גלית התאבדה ב-25/5. או כפי שהמחשבון שלי קורא לזה: ב-5. היא נאבקה עם הפרעות נפשיות ובדחף להתאבד במשך יותר מעשור, שרדה מספר נסיונות לא מוצלחים, אחד מהם זמן קצר לפני מותה, ואנשים בסביבתה, כולל אותי, ראו סימנים מקדימים חמורים ולא יצא מגדרם כדי לעזור לה. רגע, זה עוד לא סוף הבדיחה... ואז הרבי אמר: "מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן את הולכת - למקום עפר, רימה ותולעה".
היא הייתה האדם הראשון שהכרתי בישראבלוג כשפתחתי בלוג לפני עשור. החיבור היה מיידי. גלית אהבה את סילביה פלאת, הסופרת המלנכולית שנטלה את חייה בגיל צעיר, ואני חשבתי שלנקד בשווא את האות ח' גורם לה להיראות כאילו היא מחרבנת. מעולם לא נפגשנו, אך היינו בקשר וירטואלי וטלפוני הדוק לפרקים. היא נהגה לספר לי על נקודות שפל בחייה בנימה הומוריסטית מדבקת שהמירה עצב לסוריאליזם. היא דיברה כמו זאטוטה שעוד לא צפתה במספיק סרטים כדי לסגל לעצמה גינונים דרמטיים מאוסים ומספרת ברוגז נחוש על כך שהיא בוכה שבוע כי אף אחד לא האמין לה שהיא ראתה רמזור מתחלף מסגול לתכלת. היא לא לקחה את החיים יותר מדי ברצינות על אף היגון שפעם בה. אולי כי היא חשה שהם מהווים בעיה עם פתרון פשוט.
עבורי הפן הטראגי ביותר בפרשה אינו מוות מצער של בחורה צעירה וגלמודה שככל הנראה ניתן היה למנוע עם התערבות לא מסובכת. זה אפילו לא הקשר האישי ביני ובינה שאוטומטית עוקל. הטרגדיה הגדולה היא שגלית הייתה בקבוצה שלנו, של הטובים. היא אהבה בעלי חיים ושנאה בני אדם. והיא ניחנה בתכונה החיננית ביותר - היא לא ידעה לחיות כמו שצריך.
בסטטוס האחרון שהיא פרסמה היא ביקשה שיטפלו בשתי הכלבות שלה, איתן התגוררה שנים רבות בדירה שאבא שלה שכר עבורה. תמיד רציתי כלב, יצור שיאהב אותי עבור מי שאני - ישות עליונה עם גישה למזון. כלב הוא יצור נהדר שינבח על פורץ וילקק לך את הביצים אם חברה שלך ממש ממש ממש חולה. לצערי, לא יכולתי לסייע בנושא, כי אמא שלי פוחדת מכלבים ואני פוחד מאמא שלי.
על אף התוכן המדאיג היה בסטטוס משהו שנשמע שגרתי מכדי להיות מכתב התאבדות. לאחר סריקה שטחית דחקתי בעצמי לבטל כל הרהורים בנושא ולהזדרז שמא אפספס את האוטובוס ואז באמת יקרה אסון.
חזרתי הבייתה כעבור מספר שעות למסך מחשב זרוע הספדים. נזכרתי בשיחה האחרונה שלנו בטלפון שנבדלה משמעותית מקודמותיה. היא הצליחה לעורר בי דאגה ולשדר מצוקה לא מרוסנת. השתדלתי כמיטב יכולתי לעודד אותה באמצעים רטוריים. חשתי שנחלתי הצלחה מסוימת, וסיימתי את השיחה מסופק. היה לי חם. הייתי בטוח שאמות ראשון.
אני לא יודע בוודאות מדוע מעולם לא התייחסתי למצב כקריטי. אולי זו שאננות צינית תוצר הסכנה שריחפה באויר זמן רב ומעולם לא נחתה, אדישות אגואיסטית שמונעת בין היתר מכך שאני האומלל שבאדם והיא מאחורי בתור, או אולי פשוט חוסר יכולת לקבל את העובדה שאדם עם שיער יכול לרצות להרוג את עצמו.
בעקבות מותה הבטחתי לעצמי שאכתוב פוסט הספד בהקדם האפשרי, לפני שהזעם והצער שהקיום שלה נשא איתו יתנדפו. הנוכחות שלה בעולם יכולה להתבטא כעת רק בצורת זיכרון, ורציתי לכתוב אחד שיהיה לה נוח בו.
אבל אתם מכירים אותי, דוד אל המפוזר, וכמובן, כמו תמיד, התבלבלתי ובמקום לכתוב פוסט פשוט אוננתי באינטסיביות במשך כמה חודשים. הרגשתי לא נעים, אז התחלתי להפנות כלפי עצמי עם היד המאוננת אצבע מאשימה. אבל האפקט היה מינורי כי אני מאונן עם הזרת בחוץ, ויחד זה נראה כאילו אני עושה ביד בהופעת מטאל.
לא יפתיע אותכם לשמוע מי אשם בסיפור הזה.
כבה הדחקה.
אני מרגיש אשם על כך שכעמיתה לבעיות נפש בצביעות מחפירה טרם התאבדתי. ואני מרגיש אשם על כך שלא עזרתי לה, ואפילו לא אפשרתי לעצמי לחשוב שיש בכך צורך, כנראה כי בתת-מודע ידעתי שזה ידרוש נסיעה וחם.
הפעל הדחקה.
גם אתם ראיתם שהאור נכבה עכשיו לכמה שניות? ולמה יש שפיך ודם על הפנים שלי?
בכל אופן, היהודים הם האשמים. וזאת למרות, שיהודים תמיד מאשימים אחרים. גם המצרים שיעבדו אותם, גם הספרדים גירשו אותם, וגם הגרמנים השמידו אותם?! הם חשבו מתישהו שהבעיה היא בהם?
הם תמיד נטפלו אליה, וגרמו לה להרגיש כמו מטרד פגום. נכון, היא הייתה הילד שצעק זאב. אבל מה עם הזאב שצעק ילד?
כל אדם ראוי הוא יצור עדין ושביר. אנחנו נפגעים אינספור פעמים בחיינו ואף פעם לא באמת מתגברים על שום דבר. הפער בין השבריריות שלנו בפועל לבין דימוי הנמלה התקינה שמשודר לנו לגבי עצמינו כל הזמן הוא עצום. לא פלא שכולם צריכים עזרה רפואית, נפשית או התנהגותית, ומחפשים פתרון וישועה בין אם במודע או לא. תפיסה ריאליסטית יוצרת שילוב מאד לא נעים עם טבעו של העולם. אולם הבעיה האמיתית היא בתקינים. גלית תיעבה אותם. גרורות של אנומליה הנתפסת כאידאל. הם לא חשים שהעולם סביבם מעוות כי הם נבראו בצלמו ובדמותו. הם מצאו דרך למזער את הסבל שנוצר כתוצאה מחיכוך עם הסביבה, ולהעסיק את עצמם. אבל זאת לא המטרה. החוכמה היא להתאזן על קו התפר הנשגב בין להיות מעונה נפשית למפוכח ופרודוקטיבי. כאלה הם הגיבורים שלי.
מטרת העל של התקינים היא לשאוב את כל האנטרופיה מהעולם. הם היו נסבלים בהחלט אם רק היו נותנים לאחרים לחיות בחירות ובשלום. דוגמה מוכרת של תקינות יהודית היא היחס כלפי צה"ל. פעמים רבים כאשר הבעתי תרעומת על הגזרה האכזרית והפרימיטיבית של הגיוס, נתקלתי בטיעון המגוחך וצר האופקים "אם כולם יחשבו כמוך לא תהיה לנו מדינה". אני מפספס את ההגיון. כשבחרתי ללמוד הנדסת חשמל אף אחד לא אמר לי "אם כולם יחשבו כמוך, יהיו לנו רק מהנדסי חשמל, ולא תהיה רפואה או תעשיית מזון". בדיוק כמו בבחירת מקצוע, החיים כבר ימצאו דרך להגיע לאיזון באמצעות כללים שונים של ביקוש והיצע, ואין שום צורך בכפייה אנושית מכוונת. העולם היה שורר בכאוס זרעי אם כל מיליארדי תושביו היו אוואטארים שפועלים בתיאום מדויק עם מה שאני עושה. אבל זה לא המצב. העובדה שהבחירה שלי לא להתגייס היא נכונה לא עומדת בסתירה לכך שברק, הקיבוצניק שחונך להקריב את חייו עבור המולדת, צדק ברצונו להילחם. תמיד יהיה לנו את ברק, בועז, עופר ואבי. הם אמורים למות, כדי שאני אוכל לאונן. ואין בזה שום דבר שגוי או מגוחך כי הם רוצים למות ואני רוצה לאונן. ואם כולנו נמות, אז מי יאונן?
אני לא רוצה לפלוש לטריטוריה של תלונות "נגד המערכת". אין ספק שיהדות היא מיתוס פרימיטיבי, הציונות היא נקרופיליה מדינית, המערך הפוליטי כולו רתום להחרבה אנאלית של הציוויליזציה, התחבורה מורכבת מורידי רגליים של זקנים עם בצקת, סניפי ביטוח לאומי הם מחנות השמדה שפיתחו עמידות, הסטייה הצבאית נועדה להמיר זיקפות סנטימנטליות לתוכנית הכשרה לפנסיה עבור ערסים, בתי חולים הם בתי קברות עם פחות משמעת, המשטרה היא בית מחסה לעבריינים שמעדיפים עבודה במשמרות, חברות נותנות שירות הן הרפס ביורוקרטי שכל מטרתו היא לגרום לך להרגיש כמו פנטומימאי עם טורט, התקשורת היא מבחנה לנשיאה בטוחה של פלוצים מעשירים לעניים, מערכת החינוך היא חדר המתנה לבינוניות עם טראומות במקום מגזינים, המחיר הנמוך ביותר שאפשר לשלם בתמורה למקום מגורים משלך זה מאסר עולם, ואנחנו ממוקמים בתוך תוספתן דלקתי במרכזה של אימפריית טרור בגודל אוסטרליה. אפילו השטן בכבודה ובעצמה הייתה מוצאת את הסביבה הזאת מדכאת מדי. העניין הוא שכל זה טריויאלי. אוסף קלישאות ברמת המאקרו. אנשים שמתייחסים לתובנות הבסיסיות האלה בתור תגלית שתניע אותם להארה פנימית הם תועבה גדולה יותר מכל הנזכר לעיל.
האנטי-ממסד ממוסד יותר מהממסד. הוא חסר השפעה לעומתו אך רועש בהרבה. הם חושבים שאפשר לשנות משהו, כשלמעשה כל שניתן זה לנסות להנות מצפייה במופע האימים. ההוריקן מגיע, בחורים. תוציאו את השבשבות שלכם!
הישועה לא תבוא מפוליטיקה או אקטיביזם בגלל המלכוד הישן והטוב - אם אתה מספיק חכם בשביל לתפוס את המציאות אז אתה חכם מכדי לרצות להעביר בסיזיפיות את זמנך בסביבה הרעילה והמשעממת הזו, ואם אתה לא מספיק חכם כדי לראות את זה אז אתה גם לא מספיק חכם בשביל לדעת באיזה כיוון נמצא שינוי חיובי. זה אותו מלכוד שעוזר על בסיס קבוע למפגרים לתפוס פיקוד מידי החכמים. אם אתה חכם אז אתה יודע לא להיות קולני, ולכן רק הטיפשים יכולים להיות קולנים, וקולם של החכמים לעולם לא יישמע תחת גל הצרחות. וזה עוד בלי לדון במכשולים הלוגיסטיים, המסה הכוללת האפסית של כל האנשים ה"טובים" וחוסר אונים מוחלט כנגד רצונם של חופן האנשים שבאמת שולטים בעולם.
והמוחאים החובבנים גרועים יותר מהמקצוענים, כי הם דוגלים בכוחם של ההמונים ופועלים לפי עקרון האסימילציה של התקינים, המאמינים כי הדרך הנכונה לחיות היא למצוץ לקונצנזוסים 24/7. תחביבם הראשי בימים אלו הוא לנסות לעורר דיונים ומחאות בתקשורת החברתית. אלה הם האנשים שאומרים ש"הרשת סוערת" בעקבות איזה סיפור על אונס שקיבל הרבה לייקים בפייסבוק. מוזר, אני יושב מול הדפדפן ולא מרגיש אפילו רוח קלה. ואיני פותח מטריה כשאני מתחבר לאתרי פורנו באותה הרשת. רק לפעמים בשביל האווירה. "הרשת סוערת" אומר שבשלושה אתרים חביבים עליהם מתוך המיליארד הקיימים הם נתקלים כל כמה זמן באותה ידיעה, בגלל סירקולציה שהם עצמם מייצרים.
מה שמשכנע אותי יותר מכל בתאוריה של חוסר התקווה זה טיפים. כמו אנשים נבונים רבים לפניי אני מתנגד לטיפים. אני אחסוך מכם את הגירסה המלאה של הדרשה הנדושה שאתם ודאי מכירים היטב, ואיגש ישר לתוצאה. אם לא אשאיר טיפ למלצרית אני איחשב למפלצת. אוי, המסכנה נשאה מגשים ואמרה כמה מילים ולא קיבלה כסף מאחד השולחנות. אם רק המעביד שלה איכשהו יכל לעזור לה לקבל תשלום כלשהו תמורת ביצוע עבודה שהוא שכר אותה לעשות במקום העסק שלו. היא תלשין לו, והם שניהם יעמדו זה לצד זו ויזעמו על החוצפה שלי. ומה הטיעון שלו לא לשלם? יש רק אחד - זה לא משתלם לו. ולי זה כן משתלם?
נניח שהיא נקלעה לבחירה עגומה של עבודה במקום בו לא משלמים לה והיא תלויה בכך שאנשים משמרים מוסכמה מוזרה של צדקה (וזאת אכן צדקה, בדיוק כמו לזרוק כמה מטבעות לנגן רחוב, שאמנם סיפק מנגינה, אך זה לא שירות שסוכם עליו), ונניח שאף אחד לא תרם לה, היא עדיין פחות אומללה ממני. זה אפילו לא קרוב. אז אם העקרון פה הוא למזער סבל, היא אמורה לשלם מכיסה 10% ממחיר הארוחה שלי. שלא לדבר על כך שהאוכל עולה פי 3 יותר ממחיר הוגן, ואני לא מסוגל אפילו להתחיל לנסות להנות מהארוחה עד שאני לא עובר את החלק בו היא באה להטריד אותי באמצע שיחה עם "הכל טעים לך?". כאילו שרוסי אי פעם יודה בפניה שלא טעים לו. כפי שאתה תמיד מודה ומחמיא בסוף לספר, גם אם הוא צייר עם השיער שלך זין דו-ראשי.
תרומה למלצריות זאת צדקה חשובה פחות כמעט מכל צדקה אחרת, אבל מקובלת יותר מכולן. אנשים מתייחסים למלצריות שלא קיבלו טיפ כמו לניצולות שואה. והכל כי המעסיק שלה מסתמך על טוב ליבי כחלק מהמודל העסקי שלו. אם אני ארצה לתרום לשיפור העולם אני אעזור לנזקקים, לא לעסקים. אני לא אדלג אחת לשבוע מעל חתולים מיובשים בדרכי לרמי לוי לעבור על מדפים ריקים עם מטלית לחה.
אז למה אני מזכיר את זה? ראשית, שימו לב שבכל האפשרויות רק אני או המלצרית נדפקים. המעסיק היהודי נותר ללא נזק, לא כספי ולא תדמיתי. בדיוק כמו שמנהלי חברות מעולם לא נדפקים, אלא רק אני ושוברי הגלים המסכנים בשירות הלקוחות שלהם. אבל הסיבה העיקרית לדיון הזה היא שאני משאיר טיפים. תמיד. לא קטנים. אני מתנגד חריף למדיניות הזאת, אבל אני חלש, ואיכשהו אנשים שיכנעו אותי שאם אני אעציב מלצרית, הטבח ישפיך לי רטרואקטיבית במנה. החרא הזה מוטבע כל כך עמוק שגם שנאה יוקדת לא מספיקה בשביל לעקור אותו. כמו חבר דמיוני שהסתכסך איתך אבל אתה לא יכול להפסיק לדמיין אותו.
תחילה חשבתי שהדרך היחידה לפתור את הבעיה מהשורש הינה מבול נוסף. אבל זה לא יעבוד, כי דווקא האנשים שצריכים להיות מושמדים יותר מכל הם היחידים שיש להם יאכטות. לפיכך, כל שנותר הוא המתנה להתעצמות הסבל האנושי מעבר למסה קריטית שתנפץ את כל האשליות לרמה שלכסף לא תהיה שום משמעות, השתלטות אפוקליפטית של אינטליגנציה מלאכותית, או התנקשות המונית בכל העכברושים היהודים שמושכים בחוטים.
העכברושים כמובן לא ניתנים להכנעה. החומות סביבם גבוהות מדי. מנגד להם בתחתית נמצאים הפרולים. הם מסריחים אך לא מזיקים במיוחד. הם משמשים עבור העכברושים כחומר גלם למזימות שדורשות סיוע המוני. ובין הפרולים לעכברושים ממוקמים התקינים. הפוטנציאל להפיכה לכאורה טמון בהם, אבל הם מטבעם לא רוצים להפוך כלום, חוץ מאשר את המחסן לחדר אורחים.
גורם מכריע בהתדרדרותה של גלית הוא מצבה הכלכלי. היא פוטרה מעבודתה האחרונה בגלל שלא הסתדרה עם תקינים, ולא הצליחה למצוא תחליף מתאים במשך תקופה ארוכה בזמן שהחובות הלכו ותפחו. בשלב מוקדם בחייה היא נפלה מפס הייצור ונשארה על הרצפה, נוגסת בפרי עץ הדעת ובוהה בכל חסרי המודעות הולכים ומשתכללים בזמן שהיא נותרת מאחור. היה לה קושי עם אנגלית, הפרעת למידה, חרדה חברתית ורגישות יתר. היא הייתה נבונה בדרך שמעניינת אותי אך לא אותם.
בשלב ראשון אבטלה יכולה להיות ברכה. כשהייתה לי עבודה הייתי מתעורר מדי בוקר בדיכאון טוטאלי ומקלל את התיקרה על כך שלא קרסה עלי. וכעת אני מתעורר בצהריים. בשלב מסוים אם אתה לא יציב נפשית אתה נאלץ לבלות יותר מדי זמן עם המחשבות האפלות שלך והשקיעה מגיעה במהרה.
עם זאת, למצוא עבודה במצבה, ועוד אחת שלא תהרוג אותה, זה לא פשוט. בימים אלו אני מגלם מילגאי כושל, ונותרה שנה לפני שאקרוס חזרה לשוק העבודה שמטיל מורא על צעירים חסרי מזל, אבל אני זוכר היטב את המאבק.
במשרות זבליות נהוג להסוות את הסבל בשמות קוד. תיאור של עבודת גיהנום יכיל בהכרח "סביבה צעירה ודינמית". זה תמיד גרם לי לדמיין פסטיגל עם ילדים היפראקטיביים שמלהטטים בפגים על תלת-אופן. הם רוצים להשתיל בתת-מודע תמונה של מצליחנים פוטוגניים ומעונבים רוקדים עד אובדן חושים במועדון אחרי שסגרו עסקת מיליארדים עם היפנים. בפועל, הסביבה היא צעירה כי זאת משרה נוראית שמקובל לאייש בצעירים שאין להם הכשרה וברירה. והיא דינמית כי לא שורדים בה זמן רב ויש תחלופה מתמדת.
עוד קונספט מעוות של משרות זבל הוא האתגר. איכשהו לתאר עבודה כמאתגרת הפך לאפיון חיובי. אני יכול להבין את זה במידה מסוימת במשרות נחשקות המיועדות לדושים שכל בחירה בחייהם תוביל אותם לכסף. אבל בכל מקרה אחר למה שארצה פרנסה מאתגרת?! יתרה מכך, לקראת ראיונות רבים הודרכתי לציין שאני מחפש לאתגר את עצמי, כי מסתבר שהדבר שאני רוצה יותר מכל זה מכשול ביני לבין היכולת לאכול ולא למות.
אלה שמסניפים על בסיס קבוע את הבולשיט הזה הם יצורים נאלחים מתחומים כמו מנהל, כלכלה וביורוקרטיה. אנשים שלא מייצרים שום דבר, לא חוקרים שום דבר, ולא מספקים שום שירות לציבור, לכן יש להם זמן רב להתעסק בהאדרה עצמית. תפקידם הוא לארגן ולקשר בין אנשים שעושים עבודה ממשית. הם פיסת העור שמחברת בין חור התחת לשק האשכים, והם האדונים שלכם.
אני מתעב יזמים, עסקנים ואת כל המוטציות בתחום הפיננסי עם המצ'ואיזם הכלכלי והקשקשנות הפסאודו-פילוסופית. מפזרים לכל עבר משפטים כמו "לעולם אל תעשה עסקים עם אדם שלא יכול לטרוף את הסטייק שלו בפחות מחמש נגיסות" או זבל יומרני ולא קוהרנטי כמו "תן לאוסטרי את החיוך שלך, תן לבלגי את הדמעות שלך, אבל לעולם אל תיתן לגרמני את הזמן שלך" (לא יודע, אני עייף).
אני מכיר טיפוסים כאלה, ומעבר לכך שהם מוכרחים להצדיק כל פעולה בסיסית שלהם אי פעם כנגזרת של כלל שיש להם לחיים, שיחות איתם תמיד גדושות ברברבנות החולנית והשקופה שלהם, ואני תמיד נאנס לתפקיד המתפעל התמים.
"ואז מה אני אמרתי לו?"
"מה?"
"אמרתי ככה. בלי לקלל. בלי להרים את הקול. הכל עם חיוך. אמרתי אם עוד פעם אחת אתה דורך פה אני לא אחראי למעשים שלי."
"ככה?"
"ממש ככה."
"אוהו."
"ומה נראה לך הוא עשה?"
"מה?"
"קם, הסתלק, אפילו לא לקח את הדברים שלו."
"די!"
"כן."
"התינוק שלך עזב את הבית?"
"אצלי יש כלל אחד: אל תסמוך על תינוק שלא שותה קפה."
"צודק."
"בטח צודק, מה. קפה?"
"לא, תודה."
אני מתעב גם את המקבילה הפרולית שלהם. אלה שמשתמשים ב"בן-אדם" לתיאור איש מקצוע. "שומע, דיברתי עם הבן אדם, הוא אמר שהוא יעשה לי מחיר חבל על הזמן" או "הבאתי בבוקר בן אדם שיסדר לי את זה. אומר לי אי אפשר לעשות כלום בלי שסתום. מאיפה אני אשיג שסתום עכשיו תגיד לי."
"דיברתי עם הבן אדם." זה נשמע כ"כ מטופש. "I spoke with the human".
וזה לא שאם התקבלת לעבודה התקינים מניחים לך. אתה מוכרח להמשיך בהעמדת הפנים בעוד שהם פשוט יכולים להיות עצמם. הייתי חוזר מדי יום מדוכא, מאונן עד השעות הקטנות של הלילה, וקם מותש ליום חדש של תענוגות. וכאשר היו שואלים אותי מדוע אני תמיד נראה גמור והייתי משיב בטפשותי שאני הולך לישון ב-3, הייתי מותקף על ידי השאלה האהובה על תקינים כאשר הם נתקלים ביצור שהולך לישון מאוחר: "3 בלילה?! מה יש לעשות עד 3 בלילה?", בטון חשדני ומאשים.
רובוטים מקוללים. במקרה באמת אוננתי, אבל יש יותר דברים שניתן לעשות בחדר ריק ואטום ממה שניתן להספיק באלף שנים! וכעת אני צריך לנסות להיזכר במהירות אילו פעילויות ראיתי אנשים שלא מאוננים בסרטים עושים כי מישהו עם 2.4 ילדים שהולך כל ערב לישון ב-11 חושד שאני טרוריסט פורנוגרפי שממציא פעילויות.
וכנות לא עובדת אפילו אם אתה נחמד. באחת העבודות הקודמות שלי לפני העזיבה ביקשתי מהבוסית שלי לעבור לעמדה יותר טובה. הסברתי לה שאני והשכן שלי, גיא, לא מסתדרים. היא שאלה אם אני לא חושב שבמקרה כזה לגיא מגיעה העמדה היותר טובה. אמרתי שלא. הסברתי לה שגיא תמיד מספר לי על הבן המוגבל שלו ואיך שהוא עוזר לו. סיפרתי לה שזה מאד מרשים אותי, ושאני אומר את זה ברצינות. נכון, אני נגד הבחירה להביא ילדים, אבל הוא כבר נולד, וזה מצב נתון שקשה להתמודד איתו. ואני חושב שהמאבק של גיא להתמודד עם כל הקשיים שניצבים בפניו ובפני הבן שלו הם מאד מרשימים. אני פשוט חושב שהמאבק שלי להתמודד עם הסיפורים של גיא הוא יותר מרשים. היא לא הסכימה איתי. אוננתי עד 5 לפנות בוקר באותו יום.
אני מודע לכך שהפוסט הזה עד כה נכתב מתוך בורות רגשנית. המומחיות שלי היא בתחום הסבל והרוסים, ואין לי כל זיקה לביקורת חברתית או פוליטית. אבל אני לא מנסה לכתוב את 2051, אלא לתאר כמה העולם נראה מאוס בעיני אנשים כמו גלית.
אני לא אומר שאין כל דרך לחיות ולהפיק הנאה כלשהי בחיים אם אתה בצד שלנו. עליך למזער כמה שניתן את המגע עם כל התועבה שהזכרתי המבטלת אינדיבידואליות, ולהתקיים במימדים אסקפיסטיים מקבילים. אפשר לצוף על קרחון מזערי באוקיינוס החרא הזה, ולנסות להקים עולם מיניאטורי בין גבולותיו. אבל כאן בדיוק נכנסים התקינים הארורים ומנסים להמיס את הקרחון כדי שתצטרף אליהם. זה בדיוק מה שהם עשו לגלית. הקרחון נמס, וכיוון שהיא לא ידעה איך לשחות בחרא היא טבעה.
כמובן שהדיכאון והחרדות לא עזרו לה. הפרעות נפשיות הן לא עניין פשוט. חבר שלי אובחן עם הפרעה בי-פולרית והוא היה שבור מזה. אח"כ זה עשה אותו נורא מאושר, ואז הוא היה שוב שבור. ואז שוב מאושר. ושניה לאחר שהוא שוב נהיה שבור הוא ירה בעצמו. ושניה אחרי זה הוא לא ירה בעצמו, ושניה אחרי אותה שניה הוא שוב ירה בעצמו, ואז הוא התחיל לגסוס, והמשיך לגסוס והמשיך לגסוס וכך עד שהוא מת. בחור זהב. תמיד עזר לכולם.
גלית הייתה בודדה. לפעמים העוינות שלה הסתירה את זה. מה שאנשים לא יודעים על אנטיפתים זה שאנחנו אנשים מאד חברותיים. יש רק מכשול קל של סלקטיביות. ואתה לא יכול לשנות את זה בעצמך. גם אם תרצה. כאשר הייתי במעצר בצבא החלטתי שאני הולך להתחבר עם חבורת הערסים שכלואה איתי למשך הזמן שאני שם. הם לא התנגדו עקרונית לרעיון. הניסוי הזה נגמר תוך חמש דקות אחרי שאמרתי "חנות שווארמה". אני עדיין לא יודע איך קוראים לזה. שווארמייה?
גלית לא הייתה בקיאה מספיק בפרוטוקולי התקשורת, ומבוכה הפחידה אותה. לא יכולתי לעזור לה בתחום הזה. אני בעצמי לא מסוגל לשכוח רגעים מביכים בשיחות. כל הטעויות שלי אי-פעם רודפות אותי. אני עדיין רועד מחלחלה אחת לשבוע כאשר אני נזכר בשיחת טלפון עתיקה עם רכזת הפר"ח שלי שהתחילה ב:
"הלו"
"היי, אל"
"בסדר, מה איתך?"
וזה כמובן כלום ביחס למה שארע במלחמה האחרונה (מבצע "זין פלדה" או איך שלא קוראים לזה) כשהחמאס נלחם בהצלחה למען הקלות לסטודנטים בתקופת המבחנים, ואני נסעתי אחרי העבודה באוטובוס הבייתה. בחור בגילי הלבוש במדי צבא ישב במושב לפניי והסתובב אלי לבקש שיחה. בגלל שלפני עשור השאלתי לרוסי רחוב את הפלאפון שלי והוא גנב אותו, אני אוטומטית סרבתי. אמרתי "מצטער, לא" בטון מלא חרטה אך נחרץ. ואז כאשר היה לי חלקיק שניה לחשוב הבנתי שזה אכזרי מצידי, כי הוא נראה מרופט וודאי היה מנותק מהמשפחה שלו לתקופה ארוכה בגלל כפיה של צה"ל, והוא רק רוצה להודיע להם שהוא חוזר בחיים או שהנשר נחת. מיד התחרטתי, ונגעתי עם האצבע בכתפו, כדי שהוא יסתובב אליי ואני אעניק לו את מתנת השיחה. אבל שכחתי לחשוב על תירוץ לסירוב הראשוני שלי, וקלטתי את זה מאוחר מדי. אז אחרי שהוא הסתובב כל מה שאלתרתי הוא שחשבתי שב"אפשר שיחה?" הוא התכוון לשיחה איתי, ולא הבנתי שמדובר בשיחת טלפון. ירדתי בתחנה הבאה והשארתי לו את המכשיר.
ואם זה לא מספיק, במקום להאשים את העולם בבדידותה היא האשימה את עצמה. זה נבע מהערכה עצמית נמוכה. תקינים סביבה גרמו לה לחוש לא הישגית או אינטליגנטית מספיק. אני לא בטוח מה עושים גם עם זה. יש לי בעיה דומה שמוקצנת בגלל האגו העצום שלי. אני לא מסוגל לקבל את נחיתות שלי בדירוג האנושי, ולכן אני בכל יום צריך לעדן מחדש את ההגדרה שלי לאינטליגנציה כדי שאוכל להישאר האדם הכי חכם בעולם. בילדותי התמימה הגדרתי אינטליגנציה בתור פתרון בעיות בשיעור מתמטיקה. ככל שהזמן חולף אני גיליתי עוד ועוד אנשים שנישאים מעלי בפער ניכר לפי כל מדד סביר, ולכן כעת ההגדרה התפתחה לאוננות כפול דמעות בריבוע פלוס בדיוק הטעם שלי בסטאנדפ. אני כשלון ששרף את חייו על פורנו והפרעות נפשיות (תודה לאמא וצה"ל). כל דוקטורנט בן 25 או ילד שלומד אנגלית בגן מדכאים אותי. כל אדם שאני שומע על הישג שלו אני תמיד מברר גם את גילו, כי אני חייב לנהל מאגר סטטיסטיקה אישי כדי להמציא גרפים לפיהם עוד יש לי סיכוי להצליח בחיים. והחל מגיל מסוים האמת גלויה מדי, וזה נהיה קשה יותר להשלות את עצמך להרגיש מיוחד. אולי אני לא אדם רגיל. אולי אני גיבור על של נכים, וכוח העל שלי זה הליכה.
בכל אופן, הרגתי את הבן אדם.
כבה אוננות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: