בזמן שכתבתי את הפוסט האחרון נתקלתי במייל ישן ששלחתי לקמילה, מישהי שיצאתי איתה בזמנו. רשמתי כאן מספר שורות כטיוטה לפני שעברתי למייל. אני אשלים את המלאכה ואפרסם אותו כאן עם צנזורה מסוימת.
רקע נדרש:
- זה ארע ונכתב ביום שישי לפני שנתיים וחצי, כאשר עוד נהגתי לבוא לשיעורים באונ'.
- מישה זאנט הוא רוסי מהתיכון שלי ששבוע לפני כן זיהה אותי ובתום השיעור ניסה ליזום שיחה. הוא קרא בשמי ללא הרף, ואני עמדתי קרוב למדי עם אוזניות שלא מחוברות לשום דבר, וניסיתי להעמיד פנים שאני חולם בהקיץ ולא שומע שום דבר שהוא אומר. לא רציתי להסביר כיצד התדרדרתי למצב בו 7 שנים לאחר סיום התיכון אנחנו באותה נקודה. זה ודאי היה מאד שקוף שאני שומע אותו, אבל התמדתי בהצגה עד שהוא הלך.
- יום לפני כן, הסברתי לקמילה שאני לא מסוגל לשבת במושבים ההפוכים של האוטובוס עם הפנים אל כל שאר האנשים, והיא אמרה שאני פוסי.
-
לעין הבלתי מזוינת, זה עלול להראות כאילו אני יושב עכשיו מול המחשב עם הבעה סתמית, מנסה לעכל את המרק של אמא באמצעות אוסמוזה. אבל אדם שפוטין זיין את עינו, יבחין בקלות בכך שאני למעשה יושב ערום בפינה, רועד ומסנן לחשים אוקראינים קדמונים בחוסר קוהרנטיות. הבעת הלם קפואה ופסיכוטית מעוטרת בדמעה זולגת מסתירה רק מעט את זוועות הטבח האיום בו הקורבן הראשי היה התמימות שלי. אני משתעל קלות, בגלל העשן שמגיע מהמדורה הקטנה שאלתרתי לפני מספר רגעים בפינה השניה של החדר, אליה השלכתי את כל הבגדים שלי, ולמעשה, גם את כל התקוות שלי להיות אי פעם מסוגל לחוש משהו.
מה קרה לכדור העליזות הקרייתי שהכרת עד כה? ובכן, הבא נשוב שמונה שעות אחורנית בזמן.
נגררתי בשש וחצי בבוקר לאחר שלוש שעות שינה אל עבר תחנת האוטובוס, בה התחיל המסע. בזמן שאת התחבטת בשאלה 'לשחות או לא לשחות?', אני תהיתי האם עדיף שאהרוס לעצמי את היום בעודי נוסע אל האוניברסיטה, או שמא לחכות לדרך חזרה. החלטתי שעדיף בדרך חזרה, כדי לחזור הביתה, אל אמא, עצבני ומוכן לריב. התוכנית, כמובן, פעלה באופן מושלם.
כיאה לכל נפילה שמכבדת את עצמה, הייתה עליה קטנה לפניה. נראה שמישה זאנט קלט את הרמז שניסיתי להעביר לו, על ידי כך שעשיתי הכל כדי לא להעביר לו אותו, וכעת הוא לא מביע יותר נכונות לתור אחר הזדמנות לשיחה נוסטלגית. מה שמעלה בי זיכרונות נוסטלגיים של התחמקויות ישנות שלי. זהו, זאת הייתה כל העלייה.
השיעור היה משעמם למדי. שאר הכיתה מתחת לרמה שלי (ישראלים, את יודעת איך זה), אז העברתי את מרבית הזמן בלתור את החדר אחר אנשים לשנוא. מישה זאנט נראה כמו בחירה קלה מדי. מה גם שהקדשתי לו כבר את שני השיעורים הראשונים. אז עברתי אל ניר. נדמה לי שכך קוראים לו. אני לומד איתו רק שנה, אז אני לא מרגיש מחויב עדיין ללמוד את השם שלו.
במבט ראשון הוא נראה תמים. תמים ומשעמם, כפי שמעידה טבעת הנישואין אותה הוא עונד בצורה מאד משעממת על האצבע הג'נרית שלו. משכנתה, ארנונה וחופשות בטורקיה. כל הניין יארדס. אבל אני שונא אותו מסיבה אחרת. יש לו הרגל מגונה שאני סובל כבר סמסטר שני ברציפות. גם בקורס הזה, כמו בקודם שלקחתי איתו, הוא יושב בטור השולי ביותר, כך שיש לו תירוץ לשבת מופנה יותר אל שאר הכתה מאשר אל הלוח. ואילו אני יושב כהרגלי בסוף הכתה כדי שאף אחד לא יראה אותי בלי שאני אראה אותו רואה אותי. אז אני תמיד רואה את ניר.
ניר אוהב לפרש באופן שגוי הנחיות בשאלות, כאילו בשביל לעשות דווקא, ואז דורש הסברים מהמנחה. המנחה יסיים את הדיון ביניהם במשהו כמו "כן, אולי באמת היו צריכים להוסיף פה שהכוונה במילה 'נתונים' היא לנתונים של השאלה ולא לכוס של האמא שלך. אוקיי.", וניר היה משיב משהו כמו "זהו. בדיוק..." ואז בהבעה הפקאצתית ביותר שגבר נשוי מסוגל לסגל לו, הוא סורק באיטיות אינטנסיבית את כל החדר אחר מישהו שיגלגל איתו עיניים במחוות "חולי נפש. איך הם ציפו שנעלה על זה לבד?". או אולי בעצם זה יותר:
"Aaa-y k-now! Right?!"
לפעמים אופי התלונה שלו משתנה מעט, אבל לב הענין הוא החיפוש המעצבן שלו אחר שותף לגלגול עיניים. ואם לא מספיק מבט ה"שיואו, הקורס הזה כל כך הזוי. והשאלות האלה כל כך הזויות. ואני עולה פה על כל נקודות חוסר העקביות ההזויות ביותר שיש ליקום הזה להציע" שלו, אז אני תמיד נמצא בטווח הסריקה שלו. כלומר אני צריך להשפיל מבט בכל פעם שהוא מגיע עד אלי. ומכיוון שאף אחד אחר לא מתייחס אליו, ולא מגלגל איתו עיניים, אז ניר תמיד פוצח בסריקה שניה ושלישית, ואני צריך להתחמק מחדש.
אם כך, שנאתי את ניר קשות במשך כל השיעור, וזה היה מקסים.
נעבור לנפילה. הנפילה החלה, כיאה לנפילה, בירידה חדה - הליכה נמרצת אל עבר תחנת האוטובוס בתחתית המדרון. התחנה הייתה מפוצצת, והאוטובוס הגיע במהרה. לאחר שהפלתי כמות מספקת של קשישים ונכים ואת ניר, הצלחתי לפלס את דרכי אל דלתות האוטובוס. החלפת מבטים קצרה ומלאת בוז עם הנהג בזמן שהשחלתי את הרב-קו לתוך ה- WALL-E היקר שלו, והנה הגענו לנקודה הקריטית בסיפור.
האוטובוס עולה על גדותיו בישראלים שמנים ועניים. רוב הנוסעים עומדים במעבר. וכל הקשישים, הנכים וניר שהפלתי, הספיקו להתאושש וכעת דוחפים אותי להתקדם הלאה. בימים כתיקונם, הייתי נצמד עם המפשעה שלי אל צידה של כרס של ערס, בעוד איזה זקן דוחף מאחורי את הידית של עגלת הקניות הרוסית שלו לתוך התחת שלי, ומשתדל לשמור על האיזון הזה עד שהאוטובוס יגיע לתחנה האחרונה.
אבל אז נזכרתי ברזולושן שלי מהבוקר של להרוס לעצמי את הנסיעה חזרה, ואפשרתי לשדים בראש שלי לפצוח במלאכת הקודש. ההזדמנות שלהם הגיעה מהר מהצפוי. צעדתי צעד אחד אל עבר ליבה של מפלצת התחבורה, כאשר הבחנתי בכך שהמושב ההפוך משמאלי פנוי. מיד נזכרתי בך. הייתה לי שניה להחליט.
אילולא השדים, סביר להניח שהייתי מגיב בהבלגה אופיינית. [קטע מצונזר...].
אבל הפעם זה הלך קצת אחרת.
[קטע מצונזר...].
התיישבתי במושב ההפוך, אנד דה רסט איז היסטורי.
היסטורי:
לידי ישב איזה חרדי שקרא ספרון דת קטן. בטח קובץ סיפורים אירוטיים בארמית על אנשים שראו אחד לשני את הערווה. ומולי ישבה זקנה שעל פניה נסוכה ארשת חשיבות עצמית, כנראה עקב היותה שריד מהאימפריה העותמאנית. היא הייתה לפחות בת 38 [בדיחה פרטית], והיה לה חזה ענק ודוחה.
הייתה לי תחושה לא טובה. בניגוד מוחלט אליך, שהבנת שנאנסת הרבה אחרי הארוע עצמו, אני הבנתי שאני קורבן של אונס עוד לפני שזה קרה.
הבעיה הראשונה שהתעוררה הייתה עם הרגליים שלי. לא היה להן בכלל מקום, ולא יכולתי לשים אותן במעבר, כיוון שהוא היה דחוס עד אפס מקום באנשים - כמה שאני שונא אנשים. הרגל הבעייתית במיוחד הייתה שמאל, ומחוסר ברירה נאלצתי למקם אותה בין רגליה הפשוקות מעט - מעט יותר מדי - של הזקנה, כאשר הברך שלי היא סנטימטרים מהמפשעה שלה, כמו גם תחתית החזה שלה. היא הביטה בבוז ברגל שלי ואז בי, ואני הגברתי את המוזיקה באייפוד לפול ווליום, והצבתי ספר אלגוריתמים מול הפנים שלי בתור מגן.
לא יכולתי לקרוא אף מילה. כל הקטע של נסיעה בכיוון ההפוך, ועוד במורד ההר כאשר אני מביט למעלה, ובמחסור חמור של נוזלים (לא יצאתי לשתות בהפסקה כי מישה עמד ליד הדלת) ושעות שינה, לא עזרו לקיבה שלי שנאחזה בשארית כוחותיה בתכולתה עוד מהרגע שראיתי את הזקנה. מה גם שהיו סביבי אנשים בכל הזוויות האפשריות, וזה נראה כאילו כולם הציצו על מה שאני קורא. חשבתי לרגע לזרוק את הספר מהחלון, בביטחון רב שהם יזנקו החוצה אחריו.
האוניברסיטה הפתוחה כמו גם אוניברסיטת חיפה נמצאית על ראש ההר. והנסיעה ממנו אל המרכזית מתנהלת ברובה בירידות חדות, בהן הנטייה להיזרק קדימה כאשר האוטובוס עוצר, בחסותו של כוח דלאמבר, היא גדולה מתמיד. ובאחת העצירות היותר פתאומיות של האוטובוס הזקנה נגררה אל קדמת מושבה כך שהברך שלי נמחצה אל ה....
הרגשתי משהו לא כשורה. התת מודע שלי כבר ידע, ובדרכיו המיסטיות פקד עלי להנמיך באיטיות את הספר ולחשוף בהדרגה את המבט הזועם שהזקנה נעצה בי. כעבור שניה שנמשכה 38 שנים, במהלכן קיללתי את קיומך שהוביל לכל הרעיון הזה של לשבת הפוך, משכתי את הרגל שלי חזרה, אבל בשביל למשוך, מכיוון שאני לא יכול להכניס את הירך לתוך הגוף שלי, הייתי צריך להרים מעט את הרגל, וכתוצאה מכך הברך שלי שפשפה לרגע קט את החזה שלה. הצטמררתי גם מההכרה בכך, וגם מההתחדדות המיידית במבטה השטני של הזקנה. קלטתי את הדוס לידי עוקב אחר המתרחש, ומלטף בקצב הולך וגובר את הזקן שלו.
הרמתי חזרה את הספר, ותחת צילו המגונן שלחתי לך סמס כדי ליידע אותך שאני לא לגמרי מרוצה מחיי כרגע. שמרתי על שפה נקיה, כי כל הנוסעים שעמדו לידי קראו את ההודעה, ואני לא רוצה להיות השפעה רעה.
כעבור כמה דקות, האוטובוס הגיע אל תחנת הגרנד קניון בה יורדים הרבה אנשים, ביניהם גם הזקנה. היא נהמה כדי שאאפשר לה לקום, ואני משכתי את הרגל שלי - הפעם בזהירות של זיין קיפודים - כך שהיא נעמדה לרגע בין הרגליים הפשוקות שלי.
ואז ...האוטובוס....באבחת נסיעה אחרונה.....העיף את הזקנה...עלי...או גאד.....
ראיתי את זה קורה כל כך לאט אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. נכון? קמילה, תגידי לי שלא היה שום דבר שיכולתי לעשות! באוזניי קלפטון, שהיה עסוק בלהתעלס עם אלילת הבלוז, הפסיק את הסולו באמצע, ובהה במה שעמד לקרות. אני לא חושב שרגע הפגיעה של פצצת האטום בהירושימה השתווה בעוצמתו וחשיבותו לרגע בו הראש שלי נבלע כולו בין לשונות החזה שלה. הריאות שלי קרסו, והזין שלי החליט להקים אוטונומיה, והכריז עלי כאויב מדיני.
כעבור רגע שנמשך 38 שנים נוספות, המכבש ניתק מהראש שלי, קלפטון שב לנגן את הבלוז כך שכל תו גולל חלק אחר מסיפור חיי, וקרני אור החלו להפציע בשולי שדה הראיה שלי. אינסטינקטיבית הנימוס השתלט עלי. "סליחה, את בסדר?" צעקתי, ומיד הבנתי את הטעות הכפולה שלי.
ראשית, זאת לא הייתה סתם צעקה. יש להכפיל פי 2 את כמות הדציבלים שכיוונתי אליה, שכן אני אוטומטית מתחיל לספור אותם מסף העוצמה של המוזיקה שהתנגנה באוזניות. נראה שצרחתי במלוא ריאותיי, ומשכתי את תשומת ליבם של כל הנוסעים, כך שחלקם אפילו התנתקו מהתיאור הפורמלי של קוד האפמן שהופיע בעמוד הפתוח בספר.
שנית, אמרתי סליחה. אני לא אומר סליחה בתור התנצלות. אני אומר סליחה בתור פניה. זה הרגל. אם הייתי [שם מצונזר], כנראה הייתי שואל אותה "אחי, את בסדר?", אבל אני לא [שם מצונזר], ואין לי חגורה שאני ייצרתי. אז אמרתי סליחה. אבל בשילוב עם הצרחה שהפקתי זה נשמע כאילו הכרזתי שאני מצטער על משהו שכרגע עשיתי, ועוררתי אינסטינקט מגננה סנילי אצל הזקנה שנראתה לרגע מעט מובכת. היא צרחה עלי בחזרה "תזוז ממני!". היא סיימה להידחף עם הידיים שלה מהכתפיים שלי, מיששה לרגע את החזה שלה, כדי לוודא שלא גנבתי ממנו כלום, וגררה את עצמה אל היציאה. היא הייתה הנוסעת האחרונה שירדה בתחנה הזאת.
עקבתי אחריה עם המבט שלי, המום ומכונס בתוך עצמי, וברגע שהיא יצאה נחשף בפני מבטו של אחד הנוסעים. ניר.
הוא הביט בי בשיפוטיות יהירה. הבעת ה-'זה היה כל כך הזוי ולא בסדר מה שעשית עכשיו' התלוותה בחיוך ניצחון. הוא ידע שזה הרגע שלו. הוא סרק את האוטובוס. כל הנוסעים רצו בידור. כל הצופים הריחו דם!
אחד אחרי השני הם גלגלו יחד עם ניר את עיניהם, עד אשר קהל שלם של זומבים מגלגלי עיניים ומצקצקי לשון כיתרו אותי במבטיהם יוקדי השנאה. ואני שישבתי במושב ההפוך נאלצתי לראות את כולם. לא יכולתי להתיק מהם את עיני. חשבתי לרגע שאני עוד יכול לצאת מזה.
אתם לא מבינים.... אני בכלל לא רציתי לשבת במושב ההפוך.... זה לא אני אשם, זאת הזקנה... היא זאת שיזמה את הכל.... אני אחד מכם........קמילה... היא זאת שגרמה לי לשבת הפוך....ניר, תגיד להם.... הזווית שבה נסע האוטובוס ו...הורידים שלה ברגליים......ו........... למה הדוס מאונן?
הובסתי. שלחתי לך את הסמס השני. את אמרת לי, ברוח הויקינגים, להרוג את כולם, בשלב שבו כבר הייתי הביטצ' של האוטובוס.
באוטובוס הבא שלקחתי רגעים אחרי שהתיישבתי פנתה אלי זקנה. היא שאלתה אותי אם זה קו 57, למרות שהיא כבר ישבה בתוך האוטובוס. "תשכחי מזה, אני לא אשכב איתך!" עניתי לה בחריפות. למעשה, אמרתי לה "כן, זה 57", בצורה מאד נחמדה. אבל למרות שזה נאמר בצורה נחמדה הטון שידר גם "אני לא אשכב איתך". למדתי את הטריק הזה מנשים. "תודה" היא השיבה, בטון של "היית מת".
חזרתי הבייתה. אמא צעקה משהו על זה שאני בטלן. ראיתי בזה את הסימן שלי לרדת לסחוב את כל הקניות מהאוטו. אחר כך, היא שוב צעקה שאני בטלן, אז הבנתי שאני גם צריך לסחוב את שקי הכביסה אל סבא. שאלתי אם אני יכול להוסיף גם את הג'ינס שלי. היא אמרה שכן, אבל בגלל הגשמים יקח זמן לכבס. אמרתי שזאת בעיה. היא אמרה שאני אלבש בינתיים את הג'ינס השני. אמרתי לה שהג'ינס השני לא משהו. היא השיבה, בלי להתיק את עיניה מהסוליטר "גם אני לא משהו. ואתה גר איתי". ראיתי שהיא מעט מבודחת אז זרמתי איתה. "כן, אבל אני גר איתך בבית. גם את הג'ינס אני מוכן ללבוש בבית. אבל אני הרי לא אראה איתך ברחוב". "הא, ככה?!" היא אמרה, והרימה אלי לרגע את מבטה שהושב במהרה לסוליטר (או שולה המוקשים, בעצם). זיהיתי את הטון הנעלב, ולא יכולתי לשאת את זה.
"השתגעת? אני המשכתי בדיחה שלך! את זאת שזלזלת בעצמך. אני ...את...."
"למה לא יכולת לחזור בעוד שעה...אתה עכשיו משגע לי את השכל!"
"מה???????? את בכלל התחלת לדבר איתי ו....."
משם זה הלך והתדרדר.
הלכתי אל סבא. הוא שאל למה אני חיוור. אמרתי שהייתה לי בחילה קלה כי נסעתי הפוך באוטובוס.
הוא השיב "אני לא אוהב לשבת הפוך באוטובוס...".
חייכתי בגאווה. "בדיוק. למה בכלל עושים מושבים כאלה?". קדימה, סבא. תזדהה איתי. גלגל איתי עיניים.
"...אבל זאת לא סיבה לקבל בחילה".
אה, נכון. רוסים. לא. חשים. בחילה.
[קטע מצונזר.................]
שלפתי את הסכין מהגופה ונישקתי אותה בעדינות על השפתיים. יכולתי כבר לשמוע את הניידות. החלטתי שאני מפסיק לברוח. אני לא אשכור עורך דין, ולא אכחיש דבר. אני שלהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: