HIPI

איזה מוזר זה. לכתוב כאן. כ"כ הרבה דברים קורים. ומשום מה אני לא מרגישה שאני צריכה לכתוב כאן כלום.

מה לא קרה בזמן שלא הייתי כאן. כבר יותר מחצי שנה.

הם באו והלכו. חלקם חזרו. חלקם נשארו עמוק בתוך האדמה.

האנשים בחיים שלי. ככה זה תמיד היה. ככה זה תמיד יהיה.

הרי הכל בחיים זה גלגלים אה?

אתה קורע את הראש במחשבה שבסוף תגיע לפיתרון. הרי שנינו יודעים שזה לא יקרה.

קראתי את הרשומות בצד, כ"כ מוזר שהכל עדיין כ"כ נכון. אבל כ"כ לא.

אני אותה אחת, אבל שונה לגמרי. בגללם? בגללו? בגללי?

מצחיק, תמיד ידעתי שיש משהו שמקשר בינכם. קשר כ"כ חזק. חשבתי שזה רק בגלל מה שאתם.

שני האהבות הדוממות אך הכ"כ חיות שלי. את הלכת לפניו. ומעולם לא חשבתי על זה יותר.

ואז זה קרה. הוא הלך, אחרייך. אחרי עצמו. אולי פעם אחת בחייו.

לא לראות אותו יותר. מה זה החרא הזה?! איך?

הייתי ונשארתי אנוכית. כזאת אני. לפני חודש.. כמעט חודשיים כבר.

למה כולם שערו שאני אחזור הביתה ורק אני לא?

אני אוהבת אותך. ותמיד אהב. אתה יודע.

אני פשוט לא אכנס לדיכאון. כי זאת תקופה יותר מדי טובה.

עכשיו אתם, שתי האהבות הדוממות שלי, ביחד.

יום הכיפורים קרב.

תסלחו לי.