אתמול ירד גשם בדיוק במשך חמש הדקות בהן הלכתי מהתחנה לבית, כי ככה זה עכשיו. המים פיצלו את השיער הדל שלי לקונסטלציית כוכב ים מקריח, וברגע שנכנסתי לבית אמא הביעה אהבה.
"אל, אתה מכוער."
"אני זה עתה נחלצתי ממבול. מה התירוץ שלך?"
"שכבתי עם גבר מכוער לפני עשרים ושמונה שנים."
היא השיבה את מבטה ללפטופ, ושכחה שהיא אי פעם ילדה אותי. גררתי את עצמי למטבח ואכלתי חמישה תפוחים אדומים. עשיתי את זה כי היא מאד אוהבת תפוחים אדומים, והיו לנו רק חמישה. כשסיימתי זחלתי אל החדר שלי, סגרתי את הדלת והתחלתי לאונן. נאלצתי לעצור תוך מספר רגעים, כי אמא שלחה אותי אל סבא להביא תפוחים אדומים, וכשחזרתי לבית ונכנסתי לחדר הפורנו כבר היה קר. זאת לא אחת מהטרגדיות שתקראו עליהן ביצירותיו של שייקספיר. כאן אין גולגולות ונסיכים. רק כאב אמיתי של מבוגרים.
היום זה יום ההולדת שלה. היא בת 58 או אפילו 85 אם מחשיבים את כל השנים שחייתי כשלה. בשנים האחרונות היא התמכרה לסקייפ. כל רגע פנוי היא מדברת עם החברות שלה על זה שאין לה אף אחד לדבר איתו. והיום היא כיבתה את הסקייפ וניתקה את הטלפון. היא כנראה מדוכאת מהרגיל. אני לא יכול לדבר איתה על זה, כי "אתה מסתיר לי את הטלוויזיה!". היא בכלל לא צופה בטלוויזיה. היא רק מאזינה לה לעתים בזמן שהיא צופה במחשב. איך להסביר לה שהיא לא כועסת בגלל שאני מסתיר לה משהו שהיא לא צופה בו, אלא בגלל שהיא לבד?
היא גדלה מוקפת בעשרות קרובים וחברים של המשפחה. כולם נסעו לארה"ב, מלבד דוד שלי ומשפחתו שנסעו לישראל. אני, אמא, סבא וסבתא היינו אמורים להגר לארה"ב בעקבות הרוב, אבל דוד שלי שיכנע אותנו להצטרף אליו בארץ. הסכמנו. כעבור מספר שנים הם התחרטו ונסעו גם הם לארה"ב, וכך אנחנו נשארנו כאן לבדנו עם כל האחריות לטיפול בסבא וסבתא.
כל העולם שהיא הכירה נמצא כעת הרחק מעבר לאוקיינוס, והיא לא הצליחה אף פעם לבנות כאן עולם חלופי. הסקייפ מקשר אותה אל החברים שפעם היו לה, ובו בזמן מזכיר לה שהיא כבר לא אחת מהם. כל מה שיש לה זה אותי. אני זה שהתקין לה את הסקייפ, אני זה שמשעשע אותה עם קרחות רטובות, ואני זה שהביא לה היום זר פרחים ענק שגרם לה לצהול משמחה. הצהלה הייתה לבבית, אבל כעבור דקה הסתרתי לה את הטלוויזיה.
אני זה לא מספיק. התקשורת בינינו היא כמו הסקייפ. מצד אחד אנחנו מדברים, מצד שני זה גורם לנו להבין שאין לנו על מה לדבר. אנחנו שונים בתכלית. הדבר היחיד שמשותף לי ולאמא שלי הוא שאם אומרים לנו שאנחנו דומים שנינו נעלבים. זה כמובן שקר. אנחנו כמעט אותו בן אדם, רק בסט נסיבות שונה.
מצד אחד אני מרחם עליה, ומצד שני היא זאת שהפכה אותי למה שאני. באופן מעוות היא גורמת לי להרגיש כמו יצירת אומנות, אחד ההישגים המרשימים ביותר של אמא רוסיה בעידן המודרני. בעבר חשבתי שזה גורלם של כל הרוסים, אבל היום אני מבין שמדובר בכישרון יוצא דופן.
אמא שלי נחשבת בעיניי אימהות רוסיות רבות בתור אבי האמהוּת המודרנית. ביצירות שלה יש שילוב חלומי בין סבל והיכולת לחוש אותו. באסכולה הקלאסית אמהות שהתעללו בילדים שלהן לרוב היו הופכות אותם לאנשים מוגבלים בלי היכולת לחוש את הניואנסים של הכאב, המודעות להבחין בקטילה של מה שהם יכלו להיות או האינטליגנציה בשביל שבכלל יהיה להם משהו להפסיד. ואם הם אכן ניחנו ברגישות הזאת, אז הרי שזה בגלל שהן גוננו עליהם מפני זוועות העולם, ואיפשרו להם לגדול בבועה אוטופית בגוון רוסי, וכך לרדאר המשוכלל שהם הצליחו לפתח לא היה שום חתך עמוק בנפש להתביית עליו.
אז איך היא עשתה את זה? הרי מכות, חינוך אנכרוניסטי, שחיקה קפדנית והתקפים פסיכוטיים לבדם אינם מספיקים. זאת השיטה המוכרת, אך לבדה היא ישירה מדי מכדי להפיק תוצר כה לא שגרתי. צריך משהו מעבר. יש כאן ניואנס חשוב שהרבה אנשים מפספסים. אנשים כאלה היו חושבים שהיא כיבתה עליי עשרות סיגריות מדי יום, הרעיבה אותי ואילצה אותי להשתתף באורגיות משפחתיות. למעשה, אמא שלי הקריבה את כל מה שיש לה, כדי שיהיה לי כל מה שאני צריך. מה היא קיבלה בתמורה? את הדבר שהיא רצתה יותר מכל: הזכות להגיד שהיא הקריבה את כל מה שיש לה. ככה יוצרים אותי. Quod me nutrit me destruit.
אז לכבוד יום ההולדת שלה הברגתי את הברגים החגיגיים לרקות שלי, והודעתי לה שיש לי הפתעה עבורה. היא הביטה בי בשילוב של תיעוב וציפייה כמו קבצן על מיליונר. אמרתי "אני לוקח אותך בערב למסעדה על חשבוני". היא השיבה שאין לה כוח. אמרתי לה שחייבים לעשות משהו, ובגלל שהיא אוהבת מחוות ומשעמם לה בלי הסקייפ היא הסכימה.
כעבור שעה גילינו שהמקרר הפסיק לעבוד. אז הארוחה במסעדה התבטלה, ובמקומה אכלתי עשר קילו של מזון מפוקפק. נראה שאצטרך לחכות שנה נוספת עד הניסיון הבא שלי ליצור קשר עין. אני מניח שאני בסדר עם זה.
אתם מסתירים לי את הטלוויזיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: