לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Married with parents

It's only cheating if you get caught
Avatarכינוי: 

בן: 37

Google: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2015    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

10/2015

"כן, כן, מצטער, אני שם עוד 2 דקות" כשאני בכלל עוד ברחם


יצאתי מהבית לחגוג את יום הולדתי. השלכתי לפח את שקית האשפה, וכפי שהתחוור כעבור דקה - גם את המפתחות. נאנחתי וצללתי לתוך ים של פסולת מאותגרת סוציואקונומית. יגעתי, הזעתי ונכנעתי. נשענתי לאחור, ועצמתי את עיניי. 

 

יש לי מין קטע כזה שבכל פעם שאני יושב בתוך פח אשפה ביום ההולדת שלי, אני מוכרח למנות בראשי את הכשלונות בחיי.

הייתי ילד ביישן. ילדים אחרים נהגו לקרוא לי "רוסי מסריח", וזה רק החמיר כשעליתי לארץ. פנטזתי על להעלים את עצמי, וכך נולדה שאיפה להפוך לקוסם. כשאמא קנתה ביום הולדתי השמיני ערכת קסמים, זחלתי מתוך הפח ואחזתי בה קפוא מהתרגשות. זמן קצר לאחר מכן הקוסם צעיר הגשים את משאלתו והעלים את עצמו. הוא עשה זאת במצמוץ בודד. כשפקח את עיניו תפס את מקומו נרקומן נכה וזקן.

טה-דה!

 

לאחרונה חלפתי על פני מישהי שיצאתי איתה לפני עשור. הבחנו זה בזו אך היה משהו באוויר שאמר לשנינו שאין צורך לומר שלום. כבר ארע שנתקלתי באנשים מעברי הרחוק ונאלצתי לנהוג בהם כזרים מוחלטים כי אין אטיקט עבור זרים שמכירים. ובכל זאת, זה מוזר שפעם שכבנו ועכשיו אנחנו עוברים ברחוב בלי להתייחס אחד לשניה. כאילו אין שום חשיבות לזה שהיא הייתה בתוכי. 

הקשר שלנו היה מתסכל מתחילתו. החבר הקודם שלה הכה אותה והטראומה הזאת בשילוב אופי חרדתי גרמה לה להסתגר כמו כלב שעבר התעללות, כך שנאלצתי לקרב את היד שלי לפניה בעדינות ואיטיות רבה בכל פעם שרציתי להכות אותה.

במהרה נלכדנו בתבנית של חוסר תפקוד. בזמנו התפיסה הקלישאתית שלי לגבי מערכות יחסים הייתה שגבר צריך להיגרר בחוסר חשק לארועים תוך שהוא מחשב כמה עוד experience points נדרשות לו עד המציצה הבאה, ולכן לא חשדתי שמשהו אינו כשורה. באופן אירוני הבנתי זאת במהלך מציצה. היא ביקשה ממני להזהיר אותה כשאני עומד לגמור וכמובן הסכמתי. נאלצתי לשכב שם לכל אורך האקט ולחשוב איך אני יכול לגרום לעצמי לא לדעת מתי אני הולך לגמור כי הבטחתי לעצמי שאני אפסיק לשקר לה.

הטינה הגוברת הובילה לכך שאיבדתי זיקפה בזמן הירידה. ניתן לומר שלא יכולתי לעמוד בפניה.

בשיחת הפרידה היא הרצתה על המגרעות שלי, וסיפרה שהיא מחפשת מישהו חזק שיתמוך בה, טיפוס שיהיה מוכן לחטוף כדור בשבילה. לא היה לי ספק שכל מי שיהיה איתה ירצה שירו בו. גמרתי בפה שלה ופניתי לדרכי. 

היא התיישבה עם חברתה במרפסת של בית קפה. תמרנתי את מסלול ההליכה שלי כך ששבתי על עקבותיי ועמדתי סמוך אליה אלכסונית, שקוע בשיחת טלפון מבוימת ומגניב מדי פעם מבטים. ראיתי בעמימות בעיניה שהיא עדיין אותה רוסיה צרת אופקים. היות ואני אדם קטן אני מעודכן בכך שהיא הגשימה את כל חלומותיה התפלים. היא נראתה מאושרת. היא פונקה ביציבות וזה לא גבה ממנה כל מחיר. העשור שלי היה שונה בתכלית. רצף משברים אילץ אותי להתפכח ולהשיל תדיר את עורי. יצאתי מהשיחה האחרונה נרגש להותיר אותה מאחור, והנה אני כאן כעבור עשר שנים נוכח לגלות שמי שנותר מאחור הוא אני.

תהיתי אם אני מפספס ניואנס כלשהו. אולי מבט מעמיק יותר ימצא את הג'י-ספוט של תחושת העליונות שלי. הסתובבתי אליה בתקווה שהאילוץ של הרגע יכפה עלי לזייף בשלמות את ה"פגי?! זאת את? מה שלומך?", אבל הוצפתי חרדה והתחרטי מיד. גמרתי לה בפה ופניתי לדרכי. 

 

המאבק עם הצבא גזל שבע שנים מהחיים שלי. נאלצתי להתחיל מחדש. עייף יותר, חלש יותר, רדוף כאבים ותסביכים. רשמית אני סטודנט מצטיין הצפוי להמשיך לדוקטורט. בפועל ימיי ספורים. למדתי בדרך הקשה שאי אפשר להתחרות לאורך זמן מול אנשים שאוהבים את מה שהם עושים. לא נגעתי בחומר לימודי מזה חודשים. משהו בי יודע שהזמן מוגבל, ולא מוכן לבזבז אותו על השטות הזאת. אני מקריב הכל כדי ללמוד ולא לומד. כל מצמוץ מעביר עוד יום עקר. אני מסמם את עצמי עם המחשב בכל רגע פנוי כדי להקהות את הכאב. המתת חסד איטית.

אפילו בשעות הרבות שאני מעביר ברכבת אני מוצא דרכים להתנתק מהקיום. דוגמה טיפוסית היא כאשר מתגנבת לאוזניי שיחה בערבית. במהלך מחול הג'בריש אני שומע לפתע בבירור "מייקל ג'ורדן". תחילה אני משועשע. ואז אני מעביר את שארית הנסיעה בנסיון להבין איך לעזאזל באמצעות מייקל ג'ורדן ניתן לעשות פיגוע. 

 

לפני מספר חודשים הלכתי להסתפר. זאת חוויה טעונה רגשית עבור גבר מקריח. יש קוד אתי לא כתוב לפיו אתה אומר "הכל אותו דבר רק יותר קצר... ומקדימה תשאיר קצת יותר," והספר קורא בין השורות ומהנהן בעליצות כאילו לא הנחת את נפשך החשופה והפצועה במספריו.  

פסעתי לתוך סלון של ערס מטרוסקסואל, ולאחר ששוליה בן 15 חפף אותי באירוטיות, התיישבתי על הכסא מול המראה ונמנעתי מקשר עין עם עצמי. בעודי מנסה להיזכר בשורות שלי, הוא הטיל עלי את פצצת האטום. "תגיד, אחי, לא מפריעה לך הדלילות כאן מאחורה?" 

לא האמנתי. איך ספר יכול לעשות לי דבר כזה?! ועוד אח שלי! 

משני צדדיי ישבו בנות אטרקטיביות ששמעו הכל. 

היום הזה היה מוכרח להגיע. נכון, תסמיני החמרה אינם זרים לי. פעם הייתי זועק "אני מקריח!" וחברים היו עונים "די, אתה לא מקריח." היום כשאני אומר "אני מקריח" רוסיאן עונה "זה משפט." אבל אני זה שמעלה את זה ראשון. אני!

בלעתי רוק וניסיתי לעצור את הדמעות. חיוך מאולץ נמתח. "לא. זה מאחור, ואני לא רואה את זה."

שנים רבות הייתי מרותק למחזה האימים הקידמי ששימש רק, כך מסתבר, הסחה מורבידית מהאסון האמיתי. זה נודע לי רק כאשר חבריי סיגלו לעצמם הרגל סדיסטי: הם נעמדים כצעד מאחוריי, מצלמים עם פלאש את הקרחת, ושולחים לי את התמונה. יש מקום מיוחד בגיהנום לאנשים כאלה. כנראה כצעד מאחורי שלי. 

"אז אם אתה לא רואה את זה, אין שום בעיה?", הוא המשיך.

אלוהים ישמור, חדל! הכחשתי כמיטב יכולתי את קיומה של הקרחת האחורית. ראיתי אותה רק בתמונות, ומעולם לא העזתי אפילו להסתכל עליה במראה. 

הוא סימן לשוליה להביא מראה. 

בסלון שטוף שמש צהריים מראה גדולה ומבריקה הוצבה מאחורי ראשי. התבוננתי בהשתקפות של ההשתקפות של הגביע הקדוש של הצער האנושי. 

כל אטום בעיניים שלי קיבל איידס נפרד. זרם בי סבל אינסופי. למעשה, משום שנמצאתי בין שתי מראות, באינסוף אל באנדים זרם סבל אינסופי. חלקם הרגו את עצמם באותו רגע. הם הומרו אנרגטית להמתות של גורים. האחרים גמרו לי בפה ופנו לדרכם. הם הומרו אנרגטית לגורים. רק אל אחד נותר לשבת במקומו. הזה שנוטה להרהר על כך שלאתיופים אין קלאסה בזמן שהוא עומד ערום ליד המקלחת מרחרח שני זוגות תחתונים כדי להיזכר איזה מהם הוא הנקי. הוא לא יכל לשאת את זה יותר.

הרמתי את מבטי אל שפל המדרגה והמתנתי כך עד להסתלקותו של השוליה.

"יש ספריי לזה, אתה יודע," אמר הספר הרשע. 

והנה זה. הוא מנסה למכור לי ספריי. אני מוכן לקנות הכל. פשוט תפסיק לדבר. 

הוא שלף שפופרת וריסס על ראשי. "זה כבר נראה יותר טוב. אני אראה לך בסוף את ההבדל." 

"מעולה, תודה." 

"אתה מוכרח להודות שזה מוסיף הרבה לבטחון. במיוחד עם הבחורות." 

אין ספק. זה ולהחליף את הזין שלי באחד גדול יותר שעשוי ממקרוני. 

הוא סיים וקרא לשוליה להשיב את מראת העינויים. הוא קירב אותה אל עורפי ואז התחרט בתאטרליות ברגע האחרון, וחשף חיוך מתגרה. "הפפ, מוכן?" 

"כן."

"בטוווווח?" הוא ניסה לבנות מתח ולהעצים את ההתרגשות שלי. ידעתי אז שיום אחד אני אוכל את הילדים שלו.

"כן."

החורבן עשה את דרכו לעברי במהירות האור. 

"וואו!" אמרתי בזמן שהאשכים שלי ארזו. "מעולה." 

נעמדתי על רגליים שהן דמעות ונזלתי לעבר הקופה. הספר הורה לשוליה להביא בקבוק "ברונט". הנער חזר עם שקית וחיוך דבילי על פניו. "עשית את הבחירה הנכונה," הוא אמר והניח יד על הכתף שלי. נקמתי בו עם 150 שקלים.

היה לי ברור היטב שהפתרון לראשי הקירח הוא לא לרסס עליו בגרפיטי את המילה "שיער", אבל הייתי מוכרח לגלם פתי, כי סירוב היה גורם לו לנעוץ בי טיעונים נוספים בפני כולם. 

הודתי לו שוב.

"כפרה עליך. ותספר לחברים אם יש להם בעיה דומה." 

במקרה הכרתי מישהו.

מיהרתי אל רוסיאן. אמרתי לו שהייתי אצל הספר, והתפרקתי. הוא הבין. עם המפרצים שלו הוא היה מוכרח להבין. הוא אסף אותי בזרועותיו. 

"תבכה, אל. תבכה. תוציא הכל... לא, לא. את זה תכניס חזרה פנימה." הוא לא הבין. 

 

לא ידעתי אם יש טעם לחזור לשקר לעצמי. קירחים הם פחות טובים, ואף אחד כולל אותי לא מחבב אותם. עם זאת, אני לא רוצה לתרום לטרנד המסוכן של המכחישנים. יותר ויותר קירחים בימינו מעזים לדבר עם שיעריסטים ללא שום רגשי נחיתות, ומנסים להיות כריזמטים או לחייך, תוך הזנחת הייעוד עבורו הטבע ברא אותם - לאונן במעיל גשם ליד גן ילדים. אחר כך גדל כאן עוד דור של פתיים נאיביים נעדרי תסביכים שלא מפסיקים לשמוח ולקפץ בזמן שחבורה של יהודים זקנים עם זין קטן מגלגלת את האנושות במורד מדרון תלול אל עבר אגם של שלשול לוהט, ואף אחד לא מבין למה. 

 

מיואש ומבולבל שלפתי את הפלאפון ולחצתי על ספרה לחיוג מהיר. קול מוקלט קידם את פניי. 

"שלום. הגעת לקו התמיכה לקירחים. למעבר לנציג שירות אנא גלגל את הקרקפת הדוחה והעלובה שלך על כל המקשים במשך דקה."

גלגלתי כבקשתם.  

"שלום, אל באנדי. מיד תועבר לנציג...."

בזמן שהמתנתי הרהרתי בדבריו של הספר. האם באמת כפרה עליי? כבר לא הייתי בטוח. 

 

אני אספר לכם על הצד הנורא ביותר בהקרחה שלי. 

הדבר שרציתי יותר מכל הוא להיות אדם דגול. ההבחנה לא מוגדרת אך ברורה - יש אותם, הדגולים, ויש את השאר. פרסום לא היה הכרחי. להכרה היה ערך אך משני. רציתי להעריץ את עצמי בלי לשקר לעצמי. להיות דמות ראשית בסיפור שהיה מרתק אותי עצמי כצופה עד יומי האחרון. הייתי מוכן לשילוב של מעלות מעטות אל מול פגמים רבים, כל עוד המעלות הן אפיות והפגמים פוטוגניים. הייתי אף מתמסר לאשליה משובחת שלא היה לי כל חלק פעיל בהיווצרותה. חי בתוך בועה כה גדולה שלעולם לא אוכל לדעת על קיומה. 

זה לא הסתדר. אין שום דבר שאני טוב בו. אם תחזירו אותי מאה שנים אחורנית בזמן, לא אוכל להאיץ אף במעט את קצב ההתפתחות האנושית. קיימים מספר תחומים בהם אני טוב מהממוצע, אבל להסתפק בהם לא יהיה כנה. אנשים דגולים לא נמדדים על פי מרחקם מהתחתית אלא על פי קרבתם לפסגה. 

נושלתי מכל הזוהר הנועד למנודים. חיי בצללים לא הקנו לי הזדמנות להפוך את השוני שלי לחוזקה. לא השתמשתי בכאב בתור סכין כדי לגלף מעצמי אדם חזק. לא הקמתי מחתרת. לא חשפתי מגילות המתעדות חוכמה נסתרת. לא חושלתי בלהבת הייסורים, נשרפתי בה. הפגמים שלי אינם פוטוגניים. 

אנשים פשוטים לא רואים את העולם כי הם חלק ממנו. אנשים נעלים צופים בעולם מהצד. אנשים עלובים, כמוני, צופים בו מלמטה. זאת לא זווית שמקנה תובנות. אני רק רואה איך סוליות דורכות עליי. 

כל מה שאני אומר הוא בולשיט. עירבבתי ביסודיות כה רבה שקר ואמת שאני כבר לא מסוגל להפריד ביניהם. שיקרתי בכל הפסקאות עד כה. אשקר גם בכל הבאות. אני בשמחה אטיף לכל מי שטיפש מספיק להקשיב לי. ואני אגרום לזה להישמע כאילו מה שאני אומר לא שרירותי. אבל זה כן. אני לא חושב שהייתה לי איזושהי אמונה עקרונית שלא הודיתי בפניי עצמי בלחש ששינוי זעיר בנסיבות חיי היה גורם לה להתהפך. הדעה הכי היציבה שלי נכון לעתה היא שניתן היה לקצר את "מרדכי היהודי" לסתם "מרדכי" ולא היה נוצר כל בלבול. 

איכשהו אני תמיד נופל בין הכיסאות. בין היתר כי לאמא יש כפתור כזה שמזיז אותם רגע לפני שאני מתיישב. אני לא ישראלי ולא רוסי. לא קונפורמיסט ולא מורד. לא בריא ולא נכה. לא משוגע ולא שפוי. לא חסר השכלה אך חסר כישורים. לא ממוצע אך בינוני. אני ילד זקן. עייף מכדי להיות צעיר, צעיר מכדי להיות זקן, וחסר עיסוק מכדי להיות משהו באמצע.  

מעבר לכך שאני לא אדם דגול, אני בקושי אדם. אני לא יודע להכין או לתקן שום דבר. לא לבשל, לא לכבס, לא לתדלק. אין לי מושג איך אף מערכת ביורוקרטית עובדת, ואם אני נחשף למידע כלשהו בנושא הוא פורח מזכרוני בהזדמנות הראשונה. אני נותר בחיים בזכות רשת של מתנדבים. 

חייתי כל חיי תחת ההנחה שבכל רגע יגיעו החייזרים הקירחים לתקן טעות איומה, ויושיבו אותי במקומי הראוי על כס המלכות של הגלקסיה, ולכן אין כל סיבה שאעביר את תקופת ההמתנה ברכישת כישורים כה תפלים שלא ישמשו אותי בעתיד. אתם יודעים מה?! אני מתחיל לחשוב שהם לא יבואו. שכל זה היה לחינם. יכול להיות שניסיתי למתוח את הקולות בראש שלי, ובדיתי הכל. ואז בשלב מסוים שכחתי בעצמי שמדובר במתיחה, וכששמעתי אותם מדברים על זה, האמנתי להם. אני זה שהפיל אותי. אני יודע שמגיע רגע בחייו של כל אדם בו הוא חייב לקחת אחריות על מעשיו. אני פשוט לא חשבתי שזה יקרה אצלי בשלב כל-כך מוקדם. קיויתי לדחות את זה לעוד איזה 30 שנה כשאהיה בתרדמת או משהו.

בצעירותי כשהיו שודדים ממני את חיי הייתי זועק. כיום הזעקות התחלפו במלמול מרוגז. בכל פעם שההיסטוריה חוזרת על עצמה היכולת שלי להקשיב לסיפור של עצמי פוחתת. עם הזמן אני הולך ושוקע. מנחם את עצמי בסברה שהיחידים שלא שוקעים הם אלה שאין בהם תוכן. הם צפים. 

כעת אני נטול חלומות, קורבן של האינרציה, כומר ללא דת. הגיבורים שלי הם הוגי דעות והאויבים שלי הם מקבלי החלטות. אני מפנטז בעיקר על הפחדים שלי. הזמן מתקדם לאט, אבל אני מתקדם לאט יותר. 

כשהייתי צעיר הייתי משחק במחשב במירוץ מכוניות. המטרה של המשחק הייתה לא להיפסל ולהגיע ראשון לקו הסיום. ניסיתי באובססיביות לשבור את השיא האישי שלי ולרדת מתחת לשש דקות. בכל משחק בו עברו יותר משש דקות הייתי פוסל את עצמי בכוונה. רציתי להתחיל מחדש, כי לא ראיתי שום טעם להמשיך לשחק. אפילו אם אתגבר בהצלחה על המכשולים שנותרו ואסיים ראשון, כבר נכשלתי במטרתי האמיתית ואין דרך חזרה. זה בדיוק המצב בו אני נמצא בחיי, ואני לא מסוגל להתמודד עם זה שאין לי אפשרות להיפסל ולהתחיל מהר יותר את הנסיון הבא. אין נסיון הבא. ובכל זאת אני לא עושה כלום כי אני מחכה לו. כבר לא ניתן להשיג את מה שאני רוצה, ולחיות עם הידיעה הזאת זה נורא יותר ממוות. כשאתה מת הפסדת הכל, אבל אתה לא צריך להישאר בסביבה ולצפות בהרס שהמוות שלך הותיר. אני הפסדתי הכל מלבד המודעות שמאפשרת לי לחוש את ההפסד הזה והשלכותיו בכל רגע לשארית חיי. 

זה לא תמיד היה ככה. אתם לא תאמינו לי, אבל יכולתי פעם להיות מישהו. האמנתי בזה כשהייתי בחור צעיר. הוא היה הגירסה האחרונה שלי עם טעם לחיים. וכיוון שתמיד צריך לנסות להאמין במשהו, אני מנסה להאמין שאני עדיין אותו בחור בן שמונה-עשרה שהאמין בעצמו. הוא פשוט התעכב קלות. אני לא מספר על זה לאף אחד, ואף אחד לא מספר לי שזה לא נכון. בכל רגע טוב שלי אני הוא. וכל הראיות תומכות בתאוריה הזאת. הרי גם לפני עשר שנים הייתי סטודנט ממורמר שגר עם אמא וכתב בלוג. הכל מתאמת. הכל מלבד פרט אחד קטן - הראי. כשאני מביט בו מישהו אחר מביט בי בחזרה, אדם קירח שנזכר בהכל. 

הדבר הכי יקר שיש לי הוא משהו שבכלל אין לי ולמרות זאת הספר גזל אותו ממני. 

 

בצבא כשהקב"נית שאלה אותי מדוע איני מתאבד השבתי לה באמצעות מה שאני מכנה טיעון הגלידה. אמרתי שבכל רגע נתון בו אני רוצה להתאבד קיימת אפשרות טובה יותר - לאכול גלידה מובחרת ואז להתאבד. לכן התאבדות היא אף פעם לא הפתרון הכי טוב. 

היא גלגלה את עיניה ושאלה מדוע אם כך אני לא אוכל גלידה ומתאבד. עניתי שתמיד עדיף לפני כן לשפוך שק אפר לתוך גרונו המפקד שלי עד שייחנק וימות.

"ולפני זה?" היא שאלה.

"להביא שק ולשרוף את הבנות שלו."

"ולפני זה?"

"להפוך את הבנים שלו לבנות לנגד עיניו."

וכך זה נמשך דרך סדרה של מתקפות מיניות וניהול אורח חיים בריא יותר עד ה"ומה עדיף לפני זה?" האחרון. 

"לפני זה עדיף לרצוח את הקב"נית שלי על זה שהיא שואלת שאלות מפגרות."

"אל!" שאג לפתע המפקד שלי מהחדר הסמוך, "ההפסקה נגמרה, תחזור לעבודה!"

הנה זה מתחיל. 

"אני מוכרח ללכת."

"לא, אל. בבקשה, אל תעזוב אותי. אני מצטערת שלא עזרתי לך כשהיית צריך אותי," זעקתי בקול מלאכותי גבוה.

 הסרתי את ראשה מכף ידי, והנחתי אותו במקרר מאחורי הסלט ושייק הויטמינים שלי. 

"אני בא." 

 

מצבי הכלכלי טוב מאי פעם בזכות החסכונות מתקופת ההיי-טק. לא חסכתי מספיק כדי לנהל חיים טובים, אבל מספיק כדי להתאבד במקום יפה. לכן, טיעון הגלידה נותר הסיבה מאחורי הסירוב שלי להתאבד. בכל פעם שעולה על דעתי לסיים את חיי, אני לא חושב על שיטת המוות אלא על שבוע הכיף שמוביל אליו.

אני מניח שאני יכול גם לנצל את שני מיליון השקלים שהרווחתי מפיית השיער, לנתק קשר עם כל אדם שאני מכיר ולהעביר בנהנתנות את שנותיי האחרונות במדינה יותר מותאמת-רוסים שלא אקבל בה סרטן עור מהירח. למשל לקבור את עצמי בספרים וסדרות טובות בבקתה מבודדת ביער מרהיב בפינלנד, ולקרוס בנועם לתוך המוות בחסות האלחוש המלטף של איזון מושלם של סמים. אני אעשה על הזרוע קעקוע "אתה לא בממנטו", אקרא אותו בכל בוקר ואתרגש עד האמצע.

אני כלוא כבר שנים בתנועה הרמונית המאפשרת לי לחלוף בחטף על פני המוות אך לא לגעת בו. בכל פעם שאני מרגיש שאני לא מסוגל יותר להתמודד עם המציאות וקובע שהגיע הזמן לסיים הכל, אני מוטה לעבר הלך הרוח של נהנתנות-טרום-מוות, ולפתע לעתיד אין משקל, ואני מרגיש טוב יותר, מה שמרחיק אותי מאובדנות ומניע אותי להמשיך בחיי, אבל אני חלש מכדי לערוך בהם שינוי מהותי, ולכן אני מתמיד באותו דפוס שאימלל אותי מלכתחילה עד שאני שב לקרקעית וחוזר חלילה. 

הפנטזיה הסודית שלי מאז הצבא הייתה לחיות בעולם בלי אמא וסבא. אם לא הם, הייתי בורח במהלך השירות ולעולם לא חוזר. התביישתי ברצון הזה, וחשתי מדקרת אשמה בכל פעם שהודיתי בו בקול. הקונטקסט של הפנטזיה לא כלל מוות. הם נעלמו מעל פני האדמה באורח פלא, ללא צער או השלכות, בלי שאיש יזכור שהם אי פעם היו קיימים. זה הרגיש נפלא. שוב המחשבה החמימה של עתיד חסר משקל. אני פשוט אעשה כל מה שאני רוצה, ואם בנקודה מסוימת חיי יהפכו לגיהנום שאני לא יכול להיחלץ ממנו - אין שום בעיה. אני אמצא גשר טוב ואקפוץ ממנו. 

כאשר סבא נפטר אמא הפכה למכשול האחרון. המטרה שלי במשך זמן רב הייתה לשרוד במצב תפקודי עד מותה, ואז לעשות כרצוני בהתאם למה שנותר ממני. לכן ייחלתי לה חיים טובים אך לא ארוכים.

ההכרה בחוסר הטעם של הקיום שיבשה את התנועה ההרמונית והובילה אותי למצב סטטי בו העדפתי מוות מוקדם ומהיר. זה הרגיש וודאי אך לא דחוף. התרחישים האחרים נשמעו מופרכים מכדי לחשוב אחרת. לא ידעתי מתי זה יקרה, אבל ידעתי שזה יקרה. כפי שידעתי שהנורה בחדרי תישרף בזמן לא ידוע בעתיד הלא מאד רחוק. 

 

בגיל 14 ג'וליה גנבה חפיסת סיגריות מאמא שלה. היא הייתה מעשנת סיגריה אחת ביום עד שאמא שלה תפסה אותה והכריחה אותה לעשן חפיסה שלמה. מאז היא מעשנת חפיסה אחת ביום. כעבור 7 שנים, בעודה מקרבת את המצית לפניה היא שמעה לפתע שאגה. "ג'וליה!" זה היה הבוס שלה מהחדר הסמוך. "ההפסקה נגמרה, תחזרי לעבודה!"

הנה זה מתחיל. היא השיבה את הסיגריה לחפיסה. "אני באה."

היא פסעה חזרה לעמדתה, הביטה בתסריט השיחה ולקחה נשימה עמוקה. 

"שלום, מר באנדי. אנא אמור את הסיסמה הסודית."

"ברוס וויליס זאת לא דוגמה."

"תודה רבה. כן, איך אפשר לעזור?" 

"אני קירח."

"אתה צריך להתבייש בעצמך."

"אני יודע."

"ילדים באפריקה מתים מרעב ואתה קירח."

"אני לא רואה איך ז-"

"וואו! סתום. את. הפה. המזוין. שלך. אני נראית לך קירחת?"

"אני לא יו-"

"אני נראית לך קירחת?"

"לא."

"אז למה אתה מדבר אלי כאילו אנחנו שווים?" 

בשלב הזה של השיחה הרגשתי כבר הרבה יותר טוב. "תודה רבה. ואני אומר לך את זה בתור רפש. אני ח-"

"אל?"

"כן."

"אין שום דבר טוב בהקרחה?"

"ובכן, אני מניח שזה נחמד שלא צריך להסתרק או לחפוף. ואני גם יכול להגיד לאנשים מבוגרים ממני 'כשהייתי בגילך.'"

"זה באמת נשמע נחמד. ספר לי קצת על עצמך."

"אממ. אני שונא את השלט 'תינוק באוטו'. אני תמיד מבחין בו ברגע האחרון וחושב לעצמי - אוף, בדיוק כשבאתי לעשות תאונה."

היא בחנה במתיחות את סביבתה. "מה עוד?" 

"אני חושב שלאתיופים אין קלאסה. הלא תסכימי, מדמואזל?"

"לא חשבתי על זה. אני לא מבחינה בין שחורים ולבנים."

"זה קל. את יכולה לראות לפי הצבע."

"הא, אתה צודק. מה עוד?"

בדיוק כשעמדתי לתאר את הזין שלי, הבוס של ג'וליה ניתק את השיחה. 

"חבר," אמרתי לאף אחד. 

 

"תדליקי מהר סיגריה ותסבירי למה לעזאזל את סוטה מהתסריט."

"מה הבעיה?"

"אסור להתחבר אליהם. הם מפלצות."

"אבל הוא נחמד. הוא לימד אותי גזענות. למה אתה שונא אותם?" 

דמעות עמדו בעיניו. "קירח שרף את הבנים שלי!" הוא זעק. "הוא ניסה להרוג גם אותי. הוא שפך את האפר לגרוני. אבל במקום להיחנק אכלתי הכל." הוא ליטף את הכרס העצומה שלו שתפחה מדי יום. 

"מה קרה הלאה?" 

"כלום. די שכחתי מהעניין. התבשרתי שמצאו ראש כרות במקרר. זה היה מקרה חירום. הוא נגע בשייק חלבי - הפרת כשרות בוטה."

"כלום?!"

"הייתי איש צבא מיומן. זה היה תפקידי להתעלם מחיי אדם כדי לשמור על נהלים מגוחכים. מהו מוות לעומת אי-נוחות קלה של חייל דתי?!"

"אתה נורא! אני מתפטרת!"

"מצוין!"  

ג'וליה אספה את חפציה ופנתה ללכת. 

"לא, חכי! פעם אחת אחרונה. בבקשה! אני מתחנן!"

"אוח, בסדר."

ג'וליה איפרה את הסיגריה לתוך פיו והסתלקה.

הבוס נותר לעמוד שם לופת את זיקפתו הקטנה, עוצם את עיניו ומתענג על טעמו הנפלא של האפר. "אני אוהב אותך, אל באנדי," הוא לחש, "אוהב ומעריץ."

 

 ג'וליה עמדה ברחוב מבולבלת. פתאום היא יכלה לזהות בקלות אתיופים, אך התקשתה לזהות את עצמה. היא הייתה צריכה תשובות, והיא חשבה שהיא ידעה היכן למצוא אותן. היא איתרה ברשת אל באנדי קירח ושלחה לו הצעה להיפגש. 

 

***

 

ישבנו אני והיא על צוק סמוך לים בתל אביב. 

"אני מבולבלת."

"גם אני. מצד אחד בנים שאוהבים ורוד הם הומואים. מצד שני, כוס הוא ורוד."

"אני לא יודעת מה לעשות עם החיים שלי."

"כאילו, אני מניח שלפעמים זה יותר סגלגל, אבל בכל זאת."

הבטנו זה בזו. חיי לימדו אותי לקח חשוב: אישה יפה היא כמו פרח עדין - משעממת. ג'וליה מיהרה לשבור את התבנית. 

"יש משהו שאני צריכה לספר לך. אני... אוהבת את מקדונלד'ס."

"אני אוהב את מקדונלד'ס אותך גם, ג'וליה."

היא ספגה בדממה את הבדיחה הנוראית. "אני רצינית. אני רוצה לבסס עליהם את החיים שלי." זה נראה כאילו היא מחזיקה את עצמה מלומר דבר נוסף.

"אוקיי. מה המנה האהובה עלייך?"

"יש כמה. אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע?"

"כן."

ואז זה התפרץ. היקום איבד לרגע את ממשיותו והתגשם מחדש במרקם אנימציוני. נעימה קצבית עליזה בקעה מכל עבר. ג'וליה ריחפה באויר. היא הסתחררה סביבי מותירה אחריה שובל מנצנץ. ציפורים קטנות וצהובות פיזזו לצידה. החוף התחפש לסניף חסר גבולות של מקדונלדס. בני נוער מחוצ'קנים רקדו על השולחנות. ג'וליה החלה לשיר. 

 

Oreo ice cream with M&M candy

a big mac with large fries will sure come in handy

pour extra mayo till it almost spills

these are a few of my favorite meals

 

היא המשיכה לשיר והראש שלי המשיך להסתחרר. היא באמת אהבה את מקדונלדס. 

 

מאוחר יותר באותו לילה, כשאוננתי בחדרי ושרתי לעצמי את השיר הזה, הבחנתי בכך שנדבקתי בשמחת החיים של ג'וליה. או, כמה טוב לחיות, חשבתי. לקחת את העניינים בקלות, להירגע, לשמוח בחלקי, לצפצף על העולם, לחפש רק את הטוב, מה שבאמת נחוץ, ולשכוח מהצרות בחיים. 

יחד עם זאת, ההכרה בכך הולידה גם חששות. חיבבתי את ג'וליה ולא רציתי להכניס קירח לחייה. הבטחון העצמי שלי נטש אותי. גמרתי והרגתי את אחת הציפורים הצהובות. 

 

בשנה החולפת נחלצתי מאויבי המושבע, האוטובוס. אני נוסע אקסקלוסיבית ברכבות. המקרה היחיד בו אני נוסע באוטובוס הוא כדי להגיע לתחנה המרכזית לירוק על עוד אוטובוסים. למעט יום אחד בו איחרתי לתור ונאלצתי לשוב לקרון העצב. כולם עדיין נראו כמו משהו שישרוד אחרי הג'וקים. חלפתי על פני עשרה אנשים עם שן חודרנית והתיישבתי ליד המעבר לצד מושב פנוי.

בשלב מסוים עלתה בחורה מכוערת עם שקיות כבדות בידיה. היא סקרה באכזבה את המושבים התפוסים. לכוסית לא הייתי מציע מושב שמא היא תחשוב שאני נמשך אליה. הג'נטלמניות שלי שמורה רק לבחורות נטולות כל חן. בחנתי אותה. היא לא הדבר הכי מגעיל בעולם, אבל היא דבר מגעיל בעולם. אז עברתי לשבת ליד החלון. היא חלפה על פני הכסא הפנוי, ועמדה במעבר. 

חזרתי למושבי המקורי, והתחלתי לחטט באף כדי שאף אחד אחר לא ירצה לשבת לידי. ואף אחד אכן לא רצה, חוץ מרוסי אחר שחיטט באף. הוא כנראה החליט שאני היחיד שלא ישפוט אותו. הוא היה כרסתן, ונמאס לי להימחץ על החלון, אז החלטתי לבסוף לעמוד. ברגע שקמתי המכוערת עטה על המושב הפנוי. כעבור דקה, בעודי מעכל את מה שארע, השמן קם גם הוא ועבר למושב אחר. 

זה היה אבן-נייר-ומספריים של זוועה. קירח מנצח שמן. שמן מנצח מכוערת. מכוערת מנצחת קירח. אוטובוס מנצח יופי. 

באופן מפליא התקרית הזאת הפיחה בי תקווה. שיקרתי לעצמי שאולי המכוערת העדיפה אותו על פניי מאותה סיבה שאני מעדיף אותה על פני כוסית. אני הכוסאי שלה. הפותון שלה. אל "הואגינה מאוקראינה" באנדי. 

 

בבטחון מחודש קבעתי פגישה נוספת עם ג'וליה, וגיליתי שאין דרך חזרה.

"נכון כשאתה הולך אזור מוצל ואז אתה מתקרב לקו הזה בו הצל מסתיים והשמש מתחילה?"

"כן," השבתי. 

"אז אני שונאת את הקו הזה."

בחיים יש שני דברים שאין להם מחיר: המבט על פניה של זונה כשהיא מגלה שהצ'ק חזר, והברק בעיניה של ג'וליה כשהיא אומרת שהיא שונאת משהו. לא הצלחתי להתנתק. 

 

במפגשינו הבאים למדתי שהטעם של ג'וליה במוזיקה ואומנות משובח בהרבה משלי. היא מסוגלת לשנוא אנשים ולא לתת לזה למנוע ממנה להשיג מהם את מה שהיא רוצה. היא יכולה לנטור טינה לצבא בלי להשליך לפח את שארית חייה כמחאה. תכונתה הנעלה ביותר היא שהיא מבינה את החיים ויודעת מה חשוב בהם. לעומת זאת, המגרעה היחידה שלה היא טוב ליבה. היא בוכה כאשר היא חושבת על אנשים מסכנים כמו מנקים רוסים בודדים ומנסה לעזור להם. עבורה רחמים הם רגש. עבורי זאת דעה. בחורה צעירה מתה מסרטן? זה טראגי בעיניי. כמו כן השמיים כחולים בעיניי. אני לא חש עצב כאשר אני שומע על אדם מסכן שאיני מכיר. במקום זאת אני חושב שזה עצוב. אני מרגיש נורא כשמישהו מתעטש בקרבתי ברכבת, ואני חושב שזה נורא כשניצול שואה ערירי נשדד. אני לא אבכה בשביל ניצב. 

 

כאשר יצאתי עם בחורות אחרות הייתי מתחזה לדמות כריזמטית יותר ממה שאני, נאמר הארנב הרוסי. הבעיה התעוררה כשהן היו משלימות תוך חודש עשר עונות שלי, ולא היה נותר בי כלום. אז האמת הייתה נחשפת - אני זקנה זועפת עם בדיחות נוראיות. למען ג'וליה החלטתי לדלג על תקופת ההתחזות, ולהפתעתי הסתבר שהיא מחבבת זעף ובדיחות גרועות. נדהמתי אף יותר לגלות שג'וליה חוששת שאני זה שימאס לו ממנה. 

 

"אתה אוהב אותי למרות שאני האנטיתזה לכל מה שאתה מאמין בו?", היא שאלה יום אחד. היא התכוונה לכך שהיא צעירה תל-אביבית עם חיבה לסיגריות. 
"ודאי. אין לך סיבה לדאוג. עם כמה שאני משקיע במחקר שלי אפשר להגיד שגם אני אנטיתזה." 
היא ספגה את זה כמו אלופה, ואפילו לא גלגלה את עיניה. 
לא הצלחתי להבין כיצד כבשתי את ליבה. יתכן וזה היה אותו אפקט של אבן נייר ומספריים: ג'וליה מנצחת את העולם, העולם מנצח אותי, ואיכשהו אני מנצח את ג'וליה. ואולי אלה פשוט רחמים שהלכו לאיבוד. ריחמתי עליה בחזרה. ריחמתי על כך שהיא קיבלה את הגירסה הקירחת והבלויה שלי. היא לא ידעה שהנורה עומדת להישרף.

 

יום אחד כשנסענו במכונית שלה, הבחנתי בזקן גורר את רגליו ברחוב. קצב הליכתו היה איטי להחריד. לקח לו נצח לגמוע מטר. הערכתי שאפילו הליכה לבית הקרוב ביותר אליו תדרוש לפחות רבע שעה. לא הבנתי איך אפשר לחיות בצורה כזאת. זה היה כל כך עצוב. חשבתי על דמעות. 
המחזה גרם לי להרהר על כך שעולמם של אנשים מתכווץ כאשר הם מתים הדרגתית. כשהוא היה צעיר הוא יכל להגיע לאן שרצה. העיר הייתה גן קטן בעיניו. עם הזמן קצב הליכתו הואט, והעולם הפך לגדול יותר ויותר. העיר כעת היא יקום. העולם האמיתי שלו ככל הנראה מוכל ברחוב שאנו חולפים בו. תוך זמן מה עולמו יהפוך להיות בגודל מיטה. ואז הוא יעלם לחלוטין.
לא כל הגסיסות זהות, כמובן. במקרה של אמא שלי העולם התכווץ למרווח הקטן בין שולה המוקשים לתוכניות טלויזיה רוסיות. ובמקרה שלי - לפורנו במחשב. 
התחלתי להרפות מהרעיון של מוות פתאומי. כמו עולמו של הזקן רציתי שהעולם שלי יתכווץ לשני המושבים הקדמיים במכוניתה של ג'וליה. לשם כך הייתי צריך קודם להרחיב אותו בחזרה ולהשתקם. סיפרתי לג'וליה על תוכנית עסקית מבריקה שתוכל להפוך אותי לעשיר, ואז אוכל לקנות בית גדול בניו-יורק שנוכל שנינו לחיות בו כפי שחלמנו. היא הקשיבה בסבלנות. "אני לא רוצה להישמע סקפטית," היא אמרה, "אבל לא נראה לי שאפשר להביא זונות לדיוטי-פרי." הרכנתי את ראשי באכזבה. "לא שזה משנה," היא המשיכה, "אני אהיה שלך גם אם תהיה עני." 
כפרה עליי. 
הגיתי תוכנית שיקום מדוקדקת המתבססת על מיגור הרגלים רעים והחלפתם במועילים. המרכיב החשוב ביותר היה גמילה מפורנו ואוננות. מעבר לכך, התחלתי לאכול בריא, לטייל מדי יום ולקרוא ספרים. התמדתי בתרגילי כתיבה שנועדו להתיר תסביכים, חקרתי ביסודיות את ממצאיהם של חוקרים מובילים על משמעת עצמית ודרכים לשיפורה וניסיתי מדיטציה. קבעתי תורים לרופאים מומחים פרטיים, קיבלתי לראשונה בחיי דיאגנוזות שנשמעו הגיוניות, ונרשמתי לטיפול פיזיותרפיה פרטי. 
הכל התקדם היטב ומשך הגמילה הגיע לשיא שלא נראה כמותו מאז שהתחלתי לאונן לפני 17 שנים. הרגשתי שאני מוכן למבחן אמיתי - לכתוב פוסט על גלית, הפוסט האחרון שכתבתי. הייתי משוכנע בכך שכעת אני חזק מספיק בשביל לעמוד בפני הפיתויים שנמצאים בקצות אצבעותיי.
אני רוצה להודות לכל אלו שלא האמינו בי אפילו כשאני האמנתי בעצמי. לא הייתי יכול להיכשל בלעדיכם. זאת הייתה האכזבה הגדולה בהיסטוריה. כמו להוריד חזייה מבחורה שנראה שיש לה חזה גדול ולגלות שם שני זינים. לאחר כל משפט שכתבתי הייתי מוכרח לשרוף שעות בגלישה זומבית. התסכול הגיע לרמה בלתי נסבלת לאחר שתי פסקאות ביומיים. החלטתי שמנה קטנה תאיץ את התהליך, ולא תעשה נזק. מנה קטנה הפכה להשלמת חודש וחצי של אוננות בכמה ימים. סיימתי לכתוב, אבל המחיר היה כבד מדי. הלוואי וגלית לעולם לא הייתה מתאבדת. 
ההתמוטטות הייתה מוחלטת. אוננתי ואכלתי בלי הפסקה, הפסקתי לישון, ישבתי יממות על הכסא מול המחשב, חדלתי מכל ההרגלים המועילים, וכשגררתי את הגוף השחוק ונטול המנוחה שלי לאימוני הפיזיותרפיה נפצעתי פעם אחר פעם בפרקים. 
כאב פיזי הוא צרתי הגדולה ביותר. אמא, הקרחה, דכאון, ייאוש ובטלה מתגמדים ביחס לכאבים שהתפשטו כמעט לכל הפרקים. האוננות במיוחד הרגה אותי. בהתחלה הייתי כמו כולם, עם יד ימין על העכבר ויד שמאל על הזין. מאוחר יותר פצעתי את כתף ימין, ועברתי להיות עם יד שמאל על הזין ויד ימין על העכבר. כעת פצעתי גם את הכתף השמאלית, ועברתי להיות עם הזין על העכבר והעכבר על הזין. ואני בכל זאת לא מפסיק. 
אני לא יודע איך לעזור לעצמי. הפעם היחידה בה המצב היה כה חמור הייתה לפני שלוש שנים, לא ברור אם השיפור הגיע בעקבות טיפול פסיכוסומטי או פלאסיבו מהומאופתיה. כן, ניסיתי הומאופתיה. בשלב ההוא הייתי מוכן גם למצוץ לחמור אם זה מה שהיה נדרש בשביל להחלים. הפסיכולוג שלי התעקש שזה לא. אמרתי לו שהוא עקשן כמו חמור.
לא יכולתי להמשיך כך לאורך זמן. הבטחתי לג'וליה שאשוב להיגמל ביום ההולדת שלי. ניסיתי את זה בעבר. הרשו נא לי לספר לכם איך פועל העלוב שבאדם: אני בוחר ביום ההולדת כי להתחיל גמילה בסתם יום זה כמו להתחיל ללמוד ב-19:56. אחר כך אני נפסל בהקדם, ובוחר ביום הולדתו של רוסיאן, שחל שבוע אחרי שלי, בתור תאריך ההתחלה החדש. לבסוף, אני שוב נפסל מיד, ומחליט לנתק קשר עם כל החברים שלי שנולדו עד מרץ. 

המצב לא השתפר. אני לא מצליח לישון ואני יוצא מהבית רק בשביל לסחוב קניות בשקיות מתחת לעיניים שלי. בשאר הזמן אני מחטט ב-IMDB וחוקר מה עלה בגורלם של שחקנים שגילמו דמויות בסדרות שצפיתי בהן במילניום הקודם. והלב נצבט כשאני מגלה שמישהו מת או נפל לסמים. אפילו אם הוא הפסיק לקבל ליהוקים אני קצת עצוב. אני לא בטוח למה. 

 

החלטתי לעודד את עצמי בכוח, ויצאתי מהבית לטיול. לצערי, התברר שזה היה ערב כיפור. הוא תמיד יוצא סמוך ליום הולדת. לא שאכפת לי אם יום כיפור היה יוצא בדיוק ביום ההולדת שלי, כי גם ככה המתנה היחידה שאני רוצה היא שכולם יבקשו ממני סליחה. 

הבטתי סביבי בגועל. שני ערסים פרימיטיביים התווכחו בקרבתי. אחד מהם היה עבריין והשני שוטר. אנס מורשע נגד אנס מורשה. יתר הנוף כולה לחלוטין על ידי ילדים טפשים והורים טפשים. וכל הילדים על האופניים התרגשו משום מה. "ייאי, איזה כיף! זה בדיוק כמו המדרכה רק קצת נמוך יותר!"

יום כיפור תמיד מזכיר לי שהטריק הכי גדול שאלוהים אי פעם ביצע הוא לשכנע את העולם שהוא קיים. הקהילה האינטליגנטית מוחזקת כבת-ערובה בידי הנחותים שבקרבנו. אלפי אנשים ברחובות ולא ראיתי אפילו אחד שמעז להחזיק פלאפון. נאלצתי לטייל בלי לשמוע מוזיקה. אפילו הנחמה של מעברי חציה נלקחה ממני. כאשר אני מרגיש כאילו אין כל חשיבות לקיום שלי, אני מתעודד מעט כאשר אני עובר במעבר חצייה והמכוניות נעצרות במקום לחלוף דרכי. זה גורם לי  לחשוב שאני עדיין תופס איזשהו נפח במרחב, ולפחות בעל חשיבות סמלית. כמובן שכל זה לא היה רלוונטי ביום כיפור. בזמן שחציתי את הכביש וחשבתי על כך שהטיול היה טעות איומה נכנסה בי מכונית. מאחורי הגה הפלסטיק ישבה ילדה כל כך צעירה שאם הייתי אונס אותה זה היה פשע. היא ידעה את האמת. 

 

למחרת העברתי את היום בצפייה בקרבות אגרוף. כשהחשיך הצצתי מהחלון. לפי ההלכה יום כיפור מסתיים כאשר נצפה ברחוב הערס הראשון ללא כיפה. הייתי חופשי לצאת לטיול אמיתי. הבטתי במסך וראיתי לוחם מותש וחבוט אוזר את שארית כוחותיו ובפרץ אדרנלין אדיר מחסל את יריבו, בזמן שנמרחתי חסר כוחות על הכסא ובפרץ כולסטרול אדיר חיסלתי את כל הגבינה ששכבה מהבוקר על השולחן שלי. זה הוביל למוות קליני של רבע שעה, אחריו גררתי את עצמי למיטה ושכבתי שם בהמתנה לסגירת שנה נוספת של כשלון. 

 

נרדמתי לבסוף לקראת הבוקר, וקמתי כעבור שעה מהרעש. אמא שוחחה עם רוסים בטלפון ובסקייפ ועדכנה אותם בכך שאני עדיין לא עושה כלום עם החיים שלי. בתום כל שיחה היא שחזרה עבורי בהתלהבות את כל הסיפורים שהיא סיפרה במהלכה כאילו לא הייתי באותו חדר ושמעתי הכל. היא איכשהו לא מודעת לכך שאני מסוגל לשמוע אותה בזמן שיחות עם אחרים. אני פוחד אפילו להשלים לה את המשפטים בסיפור מחשש שהיא תשרוף אותי על המוקד על היותי מכשפה. 

רוב הזמן היא דיברה בסקייפ עם חברות רוסיות מישראל. אני שונא כשהיא מדברת איתן לידי. תמיד לוקח לי חמש דקות להבין שהן מדברות ברוסית ולא בעברית, ואז עוד חמש דקות להבין שטעיתי.

תפסתי מרחק והתחלתי לשוטט בבית ולחפש לעצמי תחביב הרחק מהמחשב, מאחר ואני אמור להתחיל את הגמילה החדשה שלי. 

בפעם הבאה שהטלפון צלצל אמא צעקה, "אל! בוא לפה, דוד אדיק רוצה לדבר איתך!"

"אני עסוק."

"במה?"

"אני לא מצליח למצוא את ערכת הקסמים שלי."

"בדקת מאחורי האוזן?"

"תדברי איתו את. בבקשה."

"אל, אתה יודע למה אתה צריך לדבר עם הקרובים שלך?"

"כי רצחתי את אלוהים בגלגול הקודם?"

"כי אחרי שאני אמות האנשים האלה הם המשפחה היחידה שתישאר לך, ואתה צריך להכיר אותם."

"אני במיוחד לא רוצה לדבר איתו."

"אבל הוא אוהב אותך. היית אצלו כמה פעמים בקיץ לפני כתה א'. זוכר?"

"62 פעמים. כל יום בקיץ. ואני לא יודע איך לדבר עם האנשים האלה. אין לי אף פעם מה לענות."

"אז הנה, תתאמן ותלמד."

"בשביל מה? את יכולה להגיד לו שאני ישן, ולדבר במקומי. הבעיה תיפתר."

"אל, תתן לאדם דג והוא י-"

"אוי, אמא, לא שוב המשל עם הדייג והאונס." 

סרבתי לענות לטלפון וזה הוביל לריב ענק. היא הלכה לעבודה ואני הלכתי להתבטל במחשב. מאוחר יותר כשקמתי למטבח לקחת מרק, גיליתי שהיא השאירה לי ברכה. היא הייתה סרקסטית ועסקה בעיקר בכשלון שלי כגבר ובארוע הסימבולי בבוקר שמוכיח שהיא צריכה לעשות בשבילי הכל. זעמתי. הצטערתי שהיא לא לידי כדי שאוכל לצעוק עליה שזה הדבר הכי מטומטם שאי פעם קראתי ושאין בכלל מילה כזאת "מקריחן".

חזרתי לחדר וניסיתי לסמן עם העכבר טקסט כלשהו. הוא סומן במלואו מלבד האות האחרונה. הזזתי את העכבר כדי לסמן גם אותה, והיא הפכה ליחידה שסומנה. ניסיתי שוב ושוב אך תמיד נעתי הלוך ושוב בין אותן שתי אפשרויות. נשברתי. בכיתי לתוך המרק ואכלתי את הדמעות שלי. מממ, טעם של גבינה. עצרתי את הפורנו. הייתי צריך לצאת בהקדם מהבית ולהתרחק מהמחשב. וכך מצאתי את עצמי בפח. 

 

הכשלון האחרון שנותר לי למנות הוא ג'וליה. צדקתי כשחשבתי שאסור היה לי להכניס אדם כמוני לחייה. לעולם לא אוכל להפסיק לאכזב אותה. הבנתי שעלי לנטוש אותה. זה יכאב פחות אם אעשה זאת עכשיו. אך מאין אאזור אומץ להפנות את גבי לדבר הכי טוב בחיים שלי? חשבתי על הדייג האמיץ, על איך שהוא אנס עיירה שלמה עם דג אחד. הוא לא היה מפחד כמוני. נזכרתי כיצד אמא הייתה מספרת לי את הסיפור שלו בפירוט בכל ערב לפני השינה. בסיומו היא הייתה מצווה עליי לישון ועוצמת את עיניי בהעברת יד כפי שעושים לגוויות טריות. מאוחר יותר היא הייתה מעירה אותי באמצע הלילה ומכריחה אותי להתאמן על הקאטות של הדייג, וללמוד את דרכיו. בסוף האימון היינו עורכים קרב דגים. היא הייתה מביסה אותי בקלות, מחטיפה בפניי עם הדג עד שכל שייני נעקרו והתעופפו ומביאה לי שקית עם אגוזים. החלטתי שאני לא יכול לחזור לאישה הזאת. מוטב להשאיר אותה ואת החיים הכושלים שלי מאחוריי. 

 

הבית החדש שלי אסף אותי לחיקו. נמאס לי לחפש. נמאס לי לברוח. התחלתי להבין את דרכו של הזבל. הזבל לא שואף להיות. הוא פשוט הינו. חשתי בשפת בני האדם נעתקת ממוחי יחד עם מנהגיהם המטופשים. 

 

"אני מניח שזה לא שינוי גדול מדי עבורך לעבור מלשבת בחדר מוקף בניירות ספוגים בשפיך שלך לפח האשפה מוקף בניירות ספוגים בשפיך יותר ישן שלך." 

פקחתי את עיניי והשתוממתי. 

"חתול מדבר?!"

"רוסי קירח?!"

"טוב, אני אנצל את ההזדמנות ואשאל: האם מדבר נראה בעינייך כמו אסלה ענקית?" 

"אין לי זמן לשטויות האלה. הרשה לי להציג את עצמי - אני ליאור, החתול הפילוסוף."

"מעניין. עוד שאלה אם כך: אם אני אונס ביער ילדה חירשת שלא רוצה את זה ואף אחד לא נמצא שם כדי לשמוע את הצווחות המוזרות שלה, האם זה עדיין אונס?"

"כן, כן. ברור שזה אונס."

"לא יודע, אתה לא נשמע לי כמו פילוסוף."

"אין לי כל כוונה לשכנע אותך. אתה פלשת לביתי. קח את המפתח שלך ולך."

"אני לא צריך את המפתח. אני לא חוזר הבייתה."

"מי אמר משהו על בית?! המפתח נמצא בתחתית הפח. קדימה!" הוא שרט את פניי עם כפו בתנועה חדה. 

צללתי בחוסר ברירה לקרקעית ואיתרתי את המפתח. הוא היה תקוע. גיששתי בידי וגיליתי להפתעתי שהוא בתוך מנעול. לא רציתי לחטוף עוד שריטה, אז סובבתי את המפתח. שמעתי חריקה של דלת נפתחת ושקעתי עמוק יותר בזבל. העולם כולו התהפך לרגע. עצבני, עשיתי את דרכי חזרה אל החתול. זה לקח יותר זמן משחשבתי והמחנק החל לגבור עליי. הושטתי מעלה את זרועותיי בנסיון לאתר את שולי פתח הפח, ובעוד ההכרה חומקת ממני שתי ידיים חזקות לפתו את שלי, משכו אותי, והניחו אותי על הקרקע. השתעלתי ופקחתי את עיניי. לקח לי מספר רגעים להבין שאני לא ליד הבית שלי. שכבתי לצד פח ביער. 

 

"אתה בסדר?", שאל קול אינטליגנטי. 

"אני חושב שכן." הרמתי את מבטי. מולי עמד היצור המושלם ביותר שאי פעם צד את עיני. הוא עזר לי לקום. 

"מה שמך?", הוא שאל. 

"אל... אל באנדי."

"מוזר. גם לי קוראים אל באנדי. אבל אתה ודאי מכיר אותי בתור באנדיני הגדול. בחר קלף... כעת החזר אותו לחפיסה בזמן שאני עוצם עיניים... האם זה הקלף שלך?"

"לא."

"לא משנה, תראה כמה יפה השיער שלי."

זה היה התכסיס המדהים ביותר שראיתי בחיי. הוא הזמין אותי לבקתה שלו וצעדתי אחריו מהופנט. 

 

חלקנו פרוסת גבינה ודיברנו על החיים. לקח לי זמן להפנים שאני מדבר עם גירסה צעירה, בריאה ומאושרת יותר שלי. והשיער, הו השיער. הוא לא ידע הרבה על כאב, אבל מעבר לכך האישיות שלו הייתה זהה לשלי, והוא תמיד אמר את מה שאני הייתי אומר במקומו. יכולתי להקשיב לו לנצח. 

"אתה חושב לפעמים על אמא?" שאלתי לבסוף.

"אמא?! מי זאת אמא?"

התחלתי לבכות. "ממזר! יש לך הכל."

"אין לי את הסבל שלך," הוא מיהר להרגיע. "הוא מרתק אותי. אני רוצה לדעת עליו הכל."

"אתה לא!"

"אני כן." הוא קרב אליי ולחש, "למשל, האם אי פעם הטרידו אותך מינית?" 

"62 פעמים," ייבבתי. 

"ומה מדעתך להפוך את זה ל-63?" 

"למה אתה מתכו-"

הוא תחב את הזין המושלם שלו עמוק לתוך גרוני והשתמש בגולגולת שלי בתור קונדום שעה שהוא זיין את הילת האושר סביב ראשי. הוא גרר אותי באוזניי למרתף, שם ישבנו זה לצד זה מול שני צגי מחשב ואוננו באינטנסיביות תוך החזקת ידיים. רציתי אותו שוב בתוכי. הוא נשכב על גבו ואני התיישבתי עליו נתמך בכפות ידיי על ירכיו מאחורי גבי בעוד שהוא מניף ביד אחת את קרסוליי המוצמדים באויר. הוא החל לפמפם בעדינות, מוציא ומכניס בהתאמה לקצב גניחותיי, בעוד אצבעות הפסנתרן שלו מעסות בעיגולים עדינים את הכיפה הלוהטת שלי. ראשי נשמט לאחור, "אני קרוב..." אני אומר תוך כדי גניחה. אחוז טירוף התפוצצתי על הזין שלו, מטיח באנקה עמוקה את את האוויר מראותיי. חשתי רפיון מעקצץ בכל גופי. הוא הפך אותי על בטני, ולפת את העכוז הבשרני שלי כאילו מאיים לקרוע אותו לשניים. הלשון הרטובה שלו ליוותה אותי מרקיע אחד לאחר. הרגשתי את האף שלי נסדק בזמן שהפנים שלי התחפרו ברצפה. זה רק הדליק אותי יותר והסיר סופית כל רסן שנאחזתי בו. דחפתי אותו לאחור עם כף רגלי, הסתובבתי והתנפלתי על הזקפה הפועמת שלו. מצצתי בעדינות נחושה את כיפתו המתוחה, מלקק אותה כמו סוכריה, חופן את אשכיו ומאמץ את החלקלקות של זיעתו הגברית. שפשפתי בטירוף בעודו מחניק צווחות עונג עד אשר הרגשתי מטחי זרע חמים נורים לתוך גרוני. נפלתי לאחור והקאתי.

"מה לעזאזל אתה עושה?! אתה יודע שאנחנו שונאים כש.. מה אתה מחייך?" הבטתי מטה על הפליטה שלי. היה בה משהו מוזר....האם זה? לא, לא יכול להיות.... "נסיך לב?! הקלף שלי?!" 

אל היפה צחק. "לא יכול להיות," זעקתי משועשע, "אתה הצצת!" 

"אני לא עשיתי שום דבר שכזה!" 

"אתה כן!". התחלתי לדגדג אותו. "אני לא!" הוא צחק. התגלגלנו על הרצפה מוכתמים בפליטותינו השונות, מדגדגים ומתנשקים לסירוגין. זה היה כל מה שאי פעם רציתי. לא הבנתי מה אל היפה מוצא בי, אבל למדתי מחיי הקודמים לקבל את זה בלי לשאול שאלות. קברתי את זה בתוכי. בחודשים הבאים אהבתנו הלכה והעמיקה. בימים היינו מסכימים אחד עם השני, ובלילות הייתי מקיא קלפים ויונים. שכחתי מהחיים הקודמים שלי, ולא רציתי שגן העדן יסתיים לעולם. 

 

***

 

מזדהר מבעד לריסיי המתפרדים כדי סדק היה חטיף תפוחי האדמה האהוב עליי. קילפתי את עצמי בכבדות מהמיטה, טמנתי את כפות רגליי בנעלי בית עם בטנת קטיפה, ודשדתי תוך היאנחות מיוסרת אל עבר השיש. אחזתי בשקית בשתי ידיים ופתחתי אותה במשיכה השחררה לחלל החדר ניחוח כבד של שומן טיגון וחומץ. החך ולאו דווקא הקיבה הוא שציפה לעקצוץ החומצי של האבקה שעל כל פרוסה פריכה. התרווחתי בכסא, עצמתי את עיניי, שלפתי פיסת תפוד באצבע ואגודל, ופערתי את פי לבולעה. נגסתי בעוצמה לא צפויה בפיסה חסרת טעם של אויר, בעוד התפוד נחלץ מאחיזתי ברגע האחרון. הידקתי את חגורת החלוק סביב מותניי, ופקחתי את עיניי. 

נזיפת "אה-אה-אה" לוותה בנענוע אצבע מעיק. הוא הניח את התפוד בכיס חולצתו וטפח עליו כדי להוסיף נופך רשמי למעונו החדש. 

"אני רואה שחזרת מהריצה שלך," ציינתי ביובש, מנסה לכבוש את מורת רוחי. 

"ובדיוק בזמן. אתה רוצה להסביר לי מה בדיוק אתה עושה?" הוא הניח את ידיו על מותניו והביט בי במבט דרוך ממתין למענה. 

המשכתי לבהות זמן מה בנקודה מרוחקת מבעד לחלון כמו איני מודע לקיומו. 

"טוב, אני רואה שמישהו קם זועף. בכל אופן, זאת לא סיבה לא לאכול בריא. הנה, קח תפוח."

חוסר הניע על מבטי המזוגג הופר רק על ידי מצמוץ תועה. 

"מספיק. אל תאכל כל כך הרבה. הדברים האלה לא גדלים על העצים, אתה יודע."

מחאתי בכפיי באיטיות. 

"בסדר, בסדר. אני רק מנסה להקל על האווירה. אתה זוכר מה ד"ר בינב אמרה על מצב הרוח שלך." הוא צמצם את עיניו ובחן את שלי בריכוז כאילו תר אחר חלקיק מוכר. "קדימה," הוא חשף עוד ועוד משיניו הלבנות באיטיות אווילית, "אני יודע שאתה רוצה." 

"לא."

"קדימה, אל. חיוך זה מדבק."

"ואיידס זאת הבעה מטופשת." 

"אתה רוצה לראות קסם?"

"אתה מוכן לנסר את עצמך לשניים, למות בשני החלקים ולתת לי לאכול את התפוד שלי בשקט?" 

העליזות נמחקה בהרף עין מפניו ואת מקומה תפס ייאוש. הוא הפנה את מבטו והנהן קלות כמשלים עם המצב. "בסדר, אל. תעשה מה שאתה רוצה."

ואז לאחר הפוגה קלה הוסיף בחיוך רפה, "להכין עוגת מרנג?"

נענעתי בכף ידיי כאילו שוקל את התפוח ואז הטחתי אותו בחוזקה וניפצתי את החלון. 

"אני... אני חושב שאפרוש לחדר העבודה עד שתירגע." 

המתנתי מספר רגעים לאחר יציאתו מהחדר, אך הזעם לא שכך. הוא גאה. קמתי וצעדתי באגרופים קפוצים אל חדר העבודה. 

נעמדתי בפתח הדלת ואת מבטי לכד מקור האור היחיד בדמות מנורה שניצבה על כרכוב האח שאת אורה העמום העכיר אהיל מאריג פשתן. כעבור רגע אחזתי בה וניתצתי אותה על הרצפה. 

"אני לא רוצה תפוח! ואני לא רוצה עוגת מרנג מזוינת! אני רוצה שידברו אלי כאילו אני אדם מבוגר שיכול לאכול את כל אשר עולה על רוחו!" הטעמתי את דבריי בכבדות אירונית.

נצמדתי בגבי אל הקיר והחלקתי באיטיות לאורכו עד שהייתי ישוב באפלולית לצד האח, ראשי מונח על ברכיי. רוח הקרב נטשה אותי נוכח תובנה מצמררת.

"אל, אני מנסה," הוא אמר. "אני מנסה פעם אחר פעם ו-"

"אני נהיה כמוה," ייבבתי בחרישיות.

"מה? כמו מי?"

"לא משנה."

הוא שאף אויר בקול כמאיים לשאול שאלה נוספת ואז התחרט ונשף. נבלענו בחשכה. 

"אל, התקפי הבליסה והזעם הם -"

"פוגעים בתינוק, אני יודע." 

"אתה מוכרח להתחיל לשתף אותי בעבר שלך."

"אני יודע."

"אני אבקש בפעם האחרונה - קח אותי לעולם שלך. תן לי לראות ולהבין. אל תרחיק אותי." 

עיסיתי את גשר אפי. הייתי מוכרח לומר לעצמי ללא משוא פנים שהגיע השעה. "אתה לא יכול לבוא כפי שאתה. השיער שלך לא ישרוד שם. אני אצטרך ללמד אותך על צער בעודך כאן, מוגן בעולמך שלך." 

"אני אעשה כל שנדרש. אתה לא תצטער על זה." הוא חיבק אותי וחשתי בחום עורו מבעד לחולצת המשי האדומה.

קברתי את ראשי בחזה שלו, ובאיטיות מיומנת שלפתי עם שיניי את התפוד מכיסו. נסגתי ממנו בצעד מהיר, השענתי את ראשי לאחור ונתתי לתפוד ליפול אל מותו. פיצוח קולני היה תרועת נצחוני. קינחתי את המזימה בטפיחה קלה על פניי. 

"ממזר שכמוך," הוא מלמל באמביוולנטיות, "ממזר קטנוני שכמוך!" 

"אני אתה. ואתה קטנוני בדיוק כמוני," אמרתי וצחקתי. 

"צוחק מי שצוחק אחרון", הוא צחק חזרה. 

וכך עמדנו שם זה מול זה צוחקים אחד אחר השני במשך שעות על גבי שעות עד אשר הבנו שאנחנו לא מתים בקרוב ואפשר להאריך משמעותית את ההפוגות. 

 

***

 

לאחר חודש של אימונים מפרכים אל היפה הזיל את הדמעה הראשונה שלו. היה לו עצוב שאני קירח. 

"אני חושב שאתה מוכן", אמרתי בלב כבד. 

"גם אני. אני באמת מאמין שזה יעזור,"  הוא הניח את ידו על בטני, "בשביל אל הקטן."

"או אל הקטנה," הזכרתי. 

צעדנו בדממה מהורהרת זה לצד זה לעבר הפח.

הסתבר שכל עוד הייתי בעולמו של אל היפה הזמן עצר מלכת. כשחזרתי זה היה עדיין יום הולדתי ונותר זמן רב עד שאמא תשוב מהעבודה.

 

עמדנו ברחוב שלי הלומי צחנה פרולטריונית. כמה מעורפל וחדגוני הוא הזכרון לעומת הרגע החי. התגעגעתי לשאון העממיות. להקת אתיופים חלפה על פנינו. הם נראו כה שלווים. "אני שונא את זה כשהם בקבוצות," אמר אל היפה, "זה גוזל מהם כל מימד של אנושיות." הוא החל לבכות. הוא הבין. 

 

"בוא," אמרתי לו, "אני רוצה להראות לך משהו." הוא צעד בעקבותיי בדממה. 

"אני בא לכאן לפעמים כשאני רוצה לברוח מהעולם," אמרתי. "אני פשוט יושב פה וחושב על החיים. זה מרגיע אותי." 

"זה באמת מדהים," הוא אמר בהשתאות.

כך ישבנו מצופפים על האסלה בביתי בעודי מספר לו הכל על אמא, הצבא והספר. כשהוא שאל אותי מדוע לקח לי זמן כה רב לקבור את עצמי בפח, נאנחתי וסיפרתי לו על ג'וליה. "היא זו שעיכבה את מותי זמן רב מספיק כדי שאוכל לפגוש אותך," סיכמתי את דבריי וליטפתי בחמימות את ידו. 

"אני יכול לראות אותה?"

הגשתי לו את הפלאפון והסטתי את מבטי. 

"הממ, נראה שהכל כאן באמת. כן, זה יספיק."

הוא קם וצעד לכיוון היציאה. התנערתי מהתדהמה, אצתי אחריו והשגתי אותו בטרקלין.

"לאן אתה הולך?" 

הוא עצר ופנה לעברי. תווי פניו הקשיחו.

"עשית טעות איומה, אל. חיכיתי לזה זמן רב. הדרך היחידה שלי להיכנס לעולם הזה הייתה באישור שלך. וכעת אני הולך לקחת ממך את ג'וליה, והכל באשמתך."

"מנוול! אתה לעולם לא תצליח. ג'וליה נאמנה לי. לא אכפת לה שאתה יותר יפה. " 

"אני חושב שאתה טועה. אבל ליתר בטחון..." הוא שלף כיסוי גומי המדמה קרחת וחבש אותו על ראשו, כופף את גבו, וזיכה אותי במבט קודר עד אשר דמעה זלגה מעינו. הוא החל לצחוק בפראות. 

"אז זה המשחק שלך? אומללות?" שאלתי משועשע, "הו, אל היפה. אתה רק אימצת את האומללות. אני נולדתי בה, עוצבתי על ידה." 

הקשתי באצבעותיי והופעתי מאחוריו. 

"אני אמור להתרשם מהריצה האיטית שלך סביב הספה?" הוא שאל, ולפני שהספקתי להשיב הוא הנחית את אגרוף אדיר על סנטרי והעולם החשיך. 

 

***

 

"אל, תתעורר. קום. קום, לעזאזל!" 

פקחתי את עיניי קמעה, והנחתי לחדר להסתחרר סביב ליאור החתול עד עצירה מוחלטת.

"מה קרה?" שאלתי.

"אל היפה תקף אותך. היית מחוסר הכרה. ואז קמת, הלכת לאונן וחזרת לכאן לישון על הרצפה אחרי שסיפרתי לך שהוא חטף את ג'וליה." 

"זה נורא. אני רק אלך לרגע ל-"

"אל, מספיק!" 

"אני מצטער, אתה כל הזמן נעלם לי." 

"תפסיק להתחמק. אני לא נעלם, אתה פשוט ממצמץ לאט. אתה לא יכול לתת לאתגרים להמשיך לשתק אותך ולהבריח אותך לאוננות."

"זה לא רק זה," הודתי בייאוש. "זה רק עניין של זמן עד שהיא תתאהב בו. הוא אני בלי אמא. הוא חזק יותר, אנרגטי יותר ויפה יותר. היא לעולם לא תרצה לחזור אליי."

"על מה אתה מדבר?! הוא לא מתכנן לכבוש את ליבה. הוא מתכנן להרוג אותה!"

 

 

***

 

ליאור ואני זינקנו מפח האשפה בקריאת קרב, אך איש לא קידם את פנינו. שמעתי אנקה חלושה, הפנתי את מבטי והבחנתי בג'וליה. היא הייתה קשורה לעץ, גרב תחובה לפיה. התקדמנו לעברה בצעד איטי, נזהרים מפני מלכודת. התרתי אותה, ונישקתי אותה בתשוקה. הסרתי את הגרב, ונישקתי אותה שוב, הפעם באדישות משהו. 

"אל, אני כל כך מצטערת. אני מבינה עכשיו שזה לא אתה, אבל לרגע חשבתי שהמשאלה שלך התגשמה ו-"

תחבתי את הגרב חזרה לפיה. לא רציתי לשמוע את ההמשך. 

אין זמן לדבר. עלינו להסתלק מכאן."

חריקה עמומה גרמה לשלושתינו להסתובב בבהלה. אל היפה פסע מתוך בקתתו מתענג על המאפה שנח בידו.

"עוזבים כל כך מוקדם?! כמה חבל. הכנתי עוגת מרנג מעולה." 

"עם שוקולד מפורר?" שאלתי.

"בוודאי."

בן זונה. "שיהיה לך בתאבון. לנו אין כאן כל עניין נוסף." 

הוא נעמד בינינו לבין הפח. "חוששני שעלי להתעקש." הוא כילה בנגיסה אחת פרוסה זעירה, שלף מפית וניגב בעדינות את שפתיו. לרגע עיניו בהקו בחייתיות. השלכתי עליו את הגרב, וקראתי לליאור וג'וליה לנוס. נמלטנו במהירות מירבית אל מעבה היער. פעימות ליבי החרישו את העולם סביבי ולא הבחנתי אם אל היפה דולק בעקבותינו. אילצתי את הקבוצה לעצור כאשר הריאות שלי החלו לקרוס. 

"מה התוכנית, אל?" שאלה ג'וליה. 

"בתור התחלה אני אמצא לנו מקום מסתור."

"אני לא חושבת שנוכל להתחבא ממנו. הוא מכיר את היער יותר טוב ממך. הוא שהה כאן פרק זמן ארוך יותר." 

"זה לא משנה!" הרגשתי את הזעם גואה שוב.  "אני שהיתי כאן פרק זמן עבה יותר."

"מה? מה זה בכלל אומר?"

"הוא היה כאן יותר ימים, אבל אני קמתי בכל יום מוקדם יותר והלכתי לישון מאוחר יותר."

"כמה מוקדמים הם הצהריים לדעתך?", שאל אל היפה בלי להסגיר את מקום מחבואו. הוא מתעתע בנו.

חזרנו לנוס. הפניתי את מבטי לאחור וראיתי את אל היפה משיג אותנו בסדרה מקוטעת של התגשמויות פיזיות חטופות. כעבור רגע יצאנו מהיער ונעצרנו על גדתו הרחבה של נהר סואן. 

"זה נהר הדמעות שלך, אל. אני מקווה שהבאת בגד ים."

הוא צעד מתוך היער ונעמד במרחק מה מאיתנו. 

הבטתי בנהר הגועש. הוא היה רחב מכדי לדלג מעליו ולא נראה שיש סיכוי לחצות אותו בשחייה. השבתי את מבטי לעבר אל היפה. 

"ובכן, נראה שהגורל מתעקש להפגיש בינינו."

"מה אתה רוצה?" סיננתי לעברו. 

"למות!" הוא שאג. "זה צריך היה לקרות לפני שנים. אבל אתה התעקשת לשמר אותי בחיים כאן בתור המלך ביער הכאב והפחדים שלך."

הוא הבחין בהפתעה על פניי. "מה? לא ידעת? תסתכל יותר מקרוב. אתה לא מזהה?" 

נפלתי על ברכיי. לא יכולתי לדבר. הכל התחבר. 'פסאודו' זה 'יעני' באשכנזית, ואלה הם העצים מהם נוצרו כל הטפסים הביורוקרטיים שהרסו את חיי. העץ ישירות מאחורי אל היפה היה אחראי על ההסכם שלי עם העתודה, ואחד לצידו אחראי על הצהרת בלפור. 

הוא הקיש באצבעותיו. תחילה דבר לא קרה, ואז שמעתי אותן, נהמות המנוע. מבין העצים נגלו לפתע 62 אוטובוסים, בכל אחד מהם נהג כפיל של דוד אדיק עם טבעת נישואים מחוספסת. האוטובוסים נעצרו ופתחו את דלתותיהם. ירדו מהם מאות ערבים, ועכברושים עם כיפות. 

הערבים אמרו משהו בשפתם ומייקל ג'ורדן פסע מביניהם ללא שמץ קלאסה והטיח כדורסל ברקתו של ליאור, שנפל לצידו מסוחרר.

הדודים, הבני-דודים והעכברושים התקדמו לעברינו באיטיות וכיתרו אותנו. 

"אתה מבין כעת? אתה מבין עם מה נאלצתי לחיות כאן כל השנים האלה? אתה חלש מכדי להרוג אותי, ואני לא יכול להרוג אותך כי אני קיים רק בראש שלך. הדרך היחידה עבורי להיחלץ מהמקום הזה היא המוות שלך. אבל אתה סטית מהתוכנית. ועוד בגלל בחורה." הוא הצביע על ג'וליה. "אנחנו הולכים לתקן את זה עכשיו."

נעמדתי ביניהם. "אני לא אתן לך להרוג אותה."  

"הו, אני לא הולך להרוג אותה," הוא אמר בשביעות רצון מטילת מורא, "אתה הולך לעשות את זה."

"אני לעו-"

"הו, אבל אתה כן. אני יכול להזכיר לך שהצבא שלך נחות משמעותית מהצבא שלי, ושאין לכם שום דרך להיחלץ מהסיטואציה הזאת. אני יכול כמובן להורות לאנשים שלי לאנוס את ג'וליה ולהתעלל בך במשך שנים. ואני יכול פשוט לתת לכם ללכת ולחזור לעולמכם, שהוא אגב הזיית נעורים של אימך. 

אבל מה יחכה לכם שם? היא תוכל לצפות בך משלים את ההקרחה, ממשיך להתנוון לצורה של מקלון אוזניים מעוקם, מסתגר בחדר עם הפורנו כי אין לך אפילו מספיק כישורים חברתיים בשביל להזמין לעצמך אוכל. כמה זמן עד שהיא תתפכח? כל מה שטוב בך הוא שאריות ממני. הן הולכות ואוזלות, אל המכוער. ובקרוב כל מה שישאר זה גועל ורחמים. כל מה שהיא אוהבת בך הוא אני. וכעת אתה לעולם לא תוכל להשתוות שוב לדבר האמיתי."

"אתם..."

"פעמיים." 

הסתובבתי אל ג'וליה. 

"אל, אני חשבתי ש-" 

"זונת שיער!" צרחתי ודחפתי אותה לנהר. התמוטטתי על הגדה והתחלתי לבכות. עוויתות הזרימו בגופי גלים של צער וכאב. 

"איך היא יכלה... אני לא מאמין... אני לא מאמין ששכבתם פעמיים."

"אכלנו במקדונלד'ס פעמיים. למה שאני אשכב איתה פעמיים?! אני הומו."

"איך זה יכול להיות שאתה הו-... הרגתי את ג'וליה לחינם!" צחקתי. אך אל היפה היה עירני וצחק מיד אחריי. 

"די, די, אתה נראה מכוער כשאתה בוכה. זה נגמר. ניצחתי. יש לך כעת את הרשות שלי למות." 

קמתי על רגליי, הנהנתי בדממה בעוד דמעות ספורות זולגות על לחיי וזינקתי לתוך הנהר. 

אל היפה צחק. "היה מאד נעים להכיר אותך, ליאור," הוא פנה אל החתול המתאושש "חוששני שאין לנו זמן לקפה ועוגה. מצער, אני יודע. אנחנו צפויים להתנדף בכל רגע." הוא העיף מבט בשעון הכיס שלו. "בכל רגע," הוא חזר. 

הדממה נקטעה כאשר נשמעה נשימה קצרה ומשתנקת ודמותו של אל המכוער הגיחה על הגדה גוררת אחריה את גופתה את ג'וליה. 

סובבתי אותה על גבה לראשונה בחיי, רכנתי לצידה וצפיתי באישוניה המתים מביטים בי. 

"עקשן," אמר אל היפה, "אני אוהב כשאתה מתנגד. חבל שאין לכך שום השפעה." 

הוא הניד בראשו ונתיניו החלו להתקדם לעברי. 

"אני לא חושב שזה צעד חכם," אמרתי.

"או-הו. ומדוע לא, אם יורשה לי לשאול?" 

"אני לא קפצתי לנהר כדי להתאבד, אלא כדי להשיב איתי את הנשק הכי חזק שאני מכיר."

"אהבת אמת? אתה הולך להילחם בי עם אהבתך חסרת הגבולות לגוויה הזאת?" 

"לא בדיוק." 

זינקתי על רגליי, ושלפתי דג מכיסי. כל היצורים נרתעו לאחור. בעתה חלפה על פניו של אל היפה לפני שהתעשת ונמלט ליער. 

"ליאור, אתה תיקח את העכברושים. תשאיר לי את כל השאר." 

עצמתי את עיניי ונזכרתי באימונים שלי. ריכזתי לתוכי את כל הזעם שאמא אי פעם העבירה אליי. כל "תסדר את החדר", כל "לך תמרח משחה לסבא על התחת", כל "ברית-מילה אפשר לעשות לבד", כל "אל תדמם כל כך קרוב אליי", הכל התנקז לרגע הזה.

את הערבים חיסלתי ראשונים, ואחריהם את כפיליו את דוד אדיק.  החלטתי לפרוק את אשר על ליבי כאשר הגעתי לאחרון.

"נבל! סוטה! אני סמכתי עליך. באתי אלייך יום אחר יום מרצוני החופשי עם אמונה מלאה שהפעם יהיה שונה למרות שאמרת שלא. ועוד ביקשת ממני להיות עדין איתך?! באיזו זכות?! הייתי ילד!" 

דקרתי אותו עם הדג בעכוז וצפיתי בו מדמם למוות.

ליאור נעמד לצידי. "מי זה?" הוא שאל. 

"בן דוד של בת דודה של אמא שלי."

"הממ, נראה צעיר."

"כן, צעיר ממני בשנה." 

"סיימתי עם העכברושים. כדאי שנלך. אני לא חושב שנוכל למצוא את אל היפה. הוא יכול להיות בכל מקום." 

"אנחנו נמצא אותו. אני הוא. אז אני רק צריך לחשוב איפה אני הייתי מתחבא."

ניגשתי אל העץ העבה ביותר בסביבה והצצתי מאחוריו. אל היפה ישב שם ואונן בלהט. כאשר הוא הבחין בי הוא פלט צרחה, ואז בהה בי בעוד הצבע חוזר ללחייו. "אוי, נכון. שכחתי ממך." 

"היכון למות!" 

"אם תואיל בטובך - רק קסם קטן לפני כן. הבט בבקשה בשיער שלי." 

"לשיער שלך כבר אין השפעה עלי." 

"אבל האינך מבין, אל - זה לא השיער, אלא מה שבתוכו." באומרו את המילה האחרונה הוא שלף דג מבלוריתו וחבט בפניי. 

עמדנו זה מול זה עם דגים שלופים. 

"אל, האם אתה לא סבור כמוני שמגיע לנו סיום מכובד יותר לסאגה הזאת?" 

"מה אתה מציע?" שאלתי.

"ובכן, אני יכול כמובן להשמיד אותך בקרב דגים. אבל אתה לא חושב שזה יהיה ראוי להחליף לנשק סימבולי יותר." הוא השפיל את מבטו ברמיזה על זיקפתו. 

הורדתי את מכנסיי ושלפתי את הזין שלי שהיה קשה מאז שנגעתי בגווייתה של ג'וליה. 

עמדנו זה מול זה בפינים שלופים וידינו מאחורי הגב. הכל הסתכם ברגע הזה. אל היפה נגד אל המכוער. באנדיני הגדול נגד הואגינה מאוקראינה. 

לאחר קרב זיקפות ממושך, בעודי נסוג ומתגונן, דיברתי ראשון. 

"נראה שאתה גובר עליי." 

"אז למה אתה מחייך?" הוא שאל משועשע. 

"כי אני יודע משהו שאתה לא."

"וזה?"

"אני לא שמאלי!"

"... מה זה משנה?"

אט אט הזחיחות התנדפה מפניי. "לעזאזל. קודם ג'וליה מתה ועכשיו זה.." 

הוא הלם בי עם מכה כפולה של זין ודג. החבטה האדירה העיפה אותי מעבר לעצים מחוץ לשדה הראייה שלו. 

"קדימה, אל. צא משם ובוא נגמור את זה." לאחר זמן מה הוסיף, "אתה מתמהמה. נראה שאצטרך לבוא אליך בעצמי. אבוי, הטירחה." בעודו חותם את דבריו אתיופי הגיח מבין העצים וניגש אליו. 

"שלום לך, אדוני. אני אתיופי המתגורר ביער הפחד והכאב של אל המכוער."

אל היפה בחן אותו בחשד. "מה רצונך?"

"המשפחה שלי רק 20 שנים בארץ, אבל שלא כמו ברוסים אין בנו שום תועלת מלבד עבור דתיים ששמים עלינו כיפות ואומרים לנו להצביע לכל האנשים הלא נכונים בתמורה לקצבאות אינסופיות. האם תוכל לתרום לי עוד כסף?"

כמובן. עוד אתיופי שמחפש נדבות. "אין לי כל עניין לעזור לעם שלך. אתם רק פוגעים בערך של נדל"ן. ובכלל, למה אתם כל היום בחוץ? אתם שונאים את האינטרנט או משהו? בעיה בחייגן? הסתלק מכאן!" 

"אנא ממך, אדוני. הבט בפנים האתיופיות המסכנות שלי. אל תפנה לי את גבך."

אל היפה בחן את פניו בסלידה. "אל המכוער צדק," הוא פסק, "איידס זו באמת הבעה מטופשת." הוא הפנה לאתיופי את גבו, והאתיופי בתורו שלף דג וערף את שיערו של אל ה.. זה שגר בבקתה. אל זעק, הפיל את דגו, והניח את ידיו על קרקרפתו הזוועתית. "לא!!!" 

האתיופי הרים את הדג ויחד תקע את שני הדגים עמוק בישבנו של אל הבקתה. "מי ההומו עכשיו?!" צחק האתיופי. 

"מה?" נאנק אל הבקתה.

"לא משנה. לא הייתי מוכן עם משפט טוב." 

ליאור קרב אליהם ונבהל. "הצילו," הוא זעק, "גנב! אוכל חינם!" 

"אל תדאג, אני לא הולך להציק לך ולהוציא בקבוקי בירה ריקים מפח הזבל שאתה מתגורר בו כמו אדם שלא קיבל אף חיסון בחייו. זה אני, אל! ריססתי את כל גופי בספריי 'ברונט' כדי להתחזות לאתיופי."

שלפתי את הדגים וריסקתי באמצעותם את פניו הכעת-כה-מכוערות של אל הבקתה. 

"זה היה הכרחי?" שאל ליאור. "אתה לא צריך להיות כמו אמא שלך." 

"אני לא," השבתי ביובש, "i felt like destroying something beautiful."

"תודה," לחש אל הבקתה והתמוטט.

ליאור נצמד אליי והתחכך ברגלי, ואז קפץ לאחור בבהלה. "השתנת עליי?! לעזאזל, אל! חשבתי שכבר נפטרת מ-"

"אני חושב שהמים שלי ירדו." 

 

***

 

"תדחוף, אל, תדחוף... לא, לא את זה, אלוהים.... כן, הנה אני רואה ראש ו... איך לעזאזל אני רואה ראש אל וזה לא הראש של התינוק? ו... הנה הוא. או יותר נכון - היא." 

ליאור הגיש לי את התינוקת. התרוממתי על רגליי, אחזתי בה, והתחלתי לצעוד אל תוך היער. 

"לא! אל! מה אתה עושה?!" הוא צרח בבהלה, "היא אפילו לא חירשת! זה לא מתאים!" 

נעצרתי ופניתי אליו. "אתה צודק," הודיתי. 

הוא נשף לרווחה. 

"אההה!!! צרחתי לתוך אוזניה, "אההה!!!"

 

***

 

ליאור ניגב זיעה ממצחו והניח בצד את את החפירה. "אני מניח שפשוט לא היית מוכן להיות הורה."

"אני מצטער. הכל קרה כל כך מהר ו-"

"תחסוך ממני. אני לא רוצה לשמוע את זה שוב."

"היא באמת גמרה אני אומר לך." 

"לא אכפת לי." 

על המצבה שלה כתוב היה שמה "אל הקטנה", מתחתיו הכיתוב "2015-2015" ומתחתיו הכיתוב "או כפי שהמחשבון שלי קורא לזה: 0". 

הלכנו חזרה לנהר בעוד גופתה של אל הקטנה נגררת אחרינו מתחת לפני הקרקע היות ואף אחד לא טרח לחתוך את חבל הטבור. 

 

אספתי את הדגים מגופתו של אל הבקתה, וניגשתי אל גופתה של ג'וליה. הנחתי אותם לצידה, ובהעברת יד סגרתי את העיניים של שלושתם.

"כעת היא תישן עם הדגים," אמרתי. 

לא יכולתי לראות אם היא גלגלה את עיניה. 

ליאור ניגש אליי. "אנחנו נתגבר על זה, אל. זה לא יהיה פשוט להשתקם אבל.." 

"לא. אין טעם ליאור. הרגתי את אהובתי, בתי ואת כפיל החלומות שלי. וגם שכבתי עם שלושתם. אני ממיט הרס וחורבן בכל אשר אפנה. הוא צדק - כל מה שטוב בי אזל. ואין טעם לחיות עם מה שנשאר." 

אכלתי גלידה וקפצתי שלם ושליו אל תוך הנהר. 

 

ליאור התאושש מההלם וזינק אחר אל. כאשר סיים למשות את גופתו מהמים, הוא בחן אותו וגילה שאין לו דופק והוא אינו נושם. הוא החל ליילל. 

יללותיו נקטעו כאשר נחתה לצידו חללית וממנה יצאו בטור עורפי חייזרים קירחים. "הגענו להכתיר את אל באנדי בתור שליט היקום כולו," הכריז החייזר הראשי, עם הראש המבריק ביותר והעיניים המתות ביותר.

"הוא מת," השיב ליאור. 

"טוב, זה היה צפוי. אל תגידו שלא אמרתי לכם."

"לברוס ויליס זה לא היה קורה," הסכים איתו החייזר שלצידו. הוא הביט בחבריו, נאנח ושאל, "אז מה - שוב עכברוש יהודי?" 

"שוב עכברוש יהודי", חבריו נאנחו במקהלה.

הם שבו לחללית והתעופפו. 

 

***

 

זחלתי מתוך פח, ומצאתי את עצמי על ענן. זוהר עדין נסך רוגע ושלווה. הכל היה יפה ושום דבר לא כאב. 

האם אני בגן עדן? האם אמא שיקרה לי? האם זה בגלל שהרגתי הרבה ערבים? 

"אתה בגן העדן שבדמיון שלך," שמעתי קול יפהפה לוחש, כמעט שר. 

התקדמתי מעט והבחנתי בג'וליה, יושבת על ספסל ואוכלת צ'יפס עם מאות שקיות קטנות של קטשופ ומיונז. 

"הרגת אותי," היא אמרה.

"גרמת לי להרגיש לא בנוח עם הגוף שלי בעקבות אי הבנה," השבתי בהתרסה. 

"תיקו?"

"תיקו."

"בוא, אהובי. שב לצידי ונאכל צ'יפס יחדיו."

"אני מעדיף לעמוד. אני עדיין קצת 'פתוח' אחרי הלידה." 

"טוב, זה מסביר אותה." היא הצביעה על אל הקטנה שישבה על הענן ליד הספסל. 

"אה, נכון," סיננתי, "אוקיי, זה מביך."

אל הקטנה בהתה בי במבט מלא תוכחה. הענקתי לה קריצה סמויה. 

ג'וליה קמה ונשקה לי. "אהוב, כעת נוכל לאכול צ'יפס וגלידה ולהתעלס לנצח."

"את צודקת. המוח שלי ברא עבורינו את המקום הזה, ואנחנו נישאר כאן יחד מאושרים עד קץ הימים. זה מה שהמוח שלי רוצה יותר מכל, ושום כוח בעולם לא יכול להפר את זה."

אך אל שכח מהכוח החזק ביותר בעולם שעשה את דרכו אל תודעתו בקצב מסחרר. 

נסגתי בפתאומיות מהנשיקה עם ג'וליה, והתחלתי להתהלך בסיבובים עצבני. "אוי לא. אוי לא. כן..כן, אני נזכר. זה בטוח. השארתי את הפורנו פועל במחשב! ולא מחקתי את ההיסטוריה! אנחנו מוכרחים לחזור!" 

אחזתי בידה של ג'וליה ורצנו יחד אל הפח, מפילים בדרך מהענן את אל הקטנה שנחתה על תינוק אחר, הרגה אותו ובעצמה אקסטרה מתה. 

 

***

 

פקחתי את עיניי וראיתי את ליאור וג'וליה רכונים מעליי. 

"חדשות טובות, אל," הכריז ליאור, "אתה לא מת. הנהר הזה מורכב מהדמעות שלך שבתורן מורכבות בעיקר מגבינה. אתם לא מתתם מטביעה. חטפתם פשוט עוד אפיזודה של מוות קליני זמני, כפי שקורה לך לעתים כשאתה בולס גבינה בכמות מוגזמת."

"אתה יודע עלי יותר מדי."

"אני ליטרלי חי בזבל שלך כבר 15 שנים."

חייכתי. "יש לך הרבה תושיה, ליאור."

"ולך יש הרבה נייר טואלט עם דם." 

צעדנו שלושתינו אל עבר הפח ליד הבקתה ובמהרה הגחנו בזה שליד ביתי. 

 

ג'וליה פנתה אליי, חיבקה אותי ואמרה "אני מקווה שלמדת מכל זה שאתה יכול להיות כנה איתי, ולשתף אותי בחוסר הבטחון שלך." 

"מעכשיו רק כנות," הסכמתי. 

"אני חושבת שאני אשאיר אותכם בנים לדבר. אני אלך בינתיים למחוק את הפורנו מהמחשב שלך." 

"אוי, לא," זעקתי, "כבר צהריים! ההאקרים המרושעים בטח כבר הספיקו להשתיל את כל הזבל הלא חוקי שלהם אצלי. פשוט שימי בכיסים כמה שיני שום ותמחקי את הכל. מהרי." 

ג'וליה חיבקה אותי והתעופפה יחד עם ציפוריה לחלון ביתי. 

הסתובבתי אל ליאור. "תודה לך על כל מה שעשית עבורי." 

"אין שום בעיה." 

"הכל הסתדר בסוף לטובה ורגע.... אתה ידעת שכל זה יקרה? אתה היית לא נחמד אליי בכוונה כדי שאני אמצא את המפתח ואתעמת עם השדים שלי על מנת להגיע לתובנה שעדיף לי לאבד אותם מאשר את ג'וליה?" 

ליאור חייך ושתק. 

"איך אתה מבין כל כך הרבה ביחסים אנושיים?" 

"בזכותך, אל. למדתי רבות מספרי הפסיכולוגיה שהשלכת לפח." 

"מה יש ללמוד מספרי הזימה האלה? הם מלאים בתמונות מעוותות של מעשי סדום בילדים."

"אלה הם כתמי רורשאך."

"אלה הם כתמים על החברה שלנו!"

"אז..."

"אז... מה אני אעשה עכשיו, ליאור? אני לעולם לא אראה טוב. זה בקושי סביר עכשיו ובכל יום חולף זה רק ילך ויחמיר." 

"בדוק."

"ואני לעולם לא אוכל להגשים אף שאיפה ראויה."

"זה משפט."

"אז אני לא בטוח אם מצבי באמת טוב יותר. בשביל מה עליי לחיות?" 

"תראה, אל, כמובן שבגילך ועם מה שהספקת עד כה כבר מאוחר מדי לעשות עם עצמך משהו -  אלא אם כן אתה שואף להיות מדריך נוער או לעזור לאנשים שזה..."

"כן," נאנחתי.

"בדיוק. ולכן, כבר לא תוכל להיות אדם דגול." 

"אז להרוג את עצמי?"

"לא אמרתי את זה."

"אבל אני כבר יודע שאין טעם לחיות."

 "אתה לא יודע כלום, אל."

"כרגע הסכמת איתי שלפי ההגיון הישר -"

"חיינו אינם מתקדמים לאורך קו ישר. חיינו נעים במסלול מעגלי. אנשים נוטים לחשוב אחרת, מאותה הסיבה שבעבר חשבו שכדור הארץ שטוח. העקמומיות הסמויה אך הקטלנית הזאת שהופכת אמיתות מוחלטות לסתירות אבסורדיות היא הרוצח השקט שהיחיד שמבחין בו הוא הזמן."

"מה אתה אומר בעצם?"

"אני אומר שאתה לא רק מכוער וזקן אלא גם טיפש. ולפיכך, אינך חכם מספיק כדי לקבוע מה צופים לך חייך ולבטוח בפירוש שלך למשמעותם. אתה לא יכול לדעת אם כל מה שקרה עד כה לא היה מבחן, ופתאום האנושות כולה תשוגר לעולם חדש בו מעריכים יותר מכל בטלה וניוון. או שאולי תאמן את עצמך לראות בדיוק את העולם הזה משובץ כבר מטאפיזית בסתר באחד שלנו. זה לא סביר, אבל כל עוד אתה מסוגל בכל אמצעי שהוא להשתלט על רמת הסבל שלך כך שתוכל להחזיק את עצמך מלהתאבד, אתה תזכה לחיות ולהיות מופתע. כל החיים הם חסרי חשיבות. אתה לא יכול לקחת איתך שום דבר כשאתה מת. זאת רק הצגה שאתה זוכה לצפות בה. לפעמים היא כולה מתנגנת בראש שלך. ומה שצריך בשביל  שיהיה להצגה ערך הוא התפתחויות בעלילה. אתה צריך לשם כך זמן ולהיות מוכן להסתכל. ואם שום דבר מפתיע לא יקרה, לא תפסיד כלום אם תמות מאוחר יותר. שלא לדבר על כך שמסיבה שלא ברורה אף לי ג'וליה מאוהבת בך. לפחות תחכה עד שהיא תעזוב אותך. " 

"בסדר, אני אחכה," הסכמתי. "תודה על הכל, ליאור. לעולם לא אשכח אותך." חיבקתי אותו ונשקתי לו ברוך. "וכעת אם תסלח לי, חגיגת יום הולדת קטנה מחכה לי." 

טיפסתי מתוך הפח, ופניתי לדרכי. בחלוף מספר צעדים שמעתי שוב את קולו. 

"אל, לא חסר לך משהו?"

הסתובבתי. "מה?" 

ליאור חייך, ושלף עם זנבו חבילה מתוך הפח. "יום הולדת שמח, אל." 

הורדתי את העטיפה, וזעקתי בשמחה, "מעיל גשם!"

החתול צחק בשביעות רצון. "לך תראה להם, אל. לך תראה להם." 

 

מוקדש לג'וליה. 

נכתב על ידי , 8/10/2015 13:02   בקטגוריות "שלום עולם אכזר!" "שלום, מה נשמע?"  
252 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



828,009
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להארנב הרוסי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הארנב הרוסי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)