ספיקינג אוף ילדים קטנים, ההתמכרות שלי לאוננות החריפה בחודשים האחרונים. אני מכיר את עצמי כבר שנים רבות, ואפילו הייתי חברים פעם, ולראשונה הפרעה בסגנון ג'קל והייד (בגלל שהבלוג רוסי, נקרא להם גרישה ואנטון) מאיימת להחריב את הזהות שלי. גרישה הוא בחור קירח שדוחף אותי להיות אדם פרודוקטיבי. ואנטון הוא בחור קירח שמסכל את כל הנסיונות של גרישה עם אוננות. לעתים אני משוכנע שאני הוא אנטון, ובפעמים אחרות אין בי ספק שאני גרישה. האמת, כמו תמיד, היא איפשהו באמצע.
לעתים תכופות מדי אני מתעורר בתור גרישה אל ההרס שאנטון הותיר אחריו. העוויתות בכתף, הניירות ספוגי האנטון הזרוקים על השולחן לידי, האזהרה המרצדת על המסך הטוענת של-FBI יש את ה-IP שלי, והשעון הקודר שמבשר על היעלמותו של יום נוסף. כל אלה מקבלים את פניי ללא טיפת אמפתיה בפעם המי-יודע-כמה. גרישה נותר אובד עצות. הוא לא מסוגל לתקשר ישירות עם אנטון, היות והוא חווה בלאקאאוט בכל פעם שאנטון משתלט. הנסיון האחרון היה להניח לצד המסך מכתב מגרישה המפציר באנטון לעצור לרגע לחשוב על ההשלכות, ולהיזכר בכל הצער והכאב שנבע מהמעשים שלו בעבר. אנטון השפיך על כל המכתב הזה.
בשבוע האחרון נישלתי את אנטון מזכויות האוננות. הוא רוטן ללא הרף, אבל אני מחזיק מעמד. עם זאת, אנטון הוא לא אויב. הרי אני לא מאונן בשביל ההנאה. אם נחבר את העוצמות של כל האורגזמות שלי, נקבל לכל היותר שמחה של כלב שכרגע התבשר על מותו של חתול. אני מאונן כדי לא להתעמת עם ההפרעות שלי. אנטון מעדיף חיים מבוזבזים ומלאי סבל, מאשר לנסות לחיות ולמות.
שלשום אמא טסה לשבוע, וחרף עיניי הדומעות אני מתכוון להמשיך את ההתנזרות שלי מאוננות (מה שדי מעמיד בספק את כל התועלת בהמצאת המטוס). הייתי אמור להיות מאושר בעקבות הנסיעה שלה, אבל במקום זאת חשתי זעם. ניהלתי יותר מדי מלחמות לאחרונה, ונאלצתי לנשוך את הלשון יותר מדי פעמים. אז הזמנתי את השחקן שמגלם את רוסיאן בחיים האמיתיים, צפינו יחד בסרט גרוע, והוא הלך. הזעם נותר, וההפרעות החלו לבעבע. גרישה הציע שאלך לישון. אנטון הציע שאשתכר. שתיתי יין וליקר, והחלטתי לצאת לסיבוב באמצע הלילה.
כשירדתי למטה זיהיתי ממרחק את השכן התמהוני, אדווין, עם הרוטויילר שלו, ניגר. בפעם הראשונה בה נתקלתי בניגר זה היה לילה גם כן. הוא היה משוחרר והסתער על הרגל שלי ללא שום רסן, כאילו אין דבר כזה "זיקפת פחד". הייתי מבועת. הוא נשען עליי וחשף את שיניו. אז הופיע אדווין ואמר בחיוך את המשפט המטומטם שבעלי כלבים אוהבים להגיד: "אל תפחד ממנו. הם מריחים את הפחד."
אה, לא לפחד? חכה רגע, אני רק אסיים לא להקריח שניה, ואני כבר מסדר את זה. הדבר האחרון שאני רוצה לדעת על יצור אכזרי ואימתני, זה שהוא יכול גם לקרוא את המחשבות שלי. זה לא מקדם בכלל את סיכויי ההישרדות שלי. זה כמו להגיד "אל תנסה לברוח מהכריש הזה. יש לו חרדות נטישה." איך זה אמור לעזור לי?! אני לא יכול להפסיק לפחד. אבל עכשיו אני גם יודע שהוא יודע את זה. אז אני פוחד יותר, וחוזר חלילה עד ששתן נכנס לתמונה.
מאז אותה תקרית ניגר גדל, ועם הזמן שנא אותי אף יותר. לכן, החלטתי לפנות לכיוון אחר. עלה במוחי הרעיון ללכת אל החורשה מעבר לתעלה המזוהמת בקרבת הבית שלי. מעולם לא הייתי שם, אך הייתי זקוק למקום שומם ומרוחק. רציתי לצרוח לשמיים בלי שאף אחד ישמע אותי. כך עשיתי. הייתי רוצה לומר שהיה מדובר בקתרזיס פוטוגני, אך האמת היא שנפלטו רק זעקות הססניות ומדודות. מהצד ודאי נראתי כמו זקן רגזן וכבד שמיעה שלא הבין מה בדיוק הירח אמר לו, ולכן השיב ב-"אההההה?". לא התמסרתי לזעקות מכל הלב. אנטון אמר שגם זה טוב. גרישה אמר שאני פוסי.
נדדתי הלוך ושוב בין החורשה לשדה הפתוח, והרהרתי על חיי. גרישה הזכיר לי שאני חופשי. לראשונה מזה זמן רב אני משוחרר מנשים, ובנוסף, הודות למלגה, איני קשור עוד בכבלי העבודה. הסמסטר רחוק, אמא רחוקה... אבל ההפרעות לא רחוקות, הדגיש אנטון.
לפני שבועיים הייתי אצל רופא רוסי מבוגר בגלל כאבים חזקים בעמוד השדרה. הוא אמר לי שהבעיה היחידה שלי היא פרנויה. שזה בדיוק מה שחייזר עויין שרוצה לשבש את הדיאגנוזה היה אומר. הוא התעקש שיש לי הפרעה נפשית, ושהבעיה היא פסיכוסומטית. התחננתי שהוא יביט בצילום הרנטגן העדכני. מבט חטוף ומסויג הוביל אותו לקבוע שיש לי עקמת. מאד קלה אך ודאית, לדבריו.
הוא הדפיס עבורי צילום מסך של משחק הסוליטייר שהוא היה שקוע בו, חתם עליו, והלכתי. לא השתכנעתי. זה לא הרופא הראשון שמבטל את התלונות שלי. לרוב, כשאני מבקר רופאים, הם רושמים באבחנה דברים כמו "מתלונן על כאבי כתפיים". לא "כאבי כתפיים" או אפילו "ממצאים תקינים", אלא "מתלונן על כאבי כתפיים". כלומר, זוהי דעתם המקצועית לאחר עשרות שנים של לימודים ופרקטיקה שאני כלבה קטנה.
וחלילה שאעז בייאוש להעלות שאלות על טיפולים פחות שגרתיים, כמו ניתוחים פרטיים.
"זה יעלה הון תועפות, כי אין לך תוכנית 'פלטינום'. יש לך רק 'מושלם'."
"רק מושלם"?! איך לעזאזל 'מושלם' זה לא השם של התוכנית הכי טובה? למה אנרכיסט קובע את השמות?
זה לא היה הרופא הראשון שהמליץ על טיפול נפשי. הבעיה היא שהלכתי בעבר במשך שנה וחצי לפסיכולוג וזה לא עזר.
"אני מרגיש שאני לא יכול להמשך לחיות עם כל הכאבים והמגבלות. זה כל מה שאני חושב עליו."
"אל, הבעיה היא לא הכאבים אלא הגישה. תראה אותי. אני נפצעתי בצבא, אבל פשוט לימדתי את עצמי לכתוב עם יד שמאל, והמשכתי הלאה."
"כן, אבל.."
" אין אבל. אתה יודע מה ההבדל בינינו?"
"מה?"
"אני לא נותן לנכות שלי להגדיר אותי. אני מגדיר את עצמי!"
"ואיך אתה מגדיר את עצמך?"
"נכה."
מלאו לי לא מזמן 28 שנים. הדודות התקשרו זו אחר זו. בכל פעם סימנתי לאמא בפנטומימה שתגיד שאני לא נמצא, והיא השיבה לשפורפרת "הוא מסמן בפנטומימה ש.."
נאלצתי להאזין לכל הברכות ולהשחיל בנקודות אסטרטגיות "תודה" ו"אני אשתדל". אצל רוסים איחולי יום הולדת תמיד הופכים בהדרגה לרשימת מטלות.
"אני מאחלת לך להגיע עד 120! שתמצא כבר עבודה שתצליח להחזיק בה, ושתתחתן סופסוף, וגם תביא לאמא כמה שיותר מהר נכדים ואולי קצת נחת. ותבוא לבקר אותנו כאן, וכמובן שתמצא לך דירה, ותקנה אוטו, ותתחיל להיות עצמאי, וביצים וחלב".
אפילו כשמאחלים לי בריאות, הנוסח הוא "שתהיה כבר בריא" בטון זועם, כאילו מפקח משטרה עצבני צועק עליי שהוא מצפה למצוא מחר דבר ראשון על הבוקר את הבריאות שלי על השולחן שלו במצבה המיטבי ולא ליקוציט אחד פחות.
וכך בזמן שהוצפתי באיחולים להוריד את הזבל, חשבתי על כך שלא הצלחתי מעולם למלא אף אחת מהבקשות של הדודות. וגם לא הצלחתי למלא אף אחת מהבקשות שלי מעצמי. הכרתי בהיותי כשלון.
אנטון ניסה לנחם אותי. עם הגיל אתה משלים יותר עם זה שכבר פספסת את ההזדמנות לעשות מעצמך משהו, וזה פחות נורא כשלא הולך לך. ווינר שנכשל הוא בבעיה, ואילו לוזר שנכשל פשוט עושה את העבודה שלו.
גרישה, לעומת זאת, הציע להרפות מהחלומות שלי ולהתפשר על הגירסה של הדודות - להפוך לרוסי בוגר ונורמטיבי. אני לא חושב שאי פעם אוכל להתחתן, השבתי. עד כמה שחברה זה מייאש, נישואים זאת סקלה אחרת. אני מתאר לעצמי שההבדל בין חברה לרעיה הוא כמו ההבדל בין יתוש שמזמזם סביבך ביום לבין יתוש שמזמזם סביבך בלילה.
חשבתי על כך שאני תמיד מסתכסך עם נשים. נזכרתי באחת התקריות המוקדמות בהן הסתכסכתי עם נשים. בחטיבה כתבתי עבודה על ציוני דרך בהיסטוריית המסע לחלל. המורה וכמה בנות לא אהבו את העובדה שהוספתי קטע נפרד עבור האישה הראשונה בחלל. לטענתן, מספיק לציין את האדם הראשון בחלל. והן גם לא אהבו שכתבתי על זה באותו הדף עם הקוף הראשון בחלל. להגנתי ציינתי שהקוף הגיע לשם קודם.
מצד שני, לעתים דווקא יותר קל לקבל מנשים תגובות חיוביות. בכל פעם שסיפרתי לידידה כלשהי שאין לי אבא, היא השיבה "אוו, איזה מסכן". לעומת זאת, בכל פעם שאני מזכיר לחברים שלי שאין לי אבא, הם משיבים "יש לך אבא! הוא פשוט עזב אותך, כי אתה חרא של בן," ואז הם מזריקים לי איידס.
בהתחשב בנטייה שלי להיכשל, ובחוסר היכולת שלי לומר אמת לא נעימה לנשים, אני לא אתפלא אם באמת אתחתן בעתיד. החשש האמיתי שלי הוא מה אם בטעות אכניס את אישתי להריון? מה אני אעשה אז? איך אני אגרום לזה להראות כמו תאונה? יש בכלל דבר כזה מוות מהקרחה פסיבית?
אוקיי, נגיד הסברתי את החלק של "נפלה במדרגות ואיבדה את חייה וחיי התינוק", אבל איך אני אסביר את ה"שני חורים נקדחו לתוך גולגולתה ומולאו בזרע"? למה שמישהו יעשה דבר כזה בסתם תאונה של נפילה במדרגות? ומה הקטע עם הצלב הנאצי שנחרט על הגב שלה? איך אני אסביר את זה? וזה שהבטן שלה נחתכה והעובר הוצא מתוכה ונרמס על ידי מגף מספר פעמים, זה יראה למישהו נורמלי? ולמה אני משתין מהמרפסת כל לילה? מה יקרה אם אני אעבור לגור מתישהו במקום שזה לא מתאפשר לי בו? לאן אני אנתב את הדחף? זה כאילו התחיל מתוך רתיעה ללכת לשירותים בלילה, כדי שאמא לא תשמע את הורדת המים ותציין לעצמה שאני ער מאוחר ובחיים לא אמצא עבודה, אבל עכשיו זה סתם חולני. ואיך אני אסביר שכל טביעות האצבעות הן שלי אבל הזרע לא? למה היית צריכה להיכנס להריון?! למההה??? אאאאדריאן!!!
לא שאני טוען שאיזשהי אישה בכלל תחשוק בי בתור אבי ילדיה. אני משוכנע שנשים רבות שהכרתי הצטמררו מהמחשבה שיוולד להן תינוק שהן ישנאו, ותיארו אותי בתור האבא של התינוק הזה. "תודה על התיאור ועל האומץ" הייתה ודאי תגובתו של השוטר.
במהלך השיטוטים השתלטה עלי יותר ויותר ההכרה שאדם כמוני לעולם לא יוכל להצליח בחיים. אתם יודעים מה הדרך המועדפת עלי להעביר זמן כאשר אני לא מאונן? אני חושב בהווה כיצד בעתיד אני אתחרט על איך שבעבר חשבתי על החרטות שיהיו לי בעתיד במקום להתרכז בהווה. התחרטי על האלכוהול ורציתי לישון. אבל במקום זאת המשכתי לשוטט ולטבוע בצער שידעתי שאחוש כשאקום למחרת עם כאב ראש ואקלל את שוטטות הצער שבחרתי במקום ללכת לישון. זאת המקבילה הרגשית ללאכול את הקיבה שלך.
למעשה, ידעתי כבר זמן רב שאין לי סיכוי. גיליתי את זה לפני שנתיים. מוקדם בבוקר קמתי נרגש אל היום הראשון של עבודת ההיי-טק הראשונה שלי. בדרך לבניין בו עבדתי הייתי צריך לעבור דרך לובי של בניין שבכניסתו ממוקמת דלת מסתובבת. כשקרבתי לדלת והושטתי את היד, החיישנים קלטו אותי, והדלת החלה לנוע אוטומטית, בלי שדחפתי אותה. מאד התרשמתי. נשמתי עמוק כדי להפנים כמה שיותר את החיים החדשים שלי. "אני עוד יכול להתרגל לזה", חשבתי לעצמי וחייכתי. כעבור מספר שניות חציתי את הלובי וקרבתי אל הדלת המסתובבת בצידו השני. אבל משהו לא היה כשורה. אפילו כשעמדתי עם האף מעוך על הדלת, היא סירבה לנוע. לא ידעתי אם מדובר בתקלה או לא, אבל במהרה קלטתי שלדלת הזאת אין שום כוונה להסתובב בלי שידחפו אותה. פשוט עמדתי שם דקה ארוכה, ידיי משולבות בפאסיביות-אגרסיביות על החזה, וחשתי גועל. הרגשתי נבגד. לא האמנתי שדבר כזה קורה לי. ועוד ביום הראשון שלי. לבסוף, נאנחתי, גלגלתי עיניים, ודחפתי את הדלת עם הידיים החשופות שלי, כאילו אני איזה איכר סיני עני עם שחפת מהמאה ה-16. זה כל מה שנדרש בשביל לנוון אותי באופן מוחלט. עשרים מטר.
היום המצב הוא אפילו יותר גרוע. לא מזמן הודלף לרשת מאגר תמונות ערום של מפורסמות. חלק גדול מהן בכלל לא הכרתי. אז מה עשיתי? פיניתי איזה שבוע, שמתי כובע ברט, חולצת גולף שחורה עם צווארון ארוך, מונוקול וסיגרילה, וצפיתי בכל היצירות שהצלחתי למצוא בכיכובן של אותן גבירות נאוות עליהן לא ידעתי דבר. קראתי ראיונות, עיינתי באלבומים, וספגתי עמוק אל תוכי את נפשותיהן העדינות. הכל כדי שכשאחזור אל האוסף, ואאונן עליו, תהיה לזה יותר משמעות.
חשתי ייאוש עמוק. הכרתי בכך שהחיים הם הנצחת העליונות של הבלתי-נמנע על הנמנע. אינספור פעמים רבתי עם אמא, והגעתי למסקנה שאני לא יכול יותר. אינספור פעמים זחלתי לפנות בוקר לתוך המיטה מוכתם בשפיך ובושה, והכרזתי בליבי שאני לא יכול לעבור עוד יום אחד כזה. אינספור פעמים קרסתי מהכאבים והמחשבות האובססיביות, וחשתי בכל תא בגופי שאני לא יכול להמשיך. חייתי כל כך הרבה זמן במצב של "אני לא יכול יותר", שהדבר היחיד שנותר מיכולתיי הוא לא להיות יכול יותר. זה מצב מאד אבסורדי בו אתה כבר עייף ומשועמם מלא להיות מסוגל להמשיך, ועם זאת אתה באמת לא מסוגל להמשיך, למרות שאתה בהחלט ממשיך, כי למעשה אתה עומד במקום והחיים נעים אחורה סביבך. כשאתה מגיע לסינגולריות הזאת, דברים מוזרים מתחילים להתרחש בנפש.
במצב תקין, אנשים מקבלים החלטות שגויות שהם עתידים להצטער עליהן, בגלל שהם פועלים מתוך אגו, פחד, או הכחשה. זה כאילו התת-מודע המבועת שולח שדון קטן שרץ אל עבר המתג, לוחץ עליו, ומסית את האדם אל ההחלטה הזאת. השדונים האלה הם מאד חמקמקים וקשה להבחין בהם, אלא רק לפעמים בצל שלהם. האישיות הפגומה רואה את הבחירה הפגומה בתור הנכונה, ולכן לא מועלה כל חשד.
במקרה שלי, אני מסוגל להאט את התהליך, כך שאני יכול להבחין בשדון, ואף לתפוס אותו ביד שלי. באותו רגע אני מודע לתהליך ויכול לשלוט בו. אני לא מוכרח להיות עבד לתסביכים שלי. בזכות הכוח שאני שואב מתהומות של ייאוש ותסכול, אני יכול למחוץ את השדון, ולעשות את הבחירה הנכונה. ובכל זאת, אני פשוט משחרר אותו לדרכו, ושוכח ממנו. הסיבה שאני עושה את זה, היא שכמו כל אדם, הדבר האחרון שאני מוכן לוותר עליו זה השקרים שאני מספר לעצמי. עמוק בתוכי חי אדם שלא פוחד מכלום, והוא שונא אותי.
המחשבה על כך שאני מודע לאדם הזה הפיחה בי תקווה. גרישה ניסה לשכנע אותי שהלילה הזה יכול להפוך לנקודת מפנה, אם אסכים להישיר מבט אל המסקנות שהגעתי אליהן. אבל אנטון צינן את ההתלהבות, והזכיר לי את הנטיה שלי להתכחש לתובנות. ואכן, לעתים קרובות, כאשר אני מנסה להירדם, השלווה שלי מופרעת על ידי מסקנה כלשהי לגבי הקיום, או נוסח קומפקטי שמסכם איזשהו אלמנט בחיים שלי, ואני לא רוצה לתת להם להתנדף. אני מתחרט על כך שאין ברשותי דרך להנציח את המחשבות האלה, במיוחד בתקופות בהן אני לא כותב בבלוג. עם זאת, כבר עליתי על פתרון. למקרה שיעבור לי בראש רעיון גאוני ממש לפני שאני נרדם, אני מחזיק פנקס קטן ליד המיטה. רשום בו "כל הרעיונות שלך גרועים. לך לישון".
קשה לי לשנות את עצמי, בגלל תמונה מעוותת של המונח נחישות. בראש שלי להיות נחוש לעשות משהו ולא לוותר, זה פשוט לעשות "פרצוף מלחמה" וממש ממש לאמץ את הראש כאילו הגולגולת היא שריר שאפשר לכווץ, ואז פשוט להניח שזה יחזיק מעמד 20 שנה. לפעמים אני מתבדה לחשוב שאני נחוש להצליח בחיים, אבל נסו לעמוד בתור בביטוח לאומי בלי אספירין עם הפרצוף הזה במשך יותר משעה.
לא ידעתי אם גרישה צודק באומרו שלא הכל אבוד, או שהצדק עם הפסימיות של אנטון. האמת, כנראה, הייתה איפשהו באמצע.
התחלתי להתפכח, והחלטתי לחזור הבייתה. בדרך חשבתי על השינויים הקיצוניים בהלך הרוח שלי. נזכרתי בעקמת. תהיתי האם כפי שהתחלפות עונות השנה נוצרת כתוצאה מנטייה קלה של כדו"א על צירו, כך גם כל שינויי מצב הרוח שאני חווה הם תוצר של העקמת שלי. הבנתי שאני לא יכול להמשיך כך זמן רב. בשלב מסוים, אצטרך להכריע בין גרישה לאנטון, אחרת אני אשחק את הרזרבות האחרונות של השפיות שלי. ומגבלת הזמן ידועה. מדי בוקר כאשר אני מתעורר אני מגלה שנשרו כמה שיערות מהראש שלי, והזקן שלי מעט התארך. הראש שלי הוא למעשה שעון-חול של שיער. וכאשר כל השיער יעבור למטה, הכל נגמר. אני אהיה קירח סופית, ולחיים לא תהיה יותר משמעות.
לא ידעתי מה עלי לעשות. ידעתי שעלי לבחור ולפעול בהקדם, אבל שרר בי פחד נוראי שאני לא אעשה את הבחירה הנכונה. וכך נתקלתי בניגר, שהריח את כל הפחד הזה והחליט לתקוף. מרוב בהלה כמעט חרבנתי במכנסיים, אבל למזלי, הספקתי להוריד אותם. עוד קצת והייתי מספיק גם את התחתונים. הכלב הסתער ולא ידעתי לאיזה כיוון לזנק. גרישה אמר שהוא יתקוף את רגל שמאל, ואנטון אמר שהוא יתקוף את רגל ימין. האמת, כמו תמיד, הייתה איפשהו באמצע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: