קח תפוז. קח שני תפוזים אפילו. אין בעיה אני איקח שלושה. אבל בתפוז הרביעי מתחילות בעיות. אולי לא הייתי צריך להגיד שאני אוהב תפוזים. מי ידע שזה יהיה הסוף שלי. אז הגיע התפוז החמישי ולא ידעתי מה לעשות. כמה תפוזים אדם אחד יכול לספוג. לפחות שישה מסתבר. שבעה אפילו. אני לא מאמין שהתפוזים ממשיכים להגיע. החלטתי להתעסק במשהו אחר שהוא לא תפוזים. לקחתי תפוח מהסל. אפצח בחיים חדשים אמרתי לעצמי. בחנתי היטב את התפוח - הוא היה כתום. שוב תפוז. נמאס לי. מה אי פעם עשיתי למישהו ש... שלושים תפוזים?! הקצב מתגבר. עוד ועוד תפוזים. איך אפשר לקרוס תחת הנטל כששום מבנה אף פעם לא הועמד בי. אני לא מבנה, ובי אין מבנה. ובכל זאת, הנטל מורגש, ומשהו קורס. אבל מה? לא יודע לשים את זה במילים. אני יכול לשים את זה בתפוזים. מאה וחמישה תפוזים. היי, בבקשה, סליחה. מילים. למילים אין צבע. למילים אין טעם. לתפוז יש מילה. תפוז. ויש להם טעם, וצבע. האם יש יותר מילים מתפוזים? לא יודע. בינתיים אולי. אבל כמה זמן זה בינתיים? אין יותר רגעים. מה הטעם ברגעים. אפשר למדוד זמן בתפוזים. רגע הוא אבסטרקציה של זמן. והרי הזמן עצמו הוא אבסטרקטי. אז יש יותר מדי אבסטרקציה. ויותר מדי תפוזים. מעל מאתיים. אולי התפוזים הם מטאפורה. כן. תפוז הוא מטאפורה לתפוז. אבל גם מטאפורה היא מטאפורה לתפוז.
"מאתיים ארבעים ושישה תפוזים" אמר איש הגשם. "קרוב. החזאי אמר מאתיים חמישים". הוא נעלב והלך.
יד על הלב, לא התכוונתי לפגוע. טוב, היד טכנית לא על הלב, אלא על הכיס של החולצה, ויש בו... עוד שלושה תפוזים. כמעט.
אמא פתחה את הדלת לחדר, והטיחה תפוז נוסף בפנים שלי. נפלתי. "אל, קום מיד! קום!"
"אל, קום! אל, תתעורר!" היא סטרה לי שוב ושוב. "קום כבר!"
"לא ישנתי לרגע, מה את רוצה ממני?"
"קום, לעזאזל! למה אתה לא קם?" היא נגחה בי.
"אני פאקינג ער! אני יודע שאת שומעת אותי! מספיק!"
היד שלה רעדה והאקדח התלבט בתזזיתיות בין הראש והחזה שלי. "למה?" היא זעקה. "לאאאאאא-מההההההה???"
החזה איט איז. נוזל כתום נשפך מהלב שלי.
"טוב, אם הוא רוצה לישון, שישן. אני את שלי עשיתי."
"אני ער!!!"
"אני מקווה שהאמא בחלומות שלך יותר טובה ממני, ויודעת לתת לך את מה שאתה מחפש, מה שזה לא יהיה."
היא יצאה וסגרה אחריה את הדלת בשקט, כדי לא להעיר אותי.
פרי נבזי. מדוע אתה מהתל בי כה?
התחלתי לספור שוב את התפוזים ונרדמתי. סיוטים על חלב שזועק "הצילו אני נשפך!", בעוד שאני לא מסוגל לעשות דבר כדי להציל אותו, לא נתנו לי מנוח. התעוררתי מכוסה זיעה קרה. אמא רכנה מעליי. שקית חלב ביד אחת, ושקית זיעה בשניה. "אני ער! אני כל כך פאקינג ער!" היא לעגה לי, בחיקוי יבבני מוקצן של הקול שלי.
העברתי את כל השנה האחרונה בתרדמת של אוננות. הגעתי למצב שבשבילי לא לאונן זה כמו שפרפר לא יאונן, כי הפרפר הוא אני, ואני מאונן גם לתוך האנלוגיות שלי. ואני לא חושב כבר שאי פעם אפסיק.
לא צריך להיות גאון כדי להבין שהכל אבוד. ועם זאת, הנה אני.
הצילו! אני נשפך!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: