוג הראשון שלי. לא אתיימר להתבייש בו יותר מדי. לטובה ולרעה כתבתי בו דברים שאני לא מסוגל לכתוב היום, אז זה יהיה צבוע מצידי להתנשא. התכנים היו מביכים אבל הבלוג היה פופולרי, ואני מצאתי לי משהו להתעסק בו עד הארמגדון, בנוסף לאוננות האובססיבית.
מה עם המחיר? לקראת סיום התיכון התאוששתי מהאפיזודה הפסיכיאטרית הראשונה שלי. חשבתי שזה מאחורי. אבל במשך ארבע שנים, המתח, הלחץ והפחד כרסמו את המעטה העדין של היציבות ששימש לי כשריון, וההפרעות החלו להתגבש. יש גבול סופי ועלוב לנחת שניתן להפיק מכתיבה ואוננות. המוח היה צריך משהו יותר עוצמתי: היפוכונדריה, כאבים פסיכוסומטיים והפרעת חרדה. ולא מהסוג הפוטוגני שתם ונשלם בפרק אחד של האוס.
השקעתי את המינימום כדי להיגרר הלאה מסמסטר לסמסטר, אבל בסופו של דבר כשהעתודה הכירו בכך שקצב צבירת הנקודות שלי נמוך מדי בשביל לסיים את התואר בזמן הנדרש, הם "העזיבו" אותי. "העזיבו" זאת המילה שאני משתמש בה בראיונות עבודה. הם דרשו שאחזיר להם 30 אלף שקלים, ושלחו אותי עם פרופיל 97 חסר הצדקה לנסות את מזלי במוסד הנפלא שהוא הצבא להגנת ישראל.
לא כדאי להיות עתודאי פורש בצה"ל. חיילים הם כמו נייר. יש ניירות שנכתבים עליהם דברים חשובים, יש ניירות שעושים מהם טיסנים, יש ניירות שמדפיסים עליהם שטויות, ויש ניירות שמנגבים איתם את התחת. אני לא בטוח אם קיים בצבא הסוג הראשון, אבל האחרון הוא בהחלט העתודאים הפורשים.
העברתי את מרבית השירות בטיפוס אל עבר שפל המדרגה. ההתפרצויות של ההפרעות היו בלתי נסבלות, אבל הן לא הרגו אותי, אז כברירת מחדל שרדתי.
ניסיתי למנוע את זה. לאחר כמות הגונה של פעמים בה ניגבו איתי את התחת, מצאתי את עצמי בטכני. שם במהרה הגעתי למעצר, וזה היה החלק הכי נסבל בשירות. גשמית מדובר בחוויה דוחה כמו שאר השירות. אבל שם לא הרגשתי כיצור חסר אונים שהאלים משחקים בו להנאתם. פתאום הכל התחבר. אני אמרתי שאני אסיר, והצבא אמר שאני אסיר. זאת הייתה הפעם האחרונה שאני והצבא הסכמנו על מה שאני ומה שעושים לי.
בעקבות המעצר, הובאתי בפני ועדה של קצינים שמנים שרצו לדעת למה עשיתי בעיות, ולאיזה קורס של מפגרים שכלית שאפתי כל חיי להגיע. ניסיתי להסביר שאני לא כמו האחרים. אני לא כמו הערסים והרוסים הפראיים שם בחוץ. אני שונה. אני מהטכניון. לפתע מצאתי את עצמי מאמץ את הטכניון השנוא עלי כקמע. זה לא ששיניתי את דעתי. פשוט אני קאנט אינטרסנטי וצבוע.
הם לעגו לי, אבל אחד מהם, שהחשיב את עצמו כאל רחום וחנון, הציע שאולי אצטרף ליחידת המחשבים של הבסיס. אני לא ידעתי כלום על מחשבים, אבל הילד המחוצ'קן בן ה-19 שהקצין ביקש שיראיין אותי, הטוראי בן ה-23, אמר שאולי עוד יצא ממני משהו כשאגדל. אז הקצין הזמין אותי לראיון נוסף אצלו, שבסופו הרגשתי כאילו רחצתי את כל גופו בעדינות עם הלשון שלי, ושלח אותי לתא שלי. בעודו מחזיק את הגורל שלי בידו האחת, את הזין שלו בידו השניה, הוא מביט במראה ערום וזועק "למי יש זין קטן עכשיו, שולמית וקסלר מי"א 7? למי יש זין קטן עכשיו?".
לא יודע למה זה היה כל כך חשוב לי. יתכן שחשבתי שגישה קבועה למחשב שקולה לגישה קבועה לפורנו. אולי חשבתי שחדר המחשבים הוא מאחורי הקלעים של הצבא ושם לא אהיה חשוף לכל העמדת הפנים המגוחכת הזאת. כנראה שפשוט לא יכולתי לשאת אף רגע נוסף עם כל שורדי ההפלות שחלקתי איתם חדר.
לא חלפה דקה, והוזעקתי חזרה למשרד שלו. הוא קרא את התיק שלי ודרש הסבר. ביום הגעתי לטכני נאלצתי למלא הרבה טפסים, ובין היתר נתבקשתי לכתוב מדוע אני רוצה לשרת כטכנאי בחיל האויר. התמרמרתי ורשמתי משהו סרקסטי על כך שאני מזוכיסט.
"איך אני יכול להעסיק אצלי במשרד מישהו שרושם על עצמו שהוא מזוכיסט?", הוא דרש לדעת, בעודו חושב על כמה שהוא סמכותי ויפה.
הוא הסתכל עלי כאילו אנסתי את הבת שלו ודרשתי ממנו התנצלות כי היא לא הייתה טובה. הבנתי שהלך עליי.
"למה שזה יפריע לי לבצע את התפקיד שלי? מה, מזוכיסט הוא לא בן אדם? אם תחבוט בי לא אשמח?! אם תצליף בי לא אצחק?! אם תשפיל אותי לא אחייך?!"
הוא חרץ את גורלי רשמית כנייר טואלט צבאי, וזה כל מה שהייתי עד תום השירות.
כנראה שלא הייתי שורד אם לא הייתי מכיר את אנה. היא לא שירתה איתי, אבל דיברנו בכל הזדמנות אפשרית. כנגד כל הסבירות הסטטיסטית היא עברה חוויה מאד דומה לשלי. כשהכרתי אותה, הרגשתי כאילו אנחנו שני גמלים שנפגשו באנטרקטיקה. במידה רבה היינו התמיכה היחידה אחד של השניה. לא היינו ביחד. היה לה חבר ו.... אני לא אפרט על טיב היחסים שלנו, אבל הכל נגמר בכך שהיא נדרסה על ידי אוטובוס. אין לי מושג אם זה היה מכוון או תאונה. היא שרדה, אבל לא בתור אותו בן אדם. תמיד דיברנו על התאבדות ופגיעה עצמית, אבל לא חשבתי שמשהו יקרה לה בלי שהוא יקרה לי. מצד שני, השילוב של העינוי הנפשי יחד עם היותי קאנט אפילו גרמו לי לקנא בה במידה מסוימת על היציאה מהצבא.
בסופו של דבר הצלחתי לצאת לאחר שנה של מלחמה. זה לא היה פשוט. איומי פגיעה עצמית, פגיעה עצמית והתפרצויות אלימות לא הואילו. לאחר מאבק ארוך, הקש ששבר את גב הגמל היה דווקא איום שגרתי לרצוח את המפקד שלי. למיטב ידיעתי, התכוונתי לממש את האיום ואז להרוג את עצמי. ואז, כשצה"ל השתכנע שאיבדתי כל צלם אנוש, הוא ירק אותי החוצה, חזרה אל אמא שלי, בהכרזת "FINISH HIM".
במקום לפנות לטיפול פסיכיאטרי כפי שנצטוותי, הלכתי לעבוד בבנק שבוע לאחר השחרור. לכאורה התפקיד נקרא בנקאי טלפוני, אבל בפועל מדובר במכירות. אנשים פרימיטיביים צורחים עליך במשך 10 שעות למה לעזאזל גרמת להם לחכות יותר משניה על הקו ושהם לא רוצים את ההלוואה המסריחה שלך, וברבע שעת ההפסקה שקיבלתי המנהלת הפרימטיבית שלי הייתה חוקרת אותי בזעם מדוע קופים עצבניים לא רוצים לקחת הלוואה אחרי שהם נכוו מזה פחות מחמש פעמים. גם באזרחות צריך נייר טואלט.
יש אנשים שמסוגלים לשרוד בעבודה כזאת, אבל אני לא מחשיב אותם כיצורים תבוניים. הם חתיכות בפאזל שהחברה הרכיבה עבורם, בדיוק כפי שאני תמיד נתבקשתי להיות.
הייתי כלוא במקום המזוויע הזה כמעט עשר שעות ביום. לא החלפתי מילה עם אף אחד מהעובדים. התאפקתי בכל רגע נתון לא להתפרץ על הלקוחות או המנהלת שלי, ובשלב מסוים לאחר מספר חודשים, כשהגעתי למצב דומה למצב בו הייתי בצבא, כשכל רגע הרגיש כמו נצח, ובין שני מבטים עוקבים על השעון הספקתי לספור אינסוף פעימות לב, הודעתי לאמא שאני מתפטר והיא הודיעה לי בחזרה שאני לא.
שנאתי אותה, אבל ידעתי שאני לא אעמוד במה שיבוא אם אמרה את פיה, אז המשכתי. כי כמו בצבא, אני מסוגל לשרוד, פשוט כנגזרת מכך שאני לא מת. בסופו של דבר, אחרי שלושה חודשים נוספים עזבתי כשכבר לא הייתי מסוגל ללכת. ככל הנראה, מדובר היה בכאבים פסיכוסומטיים בברכיים (אף פעם אי אפשר להיות בטוחים אם כאב הוא פסיכוסומטי). לא ידעתי אז שאני סובל מההפרעה הזאת. ידעתי רק על ההיפוכונדריה, החרדה והתגובה החריפה שלי לכאבים. לא ידעתי שכאב פסיכוסומטי זה כאב אמיתי שיכול לשתק.
לאחר תריסר ביקורים אצל אורתופדים אטומים, ראומטולוגית פרטית אמרה שאני צריך בדחיפות פסיכיאטר. בצבא הייתה תקופה בה הייתי נוטל 14 כדורים ביום (מחציתם משככי כאבים ומחציתם פסיכיאטריים). באזרחות המשכתי בעיקר עם משככי הכאבים. אבל הפסיכיאטר במרפאה הציבורית ניסה להחזיר אותי למינונים הישנים בלי לשמוע כמעט מילה על המצב שלי, מעבר לתשובות קטועות לשאלות הלקוניות שלו. במשך תקופה ארוכה נעתי בין נטילת הכדורים להעמדת פנים, רק כדי שיעבור מספיק זמן ואוכל להוכיח לו שזה לא מה שאני צריך.
לא חשבתי שאני אשרוד. אמנם היו גלים של שיפור והבלחות של הנאה, לרוב הייתי מאד מוגבל פיזית כי הכאב התפשט לשאר המפרקים, והיה לי יותר מדי זמן פנוי לצלול לתוך תהום של טירוף. הלחץ מהכיוון של אמא הלך ונערם על הראש המובטל וחסר ההשכלה שלי. הרגשתי משותק פיזית ונפשית, וכמעט האמנתי שהוטל כישוף שגורם לשאר העולם לראות אותי כעצלן בריא. כל התקוות שתליתי באנשי מקצוע נגוזו מזמן. פשוט המשכתי לשרוד בגלל שזה קשה למות.
בסופו של דבר הגיע גל של שיפור. הם תמיד מגיעים אחרי שאתה משתכנע שהם בכלל לא קיימים. הוחלט שאני צריך ללמוד. היו לי עדיין על שמי 100 נקודות מהתואר בטכניון. אמנם לא זכרתי שום דבר, ולא הייתי בטוח שאי פעם באמת ידעתי משהו, הבנתי שזה לא משהו שאפשר פשוט לזרוק לפח. מצד שני, אולי אפשר לנצל את הטריק הזה שבו אני ממשיך לחיות פשוט כי אני לא מת, וכן לזרוק את הטכניון לפח ולהישאר בחיים. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אתחיל סיבוב שני בהיכל הסיוטים. בעיקר לא רציתי לבוא במגע עם האנשים בפקולטה לחשמל. לא יכולתי לשאת עוד אינטראקציה עם מישהו שמצא את הערך של איקס מ"איקס עיגול".
לפעמים, בתקופות היותר טובות, שכחתי כמה נורא היה בתקופות הקשות. ידעתי שסבלתי, אבל לא הייתי בטוח שזה לא פשוט משהו בתפיסה שלי. או אולי פשוט מעט חוסר מזל שהותרתי מאחורי: נתקעתי עם הזרת ברגל בפינה של הארון הגדול של החיים, והתרוצצתי כמה שנים מתבכיין ומיילל. אבל ברגע שתקופה קשה הייתה חוזרת, הייתי נזכר איך אין שום דבר נורא מזה, ושאי אפשר לתפוס את עומקו של הסבל חוץ מבזמן שאתה עובר אותו.
אז הלכתי לאוניברסיטה הפתוחה לעשות תואר במדעי המחשב. אני שונא מחשבים, אבל החצ'קון הצבאי אמר שיצא ממני משהו, וחבר שלי שעובד בתחום, אמר שאפשר לעשות כסף טוב בקלות. כסף, טוב וקל - זה בדיוק מה שהייתי צריך.
התואר היה קל אבל איטי. הכאבים באו והלכו ובינתיים הלחץ הבלתי פוסק והחרדה עמלו על אפיזודה פסיכוטית נוספת. שנה של טיפולים אצל פסיכולוג לא איפשרו לי לטפל בשורש הבעיה. הרבה משברים קטנים וגדולים ולחץ מתמשך שברו אותי בשלב מסוים. ואז כל הפרקים החלו לכאוב. ממש לכאוב. הייתי על גבול השיתוק. לא יכולתי להסתיר את זה מאמא, והיא הגיבה בכך שהיא נשברה בעצמה והוציאה את זה עלי. זאת הייתה גסיסה איטית ומפרכת. בפעם המי יודע כמה תכננתי כיצד אעביר את ימיי האחרונים ואיפרד מהעולם. תמיד תכננתי לברוח, להכחיש את הקיום של המשפחה שלי, ולמות בלי להרגיש אשמה. אבל אתם כבר מבינים שאני לא אחד שמגשים את המטרות שלו.
בסופו של דבר ספרים הצילו אותי מהכאבים. למדתי תאוריות על המנגנונים של הכאבים הפסיכוסומטיים, והבנתי שמקור הכאב אינו פיזי, אלא בתת-מודע שמנסה להסיח את דעתי מזעם מודחק ומעימות עם תחושות רגשיות מאד לא נעימות, ע"י התעסקות בכאב. נראה שזה היה שימושי עבור האדם הקדמון, ועכשיו אחרי מיליוני שנים אני צריך לסבול מזה. שונא את המשפחה שלי.
הפסקתי לקחת תרופות והצלחתי למגר את הכאב ע"י תרגילים מחשבתיים. הבעיה הייתה שללא הסחת הדעת של הכאב וההתעסקות האובססיבית במצב הרפואי שלי, לא היה שום דבר שיגונן עלי מהתמודדות עם כל מה שהצטבר לאורך השנים. ופתאום מצאתי את עצמי קורבן לגירסה חריפה יותר של אותה התופעה שחוויתי בסיום התיכון. הפסקתי לנשום בצורה אוטומטית, עברתי לנשימה ידנית. הרגשתי שאני נחנק ולא הבנתי מדוע אני לא מת מחוסר חמצן. כל רגע הכיל בתוכו נצח של גסיסה. לחנק התלווה סימפטום נוראי לא פחות - מחשבות אובססיביות. לא יכולתי לכבות את הקול בראש שלי שאמר לי בלופים משהו בסגנון "אתה נחנק, אתה נחנק, אתה לא תצליח להתרכז, לא אני לא אתן לך לקרוא את השורה הזאת של הספר, בלה בלה בלה בלה הנה אתה רואה?! לא הצלחת. אף פעם לא תצליח. גם לא תצליח לאכול. מה אם בליעה היא לא אוטומטית? אתה לא תצליח לאכול, ואתה תמות מוות גרוטסקי, והחלקים הכי נוראיים עוד לפניך" [צנזרתי עבורכם את הקללות]. לא הצלחתי לגבור על אף אחד מהטיעונים שלו כי הייתה לו גישה לכל המחשבות שלי.
כלפי חוץ לא היה נראה שאני במצוקה, והיה עלי להקפיד להסתיר את זה מאמא. היא עוד לא התאוששה מההתמוטטות האחרונה שלה, וידעתי שלא תהיה דרך חזרה אם היא תגלה על זה. הימים חלפו לאיטם, והתקווה התדללה. לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר שאני יכול לעשות מלבד לנסות לשכנע את עצמי רציונלית שאני לא באמת נחנק ושאני מסוגל להתעלם מהקול הזה. זה כמובן לא עבד.
שני דברים הביאו לי מזור. הראשון הוא הלילה. משום מה בלילות המצב היה משתפר. הייתי ער בלילות וישן בבקרים. כמה שעות אחרי שאמא שלי הייתה הולכת לישון, הייתי מצליח להדוף את החנק והמחשבות. הייתי מצליח לצפות בסדרות ולהתרכז בקטעים ארוכים מהעלילה. ואז הייתי יוצא למרפסת לבהות בלילה ולהכריח את עצמי להקליט את הרגע הזה כדי להקרין אותו מחדש בפעם הבאה שהחנק יתקוף. זה אף פעם לא היה מספיק. הכל היה חוזר כשהייתי מתעורר, ולא מרפה עד הלילה. אני חושב שללילה היה אפקט תרפיוטי כי הרגשתי שכל העולם מת. היה לי מאד קל להשלות את עצמי שאני השורד האחרון על פני כדור הארץ, ובמקרה כזה מה אכפת לי שאני עומד למות?! כל רגע נוסף הוא בונוס, אז אפשר להירגע ולהנות.
הדבר השני שעזר הוא לדבר. אני לא אוהב אנשים אבל נאלצתי לדבר איתם. כי לדבר בקול רם ולהתרכז בשיחה היה מטביע את הקול השני. הייתם חושבים ששהשד שבי היה מצליח לגרום לי לנטוש את הקוהרנטיות ולהתפרק לנגד עיניו של בן שיחתי. אבל נראה שאפילו ההפרעה הזאת לא הייתה חזקה יותר מהרתיעה שלי מעימותים ומצבים מביכים.
יצאתי עם מישהי במשך כל הזמן הזה תאמינו או לא. "יצאתי" זאת מילה מעט מוזרה לתיאור הקשר הזה, אז אומר פשוט שלדעת שנינו היינו זוג. היא עשתה כל שביכולתה לעזור לי בתקופה הזאת, על אף שגרנו באיזורים מרוחקים ונפגשנו לעתים יחסית רחוקות. לא הגיע לה לסבול מישהו כמוני, אבל גם היא אדם פגום, ואנשים פגומים לא עושים את מה שנכון עבורם. כל שהיא יכלה לעשות עבורי זה לנהל איתי שיחות. וזה אולי הציל לי את החיים פשוט כי זה הרוויח לי זמן.
כשחוויתי משהו דומה בסיום התיכון, הגעתי בסופו של דבר לפסיכיאטר שרשם לי תרופות. אבל אמא אסרה עלי לקחת אותם, מתוך חשש שזה ירשם בתיק האישי ויפגע בסיכויים להתקדם בעתודה. הפעם מה שמנע את ההגעה שלי לפסיכיאטר הוא שבמקרה כזה, לפי תקנות הקופה, אאבד את הסבסוד שלי לפסיכולוג. בסופו של דבר הפסיכולוג, שתמיד הטיף לי שאין שום דבר שהוא לא מסוגל להתמודד איתו בזכות הגישה החיובית שלו, הכריז שהוא לא מסוגל להתמודד עם הבעיה שלי ושאני חייב לראות פסיכיאטר. לא יכולתי לחזור שוב לאותו פסיכיאטר נורא שמכין את הדיאגנוזה טרם הביקור, לכן קבעתי לבסוף תור אצל פסיכיאטרית פרטית. היא דיברה איתי כשעה, קבעה שאני לא תפקודי, רשמה שאני סובל מכל מיני הפרעות ונתנה מרשם למינונים מאד כבדים של תרופות. היא אמרה שהיא מאמינה שאני אצליח להתגבר על זה.
אולי כל מה שהייתי צריך זה שפעם אחת בחיי רופא יודה שאני לא ממציא את הכל. אני לא משוגע שממציא שהוא משוגע. אני אדם שפוי שהוא באמת משוגע. בנוסף לכך, היא הייתה אישה רוסיה מבוגרת שהפגינה כלפי אמפתיה (אז מה ששילמתי לה?). לכו תדעו אם דבר דומה יתרחש שוב במהלך חיינו.
לא לקחתי אף אחת מהתרופות שהיא רשמה, אבל הרגשתי שאני יודע מה צריך להיות הכיוון שלי. אני צריך לשחזר את הלילה גם לאורך היום. אז הורדתי מעצמי את הפסיכולוג, שכבר מזמן רציתי לעזוב אבל לא ידעתי איך להיפרד ממנו, נפטרתי מכל הרופאים (כולל הפסיכיאטרית), המטפלים, הספרים, התרופות, ואפילו נפרדתי מהחברה, כדי להפסיק להרגיש אשמה ומחויבות.
הגיע לה משהו יותר טוב, וזה הקל עלי להתרחק מהידיעה הזאת. גם לפני ש"חליתי" הקשר בינינו נאלץ להיות סודי, בעיקר בגלל שפחדתי שאמא לא תקבל את זה שהיא הרבה יותר מבוגרת ממני. אני צודק, כמובן, בכך שאמא לא הייתה מקבלת את זה, והעצבים של שנינו חלשים מדי בשביל לשאת את העימות, אבל אם אני עדיין לא מסוגל להשתחרר מחבל הטבור שכרוך סביב הצוואר שלי, אז אני לא יכול להיות מחויב לאנשים אחרים.
וכמובן, שהייתי צריך להיפטר גם מאמא. אבל אני לא יכול להיפטר ממנה. על זה הכל מבוסס. אז פשוט העזתי להחליט שאני אפסיק לקבל החלטות שיפגעו בי רק כדי לגונן עליה, ושאני יותר חשוב. המבחנים היו מאד קרובים, אז התחלתי ללמוד אליהם יחד עם הקול השני שהיה בראש שלי. בסופו של דבר, לאחר התמדה של כמה שבועות בשגרה החדשה הצלחתי לשכנע את עצמי שאני מסוגל לתפקד עם ההפרעה ושאני תמיד אצליח לכבות אותה. וכך לפני שנה וחצי תם הפרק הקשה ביותר בחיים שלי. זה היה נצחון ראשון בסדרה ארוכה של הפסדים, וזה ללא ספק ההישג הכי גדול בחיים שלי, אפילו שכולו התרחש בראש שלי ורק אני באמת יודע עליו.
עד היום אני לפעמים לוקה בהתקפים של חנק או מחשבות אובססיביות, אבל אני משתדל לשמור על קור רוח ולהישען על תאוריות פילוסופיות מנחמות ומצליח בסופו של דבר להדוף אותם. לצערי, אין לי שום ערובה לכך שתמיד אצליח לעשות זאת. למדתי להשלים עם זה. הצלקת הגלויה הראשית שאני סוחב איתי מהמאבק הזה הוא הפחד לשנות את השגרה, והמנעות אובססיבית מטריגרים פוטנציאליים. אני לא בטוח מה איפשר לי להחלים, אז אני נמנע משינויים, מתוך חשש שהם יחריבו את מה שהציל אותי.
ידעתי שלא באמת התעמתתי לעומק עם מצבור התסביכים שמגדירים אותי. רק הסתכלתי להם בעיניים והלכתי. היו הרבה בעיות שהיה עלי לפתור כדי אולי להפוך את עצמי לבן אדם. שקלתי לחזור לכתוב כאמצעי ריפוי. אבל במקום זאת, שבתי לאסקפיזם המוכר והחמים של אוננות אובססיבית ובטלה. כי אני קאנט. אולי פחדתי שאם אני איפטר מהתסביכים אז אני אהפוך לחתיכת פאזל, ואאבד את הדבר היקר לי מכל - תחושת העליונות.
ניסיתי לשכנע את עצמי להפסיק לבלות את כל היום באוננות מול המחשב. נישאתי באותה תקופה על כנפי האופוריה, וקיוויתי לנצל את המומנטום למשהו יותר פרודקטיבי. חשבתי על לקחת את ההתאוששות שלי צעד אחד קדימה, ולצאת להיות חלק מהעולם. לכו תדעו, אולי אם אצא החוצה, אני אפגוש את הבחורה המושלמת והיא תתאהב בי? טוב, ברור שהסיכויים שאמא שלה תצעק עליה להפסיק לאונן ולסחוב את הראש המקריח שלה אל סבא שלה שצריך עזרה במריחת משחה על הפצע בתחת דווקא כשאני מסתובב איפשהו בדרך הוא אפסי למדי. בכל מקרה, זה לא שאוננתי כי נהנתי מזה. פשוט לא רציתי לקחת שום חלק בעולם המגעיל הזה, והחלטתי לאונן עד שהשעון יגיע לאפס והיקום יחדל להתקיים.
הייתי צריך כוח חיצוני שיזיז אותי. אמא. אני הייתי מחוסר עבודה והיא הייתה מחוסרת סבלנות, וזאת לא מערכת שיכולה להימצא בשיווי משקל. נראה היה שכדאי לחפש עבודה ולהשלים עם כך שלהיות חתיכה בפאזל זה הרע במיעוטו. הייתי מוכרח להביט לאמת בפנים: אם אני כל היום יושב מול המחשב ולא מפיק מכך שום דבר שמועיל לי לבריאות, להשכלה, להנאה או למצב הכלכלי, אז במה אני יותר טוב מאנשים שמתנדבים?
הלכתי לחברת הייטק ואמרתי "הנה הציונים שביקשתם. עכשיו תנו לי את הכסף הקל שהובטח לי", וזה עבד. לא מזמן גם סיימתי את תואר. התקבלתי לתואר שני באוניברסיטת תל-אביב, אבל בשביל ללמוד שם על מלגת הצטיינות הייתי נדרש להתפטר, אז החלטתי להמשיך לעבוד באותה החברה, וגם את התואר השני לעשות שוב בפתוחה. שינוי זה רע, וניוון זה טוב כי הוא מקהה את הכאב.
הרגע המקולל הזה
עכשיו אני מנוון. אני לא אדם טוב יותר מבעבר, אבל אני אדם יציב יותר. וכל התקופות בהן הייתי תחת השפעותיהן המאגיות של ההפרעות הן זכרון סוריאליסטי מרוחק. לצערי ולשמחתי למדתי כבר שלבעיות בנפש יש נטיה להעמיד פנים שהן נעלמות, כשלמעשה הן מחליפות צורה. וכרגע הן גיבשו צורה פחות קטלנית מהקודמות.
אז הצד השני של המטבע הוא שלאחר שבחנות הסכימו לתת לי החזר על פרי עץ הדעת, הפכתי לאדם אפור. כיום הדבר שהכי משמח אותי הוא כאשר היום בשבוע מסתדר עם התאריך כך שיום ראשון זה הראשון לחודש, ואז אני יכול לחשב ביתר קלות את התאריך בשאר השבוע. בנוסף, הטכנולוגיה הפכה אותי ליצור הכי מפונק בעולם. אני חושב שאם עוד פעם אחת אני אבוא ללחוץ על משהו בזמן שהדף לא סיים להיטען, ואז ברגע הלחיצה כל המסך ישתנה ויצא שלחצתי על משהו שבכלל לא רציתי, אני פשוט אמות משברון לב.
דוחה אותי להודות שהתמתנתי. כשהייתי צעיר יותר כעסתי והאשמתי את כל העולם, אבל עכשיו אני רגוע ומאשים רק את היהודים. השלמתי עם זה שאני פשוט כמו אנשים אחרים רק פחות טוב כי התחלתי יותר מאוחר, ובתור פיצוי אני מוסיף עוד כפית סוכר לתה. אני לא אוהב להיות אדם משעמם, אבל אני גם לא אוהב תה מר, וצריך לקבל החלטות קשות בחיים.
ואם זה לא מספיק אז אני עדיין קאנט. בשבועות האחרונים לקחתי חופש בגלל המבחנים, והרי החוויה הסמלית של השבוע: אמרתי לעצמי שאני לא אשחק שחמט באינטרנט עד שלא אסיים לקרוא פרק בספר. כתוצאה מכך ישבתי מול המחשב ושיחקתי שחמט רכון בחשאיות מול המסך כדי שהיקום לא יגלה שאני מרמה, כאשר אמא שלי נכנסה לחדר, ומתוך אינסטינקט פשוט סגרתי בשיא המהירות את החלון של המשחק. מיד קלטתי שזה נראה כאילו סגרתי פורנו, אבל לא ידעתי איך להסביר שזה לא מה שעשיתי. אז כל היום שיחקתי שחמט, ממתין שהיא תיכנס כדי שאני אוכל לסגור את החלון של המשחק שניה אחרי שהיא מספיקה לראות מה זה, כדי להרגיל אותה למחשבה שאני סוגר חלונות של משחק כאילו היו פורנו בכל פעם שהיא נכנסת, כך שהיא תסיק שגם בפעם ההיא זה היה רק שחמט. מה שזה באמת היה. אבל כל הזמן הפסדתי,לכן התעצבנתי, נהייתי מדוכא, והתחלתי לראות פורנו. אז אמא שלי נכנסה, וסגרתי אותו רגע אחד מאוחר מדי. ואז ביין אמר שהוא נותן לי את הרשות למות.
כן, אני עדיין גר בבית. אני לא יכול לעזוב את אמא. במידה מסוימת זה בגלל שאני פוחד שהיא לא תסתדר לבד. גם לוגיסטית וגם רגשית. אני אצטרך לגור קרוב אליה כדי לעזור לה ולסבא. ועלול להיווצר מצב שאני עדיין אצטרך להיגרר ולשהות בבתים שלהם באותה המידה כמו קודם, ורק לחזור לישון בבית אחר. במקרה כזה יוצא שאני פשוט משלם אלפי שקלים בחודש בשביל לאונן קצת יותר בשקט. טוב, כשאני אומר את זה ככה..
הסיבה הנוספת היא אגואיסטית יותר - קמצנות. אני עוזר לאמא, אבל אני עדיין שומר בצד כמעט את כל המשכורות שלי. זה גורם לי להרגיש בטוח, ונותן לי תקווה שאוכל להתמודד יותר טוב עם האסון הבא שיכה בי. רוב האנשים סביבי טוענים שיותר חשוב לשכור דירה, לקנות אוטו ולהתחיל להנות מהכסף, מאשר להיות פחות עצוב כשאני מביא צ'ק לחתונה, ושאי אפשר רק לחסוך. המסקנה שלי היא שחיים רק פעם אחת, וזאת ההזדמנות שלי להתקמצן.
השינוי המרכזי בחיי הוא שאני בזוגיות כבר חצי שנה, ובכוונה הלכתי על מישהי שהיא לא רוסיה, כי לוקח 26 שנים לגלות משהו על עצמך. היא אולי מעט שתלטנית, אבל היא אמרה לי שאני אוהב את זה. היא גם אמרה לי שאני אוהב אותה, וזה נכון. והיא אמרה לי לכתוב את הפוסט הזה. בקיצור, לגדול עם אם חד-הורית זה לא משהו שמשאיר עליך חותם.
החרא שמצפה לי
אז למה שארצה לשנות משהו? נראה שהכל הולך טוב. יש לי עבודה טובה, לימודים בהצטיינות, חברה יפה ואוסף הפורנו הכי איכותי בעולם. כל מה שנשאר זה להיפטר מהעבודה, הלימודים והחברה והכל יהיה מושלם.
הבעיה היא שלאחר שהעברתי את השבועות האחרונים בבית, לכאורה על תקן הכנה למבחנים, קהות החושים התנדפה מעט, ונזכרתי שאני לא אוהב את העבודה שלי, אני לא טוב בזה ואני לא אוהב את מה שאני לומד, ובכל זאת זה כל החיים שלי. ואני לפעמים שוכח דברים כאלה בגלל המחשב. אני אתן לכם דוגמה: לפני כ-9 שנים כשהייתי בחור צעיר עם שיער שופע שהיה בדרכו להגשים את כל החלומות שלו, הבטתי בשעון שהורה על השעה חמישה לשבע ואמרתי לעצמי "רק עוד 5 דקות מול המחשב". כשהרמתי את הראש השנה הייתה 2014 וכל החלומות והשיער נעלמו. זה מה שקורה בעידן המודרני לאנשים כמוני.
אני תוהה אם אני מאושר. נאמר שהחיים הם לא מספר הנשימות שאתה לוקח, אלא מספר הרגעים שעוצרים את נשימתך. והיום כמעט חנקתי את עצמי פעמיים בזמן שניסיתי לפוצץ חצ'קון על הגרוגרת. אז אני מניח שהחיים שלי במצב די טוב. אבל מה יהיה בעוד כמה שנים? אומרים שכדי להשתחרר מפחדים ולנצל את הפוטנציאל שבך אתה צריך כל יום לעשות דבר אחד שמפחיד אותך. אז אני לא עושה שום דבר שמפחיד אותי, כי דבר שמפחיד אותי הוא לא לנצל את הפוטנציאל שלי.
אני זוכר כיצד לפני מספר שנים לאחר שישבתי יום שלם בזוהמה שלי, זללתי חצי מתכולת הבית, ואוננתי על חצי מתוכלת האינטרנט, בלי לעשות שום דבר פרודקטיבי, חשבתי לעצמי כמה שהיום שלי עלוב, ושאני מוכרח לשנות את זה ולעשות מעצמי משהו. ואז קלטתי שאם הייתי מיליונר שיש לו הכל, הייתי כנראה עושה בדיוק את אותו הדבר, רק בלי האשמה.
עכשיו שיש לי חסכונות נראה שאני יכול להתחיל לחיות לא מתוך אשמה, נשאלת השאלה האם יש בכלל טעם לנסות להגשים חלום כש...אתם יודעים...אין לי כל כך הרבה שיער. הרי זה לא שאני ממשיך מאיפה שהפסקתי לפני עשור. מה הטעם בהצלחה כשאין לך שיער? טוב, טכנית יש לי שיער, אבל זאת כבר לא נסיגה קטנה. הגיע הזמן שאני אפסיק לשקר לעצמי - אין דבר כזה כימותרפיה מונעת. יש לי קרחת. ולא קרחת סמכותית כמו של לוחם קומנדו, או משהו פוטוגני כמו לשחורים. יש לי קרחת עצובה של פרופסורים רוסים. אבל אני לא פרופסור, שזה עצוב בפני עצמו, כי לא רק שאני מכוער, אני גם טיפש מדי בשביל להצדיק את זה.
אנשים מפלים נגד קרחות עצובות. אפילו נשים לא רוצות לשכב איתנו, שזה מטומטם. עדיף לך לשכב עם קירח, כי קירח ישקיע בך את כל מה שיש לו. בחור עם שיער צריך פשוט להיות שם. אין לו שום סיבה להוסיף משהו מעבר. אני זוכר כשהיה לי שיער, בחורות תמיד היו מתלוננות שאני גומר מהר מדי. לדעתי זה קרה כי אני גאון. כנראה רק אחרי שאמות, הן יבינו שפשוט הקדמתי את זמני.
לפני כמה חודשים נשברתי וביקשתי מרופא עור מרשם לכדורים נגד הקרחה. אבל כשחזרתי הבייתה, גיליתי שהכמות שהוא רשם לא תספיק עד התור הבא שאני יכול לקבוע. אז כל מה שנותר לעשות, זה ללכת לרופא המשפחה ולבקש ממנו מרשם. אבל אני לא מסוגל לעשות את זה, כי רופא המשפחה שלי קירח. וכך תם לו החלום.
בכל אופן, זה לא פתרון שאני אשוב אליו, כי מישהו בעבודה סיפר לי שהכדורים האלה הפכו חבר שלו לאימפוטנט. ואני לא רואה מה הטעם בשיער, אם אתה לא יכול לאונן על זה שיש לך אותו. שללתי גם פתרונות אחרים. השתלת שיער היא יקרה ועלולה להיכשל, ופאה היא כמו פתק על המצח שכתוב עליו ממש בקטן "אני מתבייש בעצמי", והוא נאבד לי.
אבל יש מטרה אחת שמותר גם לקירח לשאוף אליה - משפחה. אמא שלי מאד רוצה נכדים, וגם אני שיניתי לאחרונה את דעתי לגבי תינוקות. פעם לא הבנתי למה כולם אוהבים ילדים. תמיד שמעתי איך אנשים מתלהבים מתינוקות, ולא הצלחתי לתפוס מה כ"כ מלהיב בהם. בסה"כ גמדים טיפשים שצריך לנקות את החרא שלהם, לא?! אבל בקיץ האחרון המשפחה המורחבת שלי הגיעה לביקור בארץ, ולראשונה מזה לפחות עשרים שנה החזקתי בידיים שלי תינוקת. בלי יותר מדי חשק בהתחלה כרבלתי את היצור הקטן הזה בידיים שלי, החיוך המתוק שלה מתח את פניה, אצבעותיה הקטנטנות הכו בחולשה על האף שלי, וצחוק צייצני נפלט לו כתגובה לכל פרצוף שעשיתי - כל אלה שבו אותי. וסופסוף הבנתי את האובססיה. סופסוף הבנתי פדופילים.
אבל זה שאני רוצה לשכב איתם, לא אומר שאני רוצה לטפל בהם. תינוקות זה רע ואנשים עם תינוקות זה רע. סיפורי התינוקות בעבודה הם לבדם סיבה מספקת להשמדה המונית. אבל יש סיבה עמוקה יותר לטיהור האוכלוסיה: תינוקות הם בסה"כ מנגנון הגנה שמונע מאיתנו להתפכח ולהתמודד עם התסביכים שלנו. החיים הם תופעה אכזרית, וכל אחד מחפש משהו שיעניק להם משמעות, כי זה כואב מדי להכיר בהם כפי שהם. אבל כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין אנשים אמיצים לבין פחדנים. האמיצים מחפשים משהו לחיות למענו, והפחדנים מחפשים משהו למות למענו. תינוקות כמו איסלאם זה משהו שאנשים מוכנים למות למענו. בשני המקרים ההקרבה העצמית הזאת מאפשרת להם להוריד מעצמם את הלחץ של הקיום. אם הקיום שלך הוא לא מה שחשוב, אז אין טעם לחוש חרדה קיומית. כל שנותר הוא לפזר קצת רציונליזציה, ואפשר בחדווה לבצע פשע נגד האנושות.
וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, אנשים פשוט עושים את זה כי הם חתיכה באותו פאזל עלוב שהחברה הרכיבה, בלי יכולת להעדיף הגיון על פני מסורת. ודחף ביולוגי זה לא תירוץ. מה שמבדיל אותנו מחיות וערסים הוא שיש לנו את היכולת השכלית להעדיף סיפוק אינטלקטואלי על פני דחפים בסיסיים. גם רצון לאנוס זה דחף ביולוגי, אבל זה לא אומר שזה מה שנכון לעשות, ברוב המקרים.
אני כמובן לא אומר שאני אמיץ. אני בכלל קאנט, וקאנט לא מתעסק עם המשמעות. מה רוצה הקאנט המודרני? ובכן, אחרי שחיית מספיק, התחלת כנראה להתעייף מהדפוס המחזורי שתוקף באופן זה או אחר כל אדם: אתה מרכיב לעצמך איזשהו מודל של המציאות שקובע מה הם החיים ומה מקומך בהם. הודאיות מנחמת אותך ומעניקה לך משענת ומחסה. אבל כמו כל מודל של המציאות שמתיימר לתת תשובה סופית לגבי טיבם של אנשים או החיים, הוא מבוסס על שקרים שסיפרנו לעצמנו. ובסופו של דבר, החיים בפועל כל כך שונים ממה שהתאוריה חזתה, שהכל מתפרק, ואנו מוצאים את עצמנו בעיצומו של משבר קיומי. אנו סובלים וסובלים עד אשר אנו ממציאים תאוריה חדשה והכל חוזר על עצמו. אז מה קאנט כמוני רוצה? למות לפני שההכחשה וההדחקה יתפוצצו לי בפנים.
האם אני הולך לשנות הכל ולהתחיל למצות את החיים עד תומם? האם אני אשוב להילחם על הגשמת החלומות שלי?
לאורך כל חיי שמעתי מהמשפחה את הביטוי "רוסים לא נכנעים", שהוטבע מזמן ע"י רוסי שניסה לחשוב על משהו מחמיא על רוסים ונכנע. אני חושב שאני אלמד מאותו רוסי, ואכנע גם כן. קאנט הייתי וקאנט אהיה. בעוד כמה שעות אני אקום, אלך לעבודה ואתן להדחקה המתוקה לשוב אל מחזור הדם שלי. מקסימום אני אוסיף עוד כפית סוכר לתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: