לפני מספר שבועות אמא נעמדה לצידי, נאנחה, והכריזה שהיא מאד מאוכזבת מהמנהלת שלה. מעט נחרד מהתחרות הלא צפויה, שלפתי את האקדח מהפה והאזנתי להמשך הסיפור. מסתבר שהמנהלת צריכה לעשות לה הערכה שיכולה להוביל לקידום והעלאה משמעותית. "נשמע נורא", הסכמתי. אמא עברה לשלב המוכר בכל סיפור שלה, בו נדמה שדבריה צלחו 20 שכבות של גוגל טרנסלייט החל מפגאנית עתיקה וכלה ברוסית:
"ואני אמרתי.... וזה וזה...והיא עונה 'מה את אומרת לי?!', ממש ככה....ואני אמרתי 'סליחה?!', ממש ככה...והיא צועקת וצועקת, ממש ככה...ואני אמרתי לה 'למה את צועקת? בגלל שאת מבינה שאני צודקת?', ממש ככה..."
ואני שאלתי "אז מה הבעיה?", ממש ככה.
"לא יודעת. אני לחוצה."
"זאת הבעיה האמיתית. אסור לך להיות לחוצה בגלל דברים כאלה. זה הורס לך את הבריאות."
"אתה הורס לי את הבריאות!"
מה אנ-"
"די כבר!"
"אבל אני רק א-"
"העולם לא סובב סביבך!"
"רק ניסיתי ל-"
"אל, אני נשבעת שעוד רגע א-"
"בסדר-ג'יזס-בסדר".
ממש ככה.
בתקופה האחרונה היא סובלת מכאבים בלב. אחרי כמה ימים של הוספת "אם אני בכלל אשרוד" לכל משפט, היא הלכה לרופא. הלה נתן לה הפניה לבדיקות בבית חולים, ואני התעדכנתי במתרחש בשיחות טלפון, ושאלתי אותה מספר פעמים לאורך היום אם היא רוצה שאני אצא מהעבודה ואבוא. תחילה היא ענתה שכדאי קודם לחכות לתוצאות ראשוניות של בדיקות ואז נחליט, ואז היא אמרה שהתוצאות מעולות, ואין צורך שאבוא. גם בבדיקות החוזרות בערב לא נמצאה שום בעיה. היא לקחה מונית לבית, ואני חזרתי מספר שעות אחריה.
"אז אם כל הבדיקות יצאו תקינות, מה הרופאה אמרה על הכאבים?"
"שזה נובע מלחץ נפשי, ונתנה לי כדורי הרגעה. אוח, בא לי למות."
זעמתי על המורבידיות המופרזת, אבל לא ידעתי מה לענות. 'הכל יהיה בסדר'? זאת סתם קלישאה מעצבנת. 'היית צריכה להקשיב לי'? זה פשוט קטנוני ומתנשא. 'תנצלי את ההזדמנות הזאת להפוך לאדם טוב יותר'? זה אטום ומעליב.
"אמא, הכל יהיה בסדר. היית צריכה להקשיב לי. תנצלי את ההזדמנות הזאת להפוך לאדם טוב יותר."
"זה כל מה שאני! לנקות, לבשל, תודה, בבקשה, עופי לי מהפנים!"
"מה הקשר?"
"קשר!"
"אני לא -"
"אנשים שם שאלו אותי מי בא איתי, ופשוט התביישתי!"
"אההה! זה?!"
"כן!! כן!! אהה!! זה!!"
"את אמרת שאת לא רוצה שאני אבוא!"
היא לחצה כמה פעמים על העכבר כדי להתקדם קמעה בשולה המוקשים או בסוליטר והרחיבה את נחיריה לא במודע כדי לציין שהיא הבריה המעונה בהיסטוריה וכעת זה הזמן לנקום.
משם העניינים גלשו לריב לא קוהרנטי. לעתים היא פצחה במפולת תלונות על הנקודות הכואבות בחייה שאין להן כל רלוונטיות לארועי היום, לעתים צרחה שאני האויב מספר אחד שלה ושהיא לא יכולה יותר. בשלב מסוים, היא שאלה ברוגע רדיואקטיבי "איך אתה לא מבין עדיין, שאני לא יכולה להגיד לך שתבוא? אתה צריך להבין לבד!"
הייתם צריכים לשמוע איך היא תיארה את החוויה שעברה שעה שהמתינה במסדרון בבית החולים. משפחות פוטוגניות מאושרות ערכו פיקניקים מכל עבר. שורה מסונכרנת של בנים תמירים הניפה את אימותיהם בקריאות שמחה. יחד הם זעקו "אני הולך לפתור לך את כל הבעיות בחיים! את תוכלי תמיד לחיות דרכי! וגם דרכך! ואני אחזור לטכניון!"
ואז כרעם ביום בהיר, נשמע קול רעם ואחריו גשם סוער. הבנים פתחו מטריות והחזיקו אותן מעלי ראשי האמהות, מה שלא מנע בסופו של דבר את מותם בטביעה אצילית ומעוררת קנאה, בעוד שאמא שלי נרטבה וכמעט טבעה גם כן, אם לא רצונה הכביר לשרוד ולראות את בנה מחייך פעם נוספת שטען אותה בכוחות-על שהספיקו לשמרה בעולם החיים עד להפסקה פתאומית בגשם. בעודה מחוסרת הכרה והערכה היא עשתה לעצמה החייאה, שעה שהמי הגשם התנקזו. בסופו של דבר, היא השתעלה ומים עכורים גלשו מפיה אל הרצפה. היא שבה להכרה, לבדידות ולחיים המקוללים מהם כמעט חמקה.
הכנר שלצידה חדל לנגן את המנגינה העצובה שלו למראה פרח יפהפה שקיפץ לאורך המסדרון. הוא נעצר ליד רגלה של אימי. היא הושיטה את ידה, והפרח טיפס עליה. "אל תהיי עצובה, אישה צדיקה! הוא לא יבוא, ולא שווה שתחכי לו". "תודה על הדאגה, פרח יפה, אבל אני מכירה את אלצ'יק שלי. הוא יבוא. אני מאמינה בו." "אם את אומרת", חייך הפרח חיוך נוגה. יחדיו הם המתינו שעות ארוכות. "אני מצטער", אמר לבסוף הפרח, דמעה זולגת על אחד מעליו. הפרח קמל בידה, והכנר מת משברון לב.
כשעמדה לקום, הופיעה רוחו של היטלר. הוא ריחף לפניה, הניח את ידיו השקופות על כתפיה, הביט בה שעה ארוכה ולבסוף אמר "אני מתבייש", והשפיל את מבטו. "זה בסדר, היטלר. זה בסדר.", היא טפחה על כתפו. "ניין!! זה לא פאקינג בסדר! הוא היה צריך להיות כאן! הוא.....היה..." היטלר החל לבכות. "זה לא בסדר! הרי בשלב הזה זה כבר אמור להיות ברור שאת לא מישהי שתגיד לו לבוא. זה אמור להיות ברור..."
"די, די, היטלר. אני אשרוד. זה מה שאני תמיד עושה."
הוא נישק אותה ברוך ונעלם.
אחריו הופיעה חבורת פרחחים. הם ריססו את הכתובת "כלבה בודדה ומוזנחת" על פניה, וירקו עליה. "זה מה שמגיע לך, על זה שאת כאן לבד!" שאג מנהיג החבורה. "אם מישהו היה בא איתך, אם למישהו במשפחה שלך היה אכפת ממך, אז היינו נותנים לך כסף, מנשקים את ידך ונעלמים. אבל זה לא המצב, הא?!"
לחשושים נוטפי גנאי נשמעו מקבוצת רופאים בקירבתה. אחד מהם צעד לקראתה והחל ללעוג לה: "היי, גברת! תקף אותך חיידק קטלני ומדבק? לא?! אז למה את בבידוד?"
הקולגות מאחוריו החליפו היי-פייבים והתגלגלו על הרצפה מרוב צחוק.
אימי ניגבה את הרוק והבושה מפניה, אחזה בתיק שלה ופתחה במסע הרגלי אל עבר ביתה, כאשר מונית על גבה. כשנכנסה לביתה הזילה לבסוף דמעה. "לפחות זה נגמר", נאנחה.
"גברת באנדי?" נשמע לפתע קול.
"כן, אטלס?"
"תודה שנשאת אותי על כתפייך במשך כל חייך."
בקיצור, היא לא נהנתה. היא הכריזה כהרגלה שאני אדם נורא ועלי להבין שהעולם לא סובב סביבי, ושיש עוד אנשים שצריך לפעמים לחשוב עליהם. לאחר מכן, היא שאגה עלי להתרחק ממנה לפני ש-.
ג'קי לקחה את הצד שלה. "ברור שהיית צריך להיות איתה. היא הייתה בבית חולים!"
"היא לא הייתה מאושפזת! היא לקחה לשם אוטובוס. היא עברה כמה בדיקות שגרתיות, ובכל שלב נראה היה שהיא בריאה. ואני הצעתי לבוא! מספר פעמים! היא סירבה. היה עלי עומס כבד בעבודה, ולא נותר לי זמן לקורס קריאת מחשבות."
"לא חשבת שהיא מרגישה עצובה ובודדה לבדה בבית החולים?"
"היא השטן! השטן! מה את לא מבינה? היא בנתה את בית החולים במו ידיה וילדה בכוונה את כל הרופאים רק כדי לביים את כל הסצנה הזאת בשביל להוביל למחלוקת שלנו עכשיו!"
"אני לא יכולה יותר לשמוע על זה. היחסים שלכם כל-כך חולניים ומעוותים. זה מבחיל אותי!"
"זה הכל היא! אין שום דבר חולני בצד שלי."
"מה?! היחס שלה אליה זה הדבר הכי פאקד-אפ שיש."
"את לא יודעת על מה את מדברת."
"טוב. בסדר. בוא נשים את זה מאחורינו. בוא נעשה אהבה."
"לא עומד לי עכשיו. אבל תודה על ההצעה."
"תודה?! ומה איתי? למה אתה לא חושב עליי? אל, אתה אדם נורא! תפסיק כבר לחשוב שכל העולם סובב סביבך!"
"אוקיי, עכשיו עומד לי."
בימים לאחר מכן, צצו בעיות לוגיסטיות קטנות אך טורדניות. וזה משהו שממוטט את אמא שלי. המקרר התקלקל, הטכנאי של הוט עשה עבודה נוראית עם הכבלים שהעביר בכל הבית, צריך לקחת את סבא להרבה תורים, והרכב גוסס. אני והיא לא טובים בדברים האלה. אך בעוד שאני רק נשחק נפשית, היא קורסת והופכת לבולדוג תוקפני שנפצע אנושות. היא מרכזת את כל מאמציה לתחזוקת השריון שמגונן עליה מפני הטרגדיות הקיומיות של החיים, ונותרת חשופה לגמרי בפני המדקרות הבנאליות הקטנות. אי אפשר לא להתמודד איתן, אבל היא גם לא יכולה להתמודד איתן. ותחושת היגון הבלתי אפשרי הזה עיצבה אותה במשך שנים לאדם הפגום שהיא היום. וגם אני בדרך.
ולא ניתן לעשות משהו בנידון. היא מתחילה לזעוק לשמיים, אם אני מעז לנשום לכיוון של הצעה להכיר בבעיה ולנסות להתמודד איתה. השדים שמושלים בה, כמו כל פוליטיקאי מושחת, בראש ובראשונה דואגים להבטחת הקדנציה הבאה שלהם. ואני נותר חסר אונים.
הפצעים הפתוחים האלה שזרועים בנפשה, מחו בהדרגה באמצעות ההילה הרעילה שלהם את כל האנושיות מהתקשורת שלי איתה. היחסים בינינו יכולים להראות באופן שטחי כמעט תקינים, גם אם עגומים. ותעתיק של השיחות שלנו לעולם לא יוכל להבהיר את חומרת המצב.
בכל מילה שהיא אומרת יש הנחיה סמויה להטיל מאות אלפי פצצות אטום פאסיביות-אגרסיביות אל מעמקי נפשי. הכל טעון, הכל מתוח. כל מילה, כל מבט, כל אנחה סתמית, כל מחשבה שאנו יודעים בדרך על-טבעית שהיא גלויה לשנינו. כל הצער והיגון מתועל דרך ניואנסים מוצפנים שרק אלו שמודעים לרקע, למטען ולקונטקסט במלואם יכולים לפענחם. מאחורי כל משפט ממתינה הכרזת מלחמה. ובמלחמה הזאת אין חוקים. אין כל קשר הגיוני בין שתי פעולות עוקבות. המכנה המשותף היחיד הוא ניקוז לא רצוני ובלתי פוסק של כל המוגלה שהשתקעה באותם פצעים פתוחים שכעת הם גם נחלתי.
כל כמה ימים רבנו. עם השנים הריבים בינינו נעשו פחות ממושכים, אך יותר מתישים. אני רגיל לתסכול בריבים עם נשים. אבל אמא זאת פשוט דרגה אחרת. בריבים עם חברות שלי, לפחות הרגשתי שהחוקים הפיזיקליים הבסיסים ביותר נשמרים. ריב טיפוסי עם ג'קי הוא משהו בסגנון:
היא מתחילה להתלונן.
אני קוטע אותה ומגיב לתלונות.
היא כועסת ואומרת שאני לא יודע מה היא הולכת לומר, ושעכשיו היא כבר לא רוצה להגיד.
אני מרגיע אותה.
היא את מתארת לי את הבעיה במשך חצי שעה ואני מקשיב.
אז אני עונה תשובה עניינית, ומביע נכונות לשנות את עצמי כנדרש.
היא משיבה שהיא מרוצה.
ואני צועק שכן ידעתי מה היא הולכת לומר, ודופק לה כסא בראש.
עם אמא, בגלל שהכל מתרחש מתחת לפני השטח, אפשר להגיע הרבה יותר עמוק עם הרבה פחות מילים. היא פוצעת אותי עם כמה אמירות חדות כתער שהושמעו בדרך אגב. אני מנסה בתמימותי להצביע על סדרת היסקים לוגיים שאם היא רק תכיר בה הכל יפתר. היא זועקת בקול שטני שאניח לה, וכשאני פונה ללכת, זורקת עוד איזו הערה קטנה שחתומה לכאורה בסימן שאלה. אני משיב לשאלתה תשובה מפויסת וקצרה שמוכיחה את חפותי.
"אהעעעעעעע. מה אתה רוצה ממני? אני כבר לא יכולה יותר!! לא יכולה!! אי אפשר לדאוג רק לך! אני שורפת את כולי בשביל שאתה תהיה מרוצה. אני לא יכולה יותר! נמאס לי להעמיד פנים שטוב לי!"
להעמיד פנים שטוב לה?! איפה אני הייתי בזמן הזה? היא באמת מאמינה שהיא מגלמת תערובת של מרי פופינס ואמא תרזה בזמן שאני פורם לה את העורקים אחד-אחד? ואיך המשפט שלה בכלל קשור? מתי דיברנו על לדאוג לי? ואיך היא מצליחה להשתמש בטון כזה שמרטש את כל האיברים הפנימיים שלי תוך שבריר שניה?
לפחות אחת לריב היא תאמר משהו שיוביל לפיצוץ רגשי בנבכי נפשי שווה ערך אנרגטית למפץ הגדול, ואני בולם אותו במאמץ עילאי באמצעות חומות שאני ממהר להציב בשולי תודעתי. הכל נשאר מוכל בתוכי, והנזק הוא השמדה מוחלטת של כל משענת רגשית ומנגנון חישת אושר.
פעם לא ידעתי לשלוט בעצמי. בתקופת השירות הצבאי שלי נטיתי להתקפי זעם. בצבא עצמו זה הוביל למספר תקריות אלימות. בבית, כשרבתי איתה, הייתי צורח כמו חיה ודופק את הראש שלי בארון. כיום אני משתדל להימנע מזה, כי היא כבר לא תעז לתת לי לצאת יותר פגוע, יותר מסוכן, יותר מטורף. היא תדאג שאני אהיה במקום השני, ולא משנה באיזה מחיר. לפני כשנה במהלך ויכוח כלשהו כ"כ התעצבנתי מחוסר ההגיון שלה שהתחלתי להביא לעצמי אגרופים בראש וליילל. אני כנראה מאד רוצה לפגוע בה, ואם היא הייתה כל אחד אחר, ודאי הייתי מנסה, אבל בגלל שאני לא יכול להכות את אמא שלי, ולא יכול שלא להכות מישהו, אני מכה את עצמי.
"לא צריך לצעוק", סיננתי מבעד לשיניי החורקות. הגידים שלי נמתחו, ספגו עוד פיצוץ של משהו שהמוח שלי דרש לומר והגוף סרב, ונרפו קלות.
"ועכשיו סבא, והאוטו ואני לא יכולה יותר! אני לא כמוה [דודה שלי, שמצטיינת בסידורים]. הוא [דוד שלי] נוסע לטיולי דיג ונהנה, בזמן שאני קורסת. וכולם כועסים עלי אם אני אומרת משהו. אומרים שאני צריכה לשמוח בשבילו שטוב לו. ומה איתי?"
היא החלה לבכות.
"בסדר, עדיין יש לך אותי. מה אכפת לך מהם? פשוט תחיי את החיים שלך, ותפסיקי להרגיש רע מכל דבר קטן. אנחנו נתגבר על זה."
"מה אמרת?"
"אמרתי שנתגבר על זה."
"לא, לפני זה."
"יש לך אותי."
"לא, אחרי זה."
"מה קורה עם האשכים שלך?"
"לא, זה מהעתיד."
"תחיי את החיים שלך, ותפסיקי להרגיש רע מכל דבר קטן. זה?"
"אתה הפסקת להרגיש רע כשסבלת מכאבים? לא הפסקת לבכות עד שלקחתי אותך להומיאופתית!"
היא הופכת כל דבר שאני אומר להאשמה. אני הצעתי לטובתה שתיקח דברים יותר בקלות. והיא שמעה "את ממש גרועה בלא להרגיש רע מדברים קטנים! דודה שלי הרבה יותר טובה ממך בזה! תשתפרי מיד, אחרת זה יהיה מוצדק שאף אחד לא אוהב אותך!"
והיא בטוחה שההומיאופתית שהיא גררה אותי אליה, בעקבות המלצה של קשישה רוסיה, היא זאת שריפאה אותי. היא לא מודעת לכך שאחרי שנים של סבל מצבי השתפר הודות לספר שהוסבר בו, בין היתר, שהכאבים הפסיכוסומטיים שאני סובל מהם הם תוצר של התת-מודע, שלהערכתו עדיף להתמוד עם כאב פיזי מאשר להתעמת עם זעם מודחק. וכמובן, שהיא לא מודעת לכך שהכאבים התחלפו במשבר פסיכיאטרי חריף. הרי השתלשלות הארועים מנקודת הראות שלה: נשברה לי ציפורן, הצפתי את העולם בדמעות שלי, היא חיבקה אותי, וכל צרותיי נעלמו.
בשלב הזה של הויכוח אני תמיד מפנטז על לתקוף אותה בחזרה. לעמוד שם במשך שעות, להתעלם מהתגובות שלה, ולצעוק את כל מה שאני באמת חושב, כדי שהיא תדע הכל ולא תוכל להתחבא. אבל אני יודע שזה בלתי אפשרי. אני לא מסוגל ללכת איתה עד הסוף.
לפני מספר שנים, ביום בו שנינו היינו במצב רוח מרומם (אני כבר לא זוכר מי מת), נדדתי למטבח ונעצתי את שיניי באחד הכריכים שהיא הכינה. החלפנו כמה מילים שטחיות בחביבות יחסית, ואז היא אמרה משהו - עדיין בטון חביב ומשועשע - שכוון ישירות לנקודה הכי כואבת שלי, אותה רק היא מכירה. כל-כך כעסתי על כך שהיא מוצאת דרך לקשר כל סיטואציה, פסטורלית ותמימה כלל שתהיה, לאג'נדה הרקובה שלה, שאפשרתי לנחשול הזעם להשתלט על כל יחידות הבקרה שלי. בהיתי בה מספר שניות, חרקתי את שיניי, השלכתי את הכריך על הרצפה (זה הרגע בו הקהל באולפן השמיע "אוווווווו"), הלכתי לחדר וטרקתי את הדלת. במשך מספר שניות חלק מהזעם התנדף, אבל לא התכוונתי לסגת. נישאתי על כנפי האינרציה. הפעם אני הולך לצאת הקורבן שמחזיק את שלום הבית כבן ערובה.
היא נכנסה לחדר אחריי, וברוגע מפתיע אמרה לי לחזור למטבח ולהרים את הכריך. לא הייתי מוכן. המשכתי להשתגע כמיטב יכולתי. צעקתי שטויות לא קוהרנטיות על כך שאני לא יכול יותר ושאני דורש ממנה להסתלק. היא חזרה מספר פעמים על הבקשה להרים את הכריך, ואני פשוט שתקתי בפאסיביות-אגרסיביות, והתארגנתי ללכת אל סבא ולנטוש את זירת הקרב כשידי על העליונה. זאת הייתה תקופה בה עוד העזתי לשחק איתה במשחק האהוב עליה: הפוקר של הפסיכיות.
"אל, תרים את הכריך עכשיו!" היא ציוותה בטון מפלצתי שהשמיד את כל היקומים המקבילים בהם ניצחתי בעימות הזה.
נראה שהיא נכנסה למשחק.
התעלמתי ממנה במופגן, והעלאתי את הסטייקס.
עקפתי אותה באגרסיביות, ופתחתי את הדלת.
היא השתגעה. "אל! אני נשבעת שאני הולכת עכשיו -עכשיו! - לזרוק את עצמי על פסי רכבת! אם אתה עכשיו לא תרים את הכריך הזה אתה תצטער על זה כל החיים שלך!" היא צוווחה צווחה 666ית מאין כמותה. היא הלכה אול-אין.
חשבתי מספר רגעים. מאבק איתנים התרחש בתוכי. ידעתי שהיא תעדיף למות, מאשר לתת לי לשנות את מאזן הכוחות בקרב על כתר האומללות. הלכתי למטבח, הרמתי את הסנדוויץ' ואכלתי אותו. היא חשפה את הבלוף שלי וזכתה בכל הקופה.
השהייה בבית בזמן שהיא ערה הפכה לסיוט. יש לה שליטה חזקה מדי במצב הרוח שלי. גם ללא שום ריב, מספיק שהיא יושבת מול המחשב עם ארשת זועמת ומיוסרת, וזה מרעיל את האוויר בכל רחבי הבית. וכל מילה שאני נאלץ לומר לה, שקולה ללחיצה על ההדק ברולטה רוסית. הדריכות המתמדת הזאת קרובה לחיסול מוחלט של הרזרבות הנפשיות שלי.
לא יכולתי לתת לזה להימשך. בשלב מסוים אדם צריך לומר מספיק זה מספיק. אמרתי את זה. פעמיים אפילו. כלום לא קרה.
החלטתי להעביר ערב רגוע אצל סבא. פילסתי את דרכי בתוך עדר זקנות עם פטמות באנטרקטיקה, ונכנסתי לביתו. נעמדתי בפתח וראיתי את סבא שלי צועק על כד. "הו אלוהים, סבא סנילי", פלטתי ביאוש.
"אחד באפריל!" הוא צעק.
"מה?"
"עבדתי עליך. חשבת שאני באמת מדבר עם כד? זאת הייתה מתיחה."
"סבא, עכשיו מרץ."
"שקרן מטונף!", הוא התנפל על הכד. "גרמת לי לשקר לנכד שלי!"
אולי שיניתי כמה מילים, אבל בשורה התחתונה המחשבה שלו כבר לא צלולה במיוחד.
הוא תמיד מביע ענייני בשלומי, ואני בתורי מעמיד פנים שהכל טוב. אני לא מסוגל לנהל איתו שיחות עמוקות, כי כל שיחה עמוקה שאני יכול לנהל מבוססת על התמרמרות על גורלי. ועם סבא זה בלתי אפשרי. אני רוצה לפעמים לספר לו כמה קשה היה היום שלי. לספר שהיו עבודות תחזוקה בשרתים של EZTV, היכן שיש רשימה מסודרת של לינקים לסדרות של אותו יום, ונאלצתי לגרור את עצמי כמו כלבה אל torrentz.eu וממש להקליד את כל השם של הסדרה שאני מעוניין בה כאילו אני איזה נזיר מחוסר-כל מהמאה השש-עשרה. אבל אני מרגיש שזה לא יתעלה על האנקדוטה שלו על הפעם ההיא שקרובי משפחתו נרצחו בשואה, והוא שרד תקופה ארוכה על-ידי אכילת דשא. הוא אפילו לא צריך להגיד כלום. אין צורך בכל ה"בזמני לא היה גוגל, וכשרצינו לדעת משהו היינו מגרגרים בוץ ויורים בעצמנו" של הסבים שלא בטוחים מספיק בסבל שלהם. מספיק שאני מתלונן, והוא שותק את השתיקה שלו ששרדה את השואה, ואני מרגיש כמו זונה מפונקת.
מצד שני, לדבר איתו עוזר לשים דברים בפרופורציות. בילדותי סבא שלי השתדל להנחיל לי את ערכי הסגפנות, ואני מרגיש שנרקבתי מאז. לפני שנים רבות סבא לימד אותי איך אפשר לקפל ניר טואלט לשימוש חוזר, ואני חששתי שזה הולך להוביל למשחק טראומתי של קווה קווה דה לה אומה. כיום אני מצטער שלא נותר בי זכר מהילד שהפיק את המיטב מנייר טואלט. אולי הייתי מצליח להפיק את המיטב גם מההתמודדות שלי עם אמא, ולהחזיק מעמד תקופה ארוכה יותר.
"מה קורה עם האשכים שלך?" שאלתי. לסבא יש בקע בגודל מלון שמאד מאמלל אותו. לפני זמן מה לקחתי אותו למיון וראיתי את הבקע במו עיניי. מאז אני לא מסוגל לאכול אשכים נפוחים של זקן בלי שתעבור בי חלחלה.
"הו, טוב שהזכרת לי. רציתי לדבר איתך על זה. אני רוצה לקבוע תור לניתוח."
לפני שלוש שנים, כשהבקע החל להפריע לו, קרדיולוג אמר שהוא לא מוכן לאשר את הניתוח בגלל שהלב שלו עלול לא לעמוד בזה. לפני חודש, אותו קרדיולוג הכחיש שהוא אי פעם אמר דבר כזה, וטען שבהרדמה מלאה אחוז הסיכון הוא 4%, וניתן לנתח. בגלל אי-הבנה מטופשת, איבדנו שלוש שנים.
"סבא, אנחנו ננסה לקבוע משהו, אבל צריך לחשוב על זה טוב. בגילך זה מסוכן."
"שטויות. אני הולך לחיות יותר ממך. עוד תראה."
"אני רק רוצה שתחשוב עלי ועל אמא. זה לא פשוט עבורנו."
"אל, תראה כמה גדולות הביצים שלי."
"אולי בגלל זה אתה לא פוחד מהניתוח."
"הבדיחות שלך נוראיות, אל. אבל אני חושב שזאת התכונה שלך שאתגעגע אליה יותר מכל."
"תראה, אנחנו רוצים שיהיה לך טוב, אבל אמא עוברת תקופה קשה, ואין לנו הרבה זמן לטפל בך אחרי הניתוח. אנחנו נעשה את המיטב לקדם את זה, אבל כשאתה לוחץ עלינו כל הזמן, זה מאלץ אותנו לבחור בין לשחוק את עצמינו או להרגיש כפויי טובה."
זה נראה כאילו הוא כבר לא הקשיב לי. לעתים קרובות, הוא שולף את קלף ה"אני זקן מספיק בשביל להתנתק משיחות מתי שבא לי" ומתחיל להזיל ריר בשביל להירדם יותר מהר.
"אני מצטער על מה שאמרתי. אני אוהב אותך", הוא אמר לבסוף.
הוא דיבר אל הכד.
הייתי צריך להגיע להחלטה לגבי אמא. כעת כשהניתוח של סבא התברג בראש רשימת הבעיות, היא הולכת להפוך את החיים שלי ושלה לגהנום. בריאותם המתפוררת של אמא וסבא צופנת לי עוד חבטות רגשיות רבות, ואם לא אערוך את עצמי בהתאם, אני צפוי ליפול יחד איתם.
כשקמתי בשבת היא ביקשה ממני לבדוק באיזו שעה יש לה אוטובוס לבית החולים, שם נקבע לה תור לבדיקת מאמץ. שלחתי לה במייל צילום מסך של לוח הזמנים. ואז היא שאלה בזעם מה יהיה עם החיבור להוט, והוסיפה ביתר זעם שהיא כבר לא מתכוונת לטפל בזה, כאילו אני הקמתי את הוט בשביל להרוס לה את החיים.
"בסדר, אני אטפל בהכל. את לא צריכה לעשות כלום. מצידי תשכחי בכלל שיש בעיה. העיקר שתפסיקי לצעוק עלי."
"מה?", היא שאלה והרחיבה את נחיריה.
"את לא מסוגלת לטפל בעניינים כאלה. את נלחצת וצועקת עלי."
חשבתי בסך הכל שאני עושה לה טוב, ומוריד ממנה דאגות, אבל היא כמובן מצאה דרך לפרש את זה אחרת.
"הבנתי! זהו, אל! זהו!", היא צרחה. "כל מה שאני יודעת זה להיות משרתת." ומשם זה נגרר לנאום הגירושים המוכר, לפיו היא מקבלת את הבית והילדים, ואני מקבל זין בתחת. כעת אנחנו שתי ישויות נפרדות ומקבילות שחולקות קורת גג.
מאוחר יותר היא השיבה למייל עם צילום המסך ששלחתי:
"Ты нашел хорошее решение. Теперь я не буду стирать и варить : буду посылать картинки."
תרגום: "מצאת פתרון טוב [לכאורה, לא רציתי לדבר איתה, כי אני חרא של בן, אז בשביל בכל זאת לענות על השאלה שלה, פתרתי את הבעיה בכך שפשוט שלחתי מייל]. עכשיו אני לא אכבס ואבשל: אני אשלח תמונות."
רק אני מבין כמה היא הייתה מרוצה מהפאנצ'ליין שלה, בראש אמרה אותו ממש כפי שדמות בטלנובלה קיטשית הייתה אומרת בתור משפט המחץ בעימות טעון.
היא נעלבה עד עמקי נשמתה, ולא הייתה מוכנה לדבר איתי. אין לי מושג מה היא חשבה שהתכוונתי אליו. ניסיתי לדבר איתה על זה. אמרתי שאני רוצה שהיא תבין שלא עשיתי שום דבר לא בסדר. היא השיבה שהעולם לא סובב סביבי.
אני מתקשה להבין איך מכלום מוחלט הצלחנו להגיע למצב הזה. הרי פעם זה לא היה ככה. פעם היא ילדה אותי. פעם היא החזיקה אותי בזרועותיה. פעם היא שמחה כשהיא ראתה אותי. כשגרנו באוקראינה, היא הייתה עובדת בעיר אחרת. סבא וסבתא גידלו אותי, והיא הייתה מגיעה בימי חופש, מרימה אותי ומשחקת איתי. היום המשחק היחיד שאנחנו משחקים הוא "נחש מי לא הוריד את הזבל". זאת, כנראה, דרכו של עולם. הורים זה נחמד בהתחלה, כשהם חייכנים וחמודים. אבל אז הם גדלים ושוברים לך את הלב.
מזה שנים רבות כולם אומרים לי לעזוב, ואנשים שלא מכירים לעומק את הקשר שלנו, לא מבינים מדוע אני מסרב. כשפטריוט מצהיר שלמרות שיש לו הזדמנויות לחיים טובים יותר בחו"ל, הוא נשאר כי זאת הארץ שלו, אנשים מקבלים את זה בהבנה. אז במה שונה המקרה שלי? הוא חונך על ערכי אהבת המולדת, ואני - על ערכי אהבת היולדת. שנינו מקריבים את טובתינו האישית כי שנינו חונכנו שבשביל להגן עליה שווה להקריב את חיינו, כי זאת המ/י-ולדת שלנו, ואין לנו מ/י-ולדת אחרת.
לא אשקר, שקלתי עזיבה פעמים רבות בעבר. קורה שאני מוותר בגלל שהיא מטעה אותי לחשוב שהמצב יכול להשתפר. כל כמה זמן אני מחליט שאני אפסיק לחיות בשביל אמא שלי. אבל אז היא מראה לי תמונה של החלומות שלי מחזיקים עיתון של היום. הם נראים כה כחושים וחיוורים, שאני ישר נשבר, וחוזר להיות כפוף למרותה.
החלטתי שהפעם אני לא איפול שוב בפח הזה. המצב לא ישתפר. הגיע הזמן לעבור. לא כי זה יוריד ממני את הלחץ הנפשי. ראשית, היא ודאי תצטרך אותי באותה המידה, ואני אאלץ להיות חשוף אליה אף יותר, ואפילו לשרוף יותר זמן וכסף על נסיעות ומגורים נפרדים. כמו כן, אפילו אם אהיה מנותק ממנה לחלוטין, היא כבר נטעה בי מספיק שנאה עצמית, כך שהחל משלב מסוים אני עושה את העבודה שלה בכוחות עצמי, בלי שהיא תהיה נוכחת. הסיבה למעבר היא לקחת ממנה את הקלף של בעלות הדירה. אני רוצה שהיא תבין שלא היא זאת שעושה לי טובה בכך שאנחנו גרים ביחד. גם זה סוג של מאבק, ואני רוצה לחגוג את הנצחון הראשון שלי מזה שנים רבות.
קיויתי גם שהיא תראה בכך צעד אנוכי. סיפרתי פעם לפסיכולוג שהלכתי אליו על כך שהיא תמיד מאשימה אותי במחשבה שהעולם סובב סביבי. הפסיכולוג באופן מפתיע סטה מנושאי השיחה הקבועים שלו, והטיף לי נחרצות על כך שהדבר הנכון ביותר עבורי אכן לחשוב שהעולם סובב סביבי. "זאת בבירור הבעיה הכי גדולה שלך" קבע ברצינות ותבונה לא אופיינית, ושב לברבר על כמה שהוא שמח שהוא לא פסיכיאטר כי יוקרה והערכה זה לא הכל בחיים, עד שקטעתי אותו כי נגמרה לנו השעה. הבטחתי לו שנמשיך ללכלך על פסיכיאטרים בשבוע הבא, והוא שחרר אותי לעולם במחשבה שאני צריך לדרוש יותר מאמא שלי ולהתחיל לגבות כסף מהפסיכולוג.
החלטתי שאני הולך להודיע לאמא על מעבר. ואז שמעתי צווחת "אל!".
"מה?"
"המקרר שוב נהרס! אני לא יכולה יותר!" היא החלה לבכות.
ידעתי באותו רגע שזה לא נועד להיות.
"זה בסדר. אני כאן. אני אטפל בהכל. אני אקנה מקרר חדש אם צריך."
"נו, באמת."
"באמת. זה לא הוגן שאת כל הזמן תשלמי על זה. פשוט תשאירי את זה לי."
"אוהו. אני שמחה שאתה מתחיל להבין שהעולם לא סובב סביבך."
"אני יודע".
ואף על פי כן נוע ינוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: