ג'וליה ואני הלכנו לסופר ושיחקנו את המשחק בו אנחנו מחקים יהודים. היא צעקה לי "מאמי, אנחנו צריכים עוד חלב?" ואני לא השבתי לה כי הייתי בדרך לאושוויץ. כשחיכיתי למונית מחוץ לשדה התעופה בורשה, הבחנתי בקבצן נאבק בעיוור. בכל פעם שאני רואה מישהו עיוור, אני צולל לתוך דיאלוג אינפנטילי בראש שלי בין שני חלקים שונים במוח, כאשר אחד מהם כל כמה שניות משיב "לא. מה שאתה חושב עליו זה עטלף." יש לי חיבה לעטלפים ובדיוק כשזה נראה שהקבצן עמד לנצח החלטתי להתערב. חמישים יורו על העיוור, שהופסדו מיידית. נחפזתי לעזור לעיוור לקום, ובעודו מנער את האבק מבגדיו, הוא הפיל שטר של חמישים יורו. התכופפתי להרים את השטר וכשעמדתי להושיט אותו חזרה לעיוור שמעתי קריאת "עצור!".
"מי זה?" שאלתי והסתובבתי בבהלה, אך איש לא היה שם.
"זה אני. המצפון שלך," הקול דיבר שנית.
הנהנתי בדממה, ותחבתי את השטר לכיס, בזמן שהעיוור הודה לי על עזרתי.
***
"אושוויץ?! מה מביא אותך לאושוויץ?" הוא שאל.
"זה התחיל כשמישהו אמר לי 'היי, ראיתי אותך באוטובוס מהתחנה שלי הבוקר'. נלחצתי כהרגלי ולא ידעתי מה להשיב. ואז פתאום קלטתי: זה לא משנה. הסיפור שלי נגמר מזמן, הסוף לא היה טוב, ואחרית הדבר היא כבר זכרון נושן. אז אמרתי "תודה" ולהפתעתי הוא קיבל את זה. זה עזר לי להפנים שאני מעבר לנקודה בה מילים קטנות משנות. התחלתי להשיב ב'בהצלחה' על 'תודה', ב'גם לך' על 'נתראה', ב'בכיף' על 'ביי', וב'כל הכבוד' על 'כל הכבוד'. מעולם לא הרגשתי חופשי יותר. אם מישהו היה מבקש ממני למסור ד"ש הייתי משיב מיד ב'בחזרה' ולא מעביר. פעם אחת אמרתי 'הלכתי אתמול לחתונה. נגמר בתיקו.' ואחרי זה "דפקתי בפעמון". העולם התמודד. מסתבר שאחרי מנת יתר של סבל ריאליסטי מגיע שלב חוסר המשמעות הסוריאליסטי. רציתי לזרז גם את הסוף הזה ולראות מה יש בהמשך. אז החלטתי שאני יותר לא הולך להשתמש בכרטיס הנכון בארנק שלי. זה לא כל כך עבד, עד שפעם אחת הראתי בחטף למאבטח בכניסה לאוניברסיטה כרטיס אשראי במקום תעודה מזהה והוא נתן לי לעבור. ומשם לא לקח הרבה זמן עד שהתחלתי לעבור מהמכולת לאושוויץ."
"זה נשמע שהתמודדת עם הרבה ובחרת להתייאש. תראה אותי - יכולתי לתת לנכות שלי לעצור אותי, אבל במקום זאת החלטתי לכתוב עליה והפכתי לבלוגר מפורסם."
אחת החוויות השנואות עליי בחיים היא לראות כותרת או תמונה המתארים אדם עם מגבלה מגיע להישג מרשים, כמו קטוע רגליים שטיפס על הר, ולצד זה הכיתוב "אין תירוצים". קודם כל, רק תירוצים ותמיד תירוצים. לנצח. תירוצים זה הכמה פרוטות שמישהו משליך על זונה אחרי שהוא אונס אותה. שום דבר בחיים שלה לא ישתפר אם היא תסרב לקחת אותן.
אך גל השנאה ששטף אותי פינה אט אט את מקומו לקנאה ועצב כשהבחנתי בכך שהבחור העיוור הזה צעיר ממני משמעותית. הוא לא אשם באידאליזם שלו. "גם אני הייתי פעם," נאנחתי.
"למה פעם?"
"המטרה שלנו בחיים היא להספיק לעשות משהו מיוחד לפני שאנחנו מגלים כמה שאנחנו לא מיוחדים. אני לא הספקתי."
"ניסית לכתוב בלי לחשוב שאתה מיוחד?"
"כן, זה כמו לקחת שאכטה מואקום."
"איך לך יותר מה להגיד?"
"הצלקות שלי מזכירות לי שאסור לי. לכן אני באושוויץ."
"אני לא מבין."
"אני כאן במסע שורשים. העבר הינו הדבר היחיד שמותר לי לחוות."
"ומה יש בעבר?"
"רומנטיקה. פעם אנשים היו עושים דברים בשלהי הסתיו. אני עושה דברים ב-28 לדצמבר. לפעמים ב-29. אבל אף פעם לא בשלהי. הכי קרוב שלי היה כשאכלתי מרק אשתקד. אנשים טובים מתו באותו שנה. אנשים כמוך."
"מה עשית ב-28 לדצמבר?"
"עליתי על זה שדוקטורנט חדש במעבדה שלי הוא בדיוק גירסה צעירה של דייל מ'ברייקינג באד', אבל אף אחד אחר במעבדה לא זכר מי זה דייל, אז העברתי את היום בלחפש אחר מישהו שכן זוכר אותו, כדי שאוכל להראות לו את הדוקטורנט והוא יחמיא לי על יכולת האבחנה המדהימה שלי."
"מצאת בסוף?"
"כן. מסתבר שקוראים לו בכלל גייל, והם לא דומים."
"נראה שגם בשלהי חייך, עוד יש לך מה לומר."
"הנאיביות שלך לא תחזיק זמן רב. אתה מזכיר לי את הקוראים שלי: צעיר וחייכן. אתם מוכרחים להיזהר עם כל השמחה הזאת. אני פעם חייכתי בתור תינוק ותראו מה קרה."
"מה לעזאזל קרה?"
"אובדן מוחלט של קורדינציית המוח-חיים! המחלה הזאת נוראית מכדי שמישהו אי פעם ישמע עליה. כל מקרה שלה אינו מתועד כי אין מי שיתעד אותו. החיים בתל-אביב, המוח באושוויץ וביניהם ... הטרגדיה האנונימית הגדולה ביקום."
"זה לא עניין של חוסר-קורדינציה, אלא חוסר-יציבות. ולעולם לא תהיה לך אחת, אם לא תפסיק לברוח מעצמך. אתה לא מת, מר ארנב. אתה פשוט מפחד להודות באמת!"
"ומה היא האמת?"
"האמת היא שאתה חי ואתה פחדן!"
"ומה גורם לך לחשוב שאתה יודע את האמת יותר טוב ממני?"
"אתה צריך ביצים כדי להסתכל לאמת בעיניים!"
"ואתה צריך עיניים כדי להסתכל לאמת בביצים."
הוא השתתקק, והתחלתי לחשוש שמא העלבתי את הבחור הצעיר והעיוור הזה.
"רוצה לדעת מאיפה קיבלתי את הצלקות האלה?" שאלתי לבסוף. "לפני מספר שנים, לפני שפגשתי את ג'וליה, התהלכתי בחיפה והבחנתי באיש זקן מקסים אך מרופט מנגן על אקורדיון בפינת רחוב. נזכרתי שהיה לי בכיס שקל שאני כבר חודש מתעצל להעביר לארנק שלי, והחלטתי לתת אותו לזקן הקבצן הזה. האם אני גיבור? הזמן יגיד. ואם הוא יגיד שלא, אז אני אגיד. בכל אופן, לידו היה כסא ועליו מונח כובע. אני משער שזה הכובע לתוכו אמורים לזרוק את המטבעות. הבעיה היא שלא הייתי בטוח. פחדתי שאולי הוא פשוט מנגן כדי להסב לאנשים אושר כי הוא זקן וטיפש, ושהוא סתם הניח את הכובע שלו על הכסא שנמצא שם למקרה שהוא יתעייף מלהעמיד פנים שלמישהו אכפת. לא היו בקרבתו אנשים, וחשתי אינטימיות מביכה כשניסיתי לדמיין את עצמי חולף מאד קרוב אליו ומגניב מבט לכובע כדי לוודא שיש שם מטבעות. אבל מה אם לא אוודא ואין שם מטבעות? אם אני אזרוק מטבע לכובע שלו זה עלול להשפיל אותו שמישהו חשב שהוא קבצן, או נורא מכך לעודד אותו להמשיך. אף אחד לא מתעניין בזקנים וזה שהם הלכו פעם לחוג לא ישנה את זה. ובכל זאת, הוא נראה כל כך מוכה ואומלל. רציתי לתת לו את השקל, כדי להרגיש טוב עם זה שעזרתי לבן זונה מטונף להפוך את החיים שלו למשהו נסבל, אך הסיכוי המזערי לאי-נעימות קלה לא הניח לי. עמדתי שם מתלבט דקה ארוכה ואז קלטתי שבמקום להרגיש טוב על להביא כסף לפסולת האנושית המסכנה הזאת אני ארגיש טוב מזה שאני איקח לי את האנקדוטה על איך שלא יכולתי להביא לו כסף. הוא מת למחרת מעוני, אבל זאת כבר אנקדוטה נפרדת. אני חושב שזה בעצם כל סיפור החיים שלי ובמרכזו הטעות הענקית של לפתוח בלוג הומוריסטי ולהתמסר אליו. הייתה לי בחירה בין לעשות את הדבר המתבקש והנכון של להתמודד עם המכשולים שלי, להשלים עם הזמן האבוד ולהציל את מה שנותר, אבל במקום זאת אני פשוט החלטתי להחריב את הכל, כי רציתי שיהיה לי את האנקדוטה הזאת. ההבנה הזאת - זה מה שצילק אותי."
"אני מצטער. לא ידעתי. האם לא נותר דבר ששווה להילחם למענו?"
"ג'וליה. כל כך רציתי להשתפר בשבילה. כל החלומות האנוכיים שלי הסתלקו אל העבר, וכל מה שנשאר זה הצורך העז להתקדם בחיי ולהרפות מהאגו. רציתי להפסיק להיות יהיר ולהתחיל להיות יפה. אבל..." לא הצלחתי לעצור את הדמעות. נכשלתי. שאלוהים יסלח לי, נכשלתי. וג'וליה... אני מוכרח למצוא את הרומנטיקה העתיקה של אושוויץ ולהשיב אותה אל ההווה, למענה. היא היחידה שלא רואה אותי כמפלצת. היא היחידה שלא רואה את הצלקות."
"גם אני לא רואה אותן", אמר העיוור וחייך ברוך. "אפשר?"
היססתי לרגע ולבסוף הנהנתי בהסכמה בעוד שהבכי רק התעצם, וקרבתי את פניי אל העיוור כך שיוכל להניח עליהן את ידיו. הוא מישש בתדהמה וזעק "אלוהים! אתה נראה כמו שחירש נשמע!"
התעצבני, והחלטתי לעצום את עיניי ולמשש את הפנים שלו בחזרה. אבל גם כאן חיכתה לי ביקורת. "אלוהים! אתה ממשש כמו תתרן!"
הצחנה המיידית שהכתה בי גרמה לי לפקוח את עיניי ולגלות שלא היה בכלל שום עיוור, וכל הזמן הזה דיברתי עם פלוץ. הבנתי לפתע שהסיבה שהתחלתי לפתח שנאה אל הקבצן שניגן על האקורדיון היא שהוא הזכיר לי את עצמי, רק שהוא לא התבייש לנסות מול כולם. וכעת אני באמת כמוהו. ספק קבצן ספק זקן שחושב שלמישהו עוד אכפת. זקן שנאבק לא להפליץ כדי לא להשפיל את עצמו בציבור. אותו הקבצן שנאבק בעיוור ליד שדה התעופה. הימרתי עליו כי רציתי כנגד כל הסיכויים שהוא ינצח. כי הוא היה אני כשרק התחלתי לכתוב. עיוור למה שמצפה לו ולכן אמיץ. נוסע לו בתמימות לאושוויץ רק כדי שינסה לייצר איזשהי בדיחה סביב זה שיהודים מתו בתאי גזים, והעיוור הוא בעצם פלוץ ופלוץ זה גז. הרי חייבת להיות פה איזשהי בדיחה שמקשרת בין שני הגזים האלה. חייבת. כמובן שהעיוור כבר לא היה שם, הרי הוא מת מזמן. כל מה שנותר ממנו זה הזייה מצחינה. פעם הוא כתב על קומדיות, ולאחר מכן על טרגדיות ועכשיו אני פשוט מדבר אל עצמי ומגלה שאף אחד לא מקשיב. לא פלא שאין לי שום יציבות בחיים - מרכז הכובד שלי תקוע בתוך מטאפורה.
אבל לפחות עשיתי את זה - עברתי שלב. התקדמתי מהשלב של לקחת שאכטה מואקום ללקחת שאכטה מפלוץ. ולצערי ידעתי מה השלב הבא אחרי זה. השלב האחרון. זה שהביא אותי לכאן, זה שלא יכולתי לספר עליו עליו לעיוור רך הלב. להפוך לאמא שלי.
כשהמונית הגיעה ליעד העפתי מבט במושב לצידי וגיליתי את העיוור שוכב שם מחוסר רוח חיים. המושב הזה היה כמו תא, אני מניח....לא, בעצם, .... משהו עם "פלוציאניד" אולי איכשהו? טוב, עזבו. כשבחנתי את הגופה שלו הבנתי שאני כבר לא מסוגל לזהות אותו. כאילו מעולם לא הכרנו.
איחלתי לנהג "כל הכבוד", ושמתי פעמיי אל בית הקברות המקומי עם העיוור על כתפי כדי להעניק לו קבורה ראויה. איך שהגעתי לשם, וואי וואי וואי, נכנסתי לשוק. עכשיו תקשיבו - אתם חושבים שהייתם בבית קברות, אבל לא באמת הייתם בבית קברות עד שהייתם בבית קברות של אושוויץ, אוקיי? טירוף, אמריקה. הכל מהכל. אני מדבר פה על ילדים, בסדר?! פאקינג ילדים. וחולים שם על יהודים. והעיקר שאצלינו בארץ מילקי תוצרת מקומית עולה כמעט 20 שקל. תודה רבה, בנימין זאב.
קברתי אותו יחד עם הבלוג שלו וחרטתי על המצבה שהוא היה עיוור טוב. הוספתי ציור קטן של עטלף, וחתמתי ב"גם לך, הארנב הרוסי". אני מתאר לעצמי שהרבה בלוגים יקברו שם יחד עם כותביהם בימים הקרובים, והחלטתי שיש לי סיכוי לא רע למצוא באיזור עוד עיוור. לאחר חיפוש קצר מצאתי אחד שהגיע גם הוא לעיירה למסע שורשים. פטפטנו שעה שעשינו את דרכינו לדאון-טאון-אושוויץ. הוא סיפר לי שהוריו נרצחו לפני שנים במהלך שוד בסמטה חשוכה. לטענת החוקרים השודד אף אנס את אימו בין שתי היריות. הוא העביר את חייו בחיפוש אחר הרוצח, חיפוש שהוביל אותו לכאן. הצעתי לו שיצטרף אליי בטרם נמצא אכסניה ללילה לביקור בבית הקיץ בו אמא שלי הייתה מעבירה את החורפים של שנות ה-70.
דפקתי בפעמון וזקנה עם פני אבן פתחה את הדלת. היא פקדה עלינו להסתלק. אמרתי לה שאמא שלי התגוררה כאן פעם, אך היא סירבה להאמין וטענה שאני מנסה לגנוב את מטיל הזהב שלה. ממש לפני שהיא עמדה לטרוק לנו את הדלת בפנים שלפתי מתוך טראומה בתת-מודע שלי תמונה של אמא והושטתי לה. "הנה, בבקשה. את מזהה אותה?"
הזקנה החלה לרעוד. אישוניה התרחבו וצווחת "קייזר סוזה!" נפלטה מגרונה. "קייזר סוזה! קייזר סוזה!" היא זעקה שוב ושוב עד שהחלה לפרפר ולבסוף התקף לב סופני הפיל אותה לקרקע מחוסרת רוח חיים. בהצלחה.
"מדוע היא צרחה את השם הזה?" שאל העיוור.
"זה בטח אומר 'ביי ביי' בפולנית או משהו. אבל מה אתה אומר שאם כבר היא מתה נעביר כאן את הלילה? נוכל לחסוך כסף על אכסניה, ונראה שאפילו יש כאן בריכה! אתה מוזמן להיכנס למים בזמן שאני אכין ארוחת ערב."
"נשמע מעולה! אתה לא תצטרף אליי?"
"אני לא מוריד אף פעם את הבגדים שלי מול אנשים. בגלל ... הצלקות שלי."
"סודך שמור איתי." הוא החווה באצבע אל עיניו המסומאות.
"הא, אני מניח שאתה צודק."
טבלנו בבריכה ושקענו בשיחת נפש עגומה. ומה אתם יודעים? מסתבר שהוא היה קורא בבלוג שלי.
סיפרתי לו את מה שאני מספר כעת לכם. סיפרתי לו על הריקנות המאלחשת שהשתלטה על חיי מהרגע שהתחלתי לטפל בכדורים בחרדה שלי. על התנתקות מכל החברים שלי והמעבר לתל אביב. על דוקטורט בתחום שלא מעניין אותי. על השנאה היוקדת שאני חש כלפיי המשפחה שלי, עליה הם לא יגלו לעולם כי אין להם אומץ להסתובב אליי עם הפנים כשאני מדבר מאחורי הגב שלהם. על כך שזה נראה שהזדקנתי בעשור כל שנה. על הבריאות הרעועה שלי. אני תמיד חולה אבל זה אף פעם לא סופני. אני לא יודע אם היקום תוקף אותי בכוונה עם מחלות חלשות כי הוא רוצה שהעינוי הזה ימשך זמן רב, או כי הוא פשוט מניח על סמך המראה שלי שיש לי איידס ושזה אמור להספיק. ובעיקר דיברתי על זה שאני לא אומר מספיק "הייל היטלר". זה לא שחשוב לי להגיד את זה. אני לא מנסה להיות מצחיק או אדג'י. לפעמים אני פשוט לא יודע מה לומר אבל צריך להגיד משהו וזה מה שעובר לי בראש באותו אופן שאני בוחר דווקא את הסוכריה האדומה מתוך מבחר צבעים שלכולם אותו טעם. לפעמים אני לא אומר לנהג האוטובוס שישמור את הקבלה המסריחה של המכונה שלו לעצמו. במקום זה אני לוקח אותה ואומר כלום. וזה מה שהורג אותי - המשקל המטמטם של לא להגיד לנהג שימצוץ את הקבלה. לא כי אני ממש רוצה, אלא כי אני קצת רוצה, וכדי לאזן את זה אני צריך קצת להתאפק, וזה מוסיף קצת משקל, והקצת מצטבר עד כדי מוות של הנפש. וזה כל מה שהחיים נהיו - משקלים של משפטים שלא נאמרו.
"החיים שלך לא עד כדי כך גרועים. אתה נסחף," השיב העיוור. שחיתי במהירות לקצה הרחוק של הבריכה בנסיון לייצר משחק מילים עלוב סביב "אתה נסחף" אבל הוא הבין לאן אני חותר. "אם החיים שלך כל כך גרועים, ניסית להתאבד ולהיוולד מחדש?" הוא הוסיף.
אני לא אתאבד. אני לא יכול לעשות את זה לג'וליה. ואני גם לא יכול לעשות את זה לאמא שלי. אני לא יכול לתת לה לנצח.
"אז מה תעשה?"
"לפי איך שדברים מתקדמים זה ברור לי שהכל הולך לקרוס בשנה הקרובה. כנראה שאחרי שאעזוב את האוניברסיטה והעבודה אתחיל לבשל מת'. רק שאני לא מבין בזה כלום, אז בינתיים נרשמתי לסדנת בישול במתנ"ס, ובמקביל אני סתם מכין חביתות בתור חיזוק יסודות."
נראה שהעיוור התאכזב מעט מהמפגש איתי במציאות. יכול להיות שהוא ציפה לסיפורים מעט יותר מבדרים. "אני חושב שכבר נהיה מאוחר. ויש לי אלף יורו שיספיקו לאכסניה. אז נראה לי ש..."
"חכה, הרשה לי לספר סיפור אחרון."
הוא נראה מהוסס.
רוצה לדעת איך קיבלתי את הצלקות שלי?"
קרבתי עד שגופי נצמד לשלו.
בתגובה הוא שלח את ידו לחפש בקדחתנות אחר החגורה שלו.
"אין טעם, ברוס. אתה מוכרח להודות שזה טאץ' יפה מצידי לכתוב את הבלוג כל השנים האלה כדי שתפתח בי אמון ואז לפתות אותך לבריכה כדי לפשוט ממך את כל האביזרים."
הוא בלע רוק.
"אני תמיד צעד לפני הקוראים שלי, וצעד אחרי הקוראות."
הוא התחיל להבין הכל.
"היא צווחה כמו חזירה בזמן שאנסתי אותה," לחשתי באוזנו.
המוות היה מהיר.
אספתי את הגופה שלו, ואחרי שהמצפון שלי הזכיר לי לגבי האלף יורו, קברתי אותו יחד עם הוריו, תומס ומרתה וויין, והוספתי את הכיתוב "באהבה, קווין ספייסי".
כעת כשהשלב האחרון הושלם התחלתי לחשוב על ההצעה שלו. אולי באמת כדאי להתאבד ולהיוולד מחדש. הכנתי גם לעצמי מצבה והלכתי על זה. זה היה פחות כואב ממה שחשבתי. וכשהתעוררתי גיליתי מאנשי העיירה על שמועה לפיה המשטרה פתחה מחדש של תיק לא פתור של רוצח סדרתי משנות ה-70. העדות היחידה היא של נהג מונית שלטענתו החשוד נראה כמו דוד של דינוזאור. אני מניח שזה הסימן עבורי לעזוב.
***
ג'וליה טלטלה אותי בחוזקה. "מאמי, איפה היית?"
שתקתי.
"שוב באושוויץ?"
הייל היטלר.
"אני לא רוצה לשחק איתך יותר ביהודים, מר ארנב. אנחנו רעבים ללחם, וזה עניין אחד לשחק במשחקים, אבל אתה לא יכול פשוט להיעלם לפולין כל הזמן עם עטלפים."
"אני מצטער. הייתי מוכרח."
"אני לא יודעת מה להגיד. אני מתפלאת שהחלטת בכלל לחזור ולא לנטוש אותי."
"המצפון שלי לא נתן לי."
שלפתי בשטרות 1050 יורו, והושטתי לה אותם. ולאחר מכן גם את האקורדיון.
"הבאת לי תעודת סטודנט וכרטיס של כללית פלטינום. ומה אני אמורה לעשות עם אקורדיון?"
נאלצתי לחלוק איתה גם את מטיל הזהב.
היא ניגבה דמעה, חייכה אליי, הניחה את הטובלרון בכיס ולקחה אותי למשכן את האקורדיון.
בדרכינו החוצה העפתי מבט על מודעות האבל בעיתון. היה שם אזכור קצר של המוות שלי יחד עם תמונה של המצבה.
הכיתוב היה עליה:
אני מתאר לעצמי שזה ילך ויתמלא עם הזמן בעוד ועוד מהכשלונות שלי.
אני גיבור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: