השבוע שהיה בשלושה סיפורים קצרים:

ירושלים

בשבוע שעבר יצאתי עם מ' לטיול באיזור ירושלים. בתכנון היה יום כיף במיני ישראל, סיור בעיר העתיקה ואזכרה למישהו שהכרתי בהר הרצל. נסענו למיני ישראל. כבר בכניסה הבנו שאנחנו הולכים לשלם 80 ₪ בשביל לראות את ישראל בקטן.. אני מניח שמיני ישראל זה עוד אחד מהדברים המפגרים האלה שפשוט צריך לעשות כדי להיות כמו כולם- אידיוט ומרומה. זה מצטרף לרשימת הדברים שעושים מתוך איזשהו לחץ חברתי. שכאילו אם אתה יושב בשיחת סלון עם כמה חברים ובנות הזוג שלהן אתה תמיד יכול להגיד על מקום X     או Y  "מה, עוד לא הייתם שם?". אז כן, ממש כמו הדוגמאות המוחשיות מחיינו- מופע הפינג פונג שואו בבנגקוק (נוראי, זנותי ובכלל לא מצחיק. למה לעזאזל המליצו לי על זה זוגות נשואים?), הסקאי קוסטר בסופרלנד (בנג'י שסובל מאנמיה קשה), האיימקס באילת (הסרט המרדים "מסע ללב האדמה" היה משכנע כמעט כמו יכולות המשחק של יהודה ברקן ב"אבא גנוב") ועוד.. גם הסיור במיני ישראל הזכיר לי את החוויה האמיתית של לטייל בארץ- אחרי שראיתי את תל אביב נתקפתי תחושת בחילה לא מוסברת, בערך אחרי כמה דגמים החלטתי שראיתי את כל החלקים שרציתי לראות בארץ. מ' חשבה אחרת וכך מצאתי את עצמי מבקר בפינות השכוחות אל ביותר של סיור מיני ישראל. בעודי מתבאס שוב ושוב מדברים קטנים ששיגעו אותי בדגמים כמו נזקי שמש קשים לכבישים ולמבנים, חרא של ציפורים על המשאיות והמכוניות והסימולציה הלא משכנעת של נתב"ג (איפה המטוס של איבריה שמפספס במטרים ספורים את הכנף של מטוס אל-על??), הבנתי עד כמה דומה מיני ישראל לישראל האמיתית. זה היה דווקא כשבהינו בשלט מוזר ליד מסילת הרכבת שהסביר ש"תתכן הפסקת פעולתו של מתקן זה אם מורגשת רוח קלה ועל כן עמכם הסליחה". לפחות בזה הם דייקו- גם ברכבת ישראל האמיתית אין הגעה בזמן (או בכלל) מסיבות לא כל כך משכנעות.

לאחר כשעתיים היינו כבר בדרך החוצה והבנו שיש דברים שצריך לעשות פעם בחיים ושיש כאלה שלא צריך לעשות בכלל. אני אישית באמת חושב שזר פרחים גדול ב- 80 ₪ למ' היה עושה לי הרגשה טובה יותר בלב. אבל זה רק אני.

לאחר מכן הבנו שאולי לא נספיק לעיר העתיקה לפני האזכרה ושכדאי לאכול משהו בעיר. אני, כשועל קרבות בעל חוש ניווט של סמוראי עיוור, ניווטתי את כל הדרך לקניון מלחה (נכון שעצרנו כל 5 דקות ברמזורים ומ' שאלה איך מגיעים אבל זה העניין בחלוקת תפקידים בריאה- אני אחראי על הניווט ומ' אחראית על לשאול אנשים). לאחר מכן יצאנו לכיוון הר הרצל (או כך לפחות חשבתי בזמנו) והחלטתי ללכת עם החושים שלי.. משהו כמו רגע לפני שעליתי על דרך שועפאת לכיוון קיבינימאט מישהו הפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהר הרצל זה בדיוק בכיוון השני. בקיצור ולעניין- ירושלים עיר מתוסבכת ואני יצאתי גבר גבר! (בלוג שלי, מותר לי לשקר כמה שבא לי! נהה...).

הגענו להר הרצל ובעיקר נפגשתי עם אנשים שלא פגשתי המון זמן. היו שם חברים שהיו איתי בכל הרגעים המסריחים בצבא, היו שם קצינים שהכרתי שנשארו בצבא מסיבה עצובה ולא מובנת לי והיום יש להם טיפה יותר ברזלים על הכתף (אלוהים, למה לעשות את זה לעצמכם??) וכמובן שתמיד יש איזה אחד או שניים מהם שבאמת אבל באמת שנאתי אז בתור חייל סדיר כי הם היו מניאקים אלי ואל חיילים שלהם באופן כללי. אני חייב להגיד שלאחר שהתבגרתי קצת בשנים וראיתי עולם, לאחר שנכנסתי לאוניברסיטה והספקתי לעבור זיכוך רקטלי של שנתיים, אחרי שכבר סלחתי לכל מי שצריך ביום כיפור דווקא ראיתי את אחד מהם ממש כשחלפנו שנינו מבלי לשים לב האחד אל השני. קראו לו דני אוקן (ראה תוספת בתחתית הפסקה) והוא היה המ"פ שלי. לעזאזל, גם היום כשאני רואה אותו זה עדיין מעלה לי שאלות לראש- למה היית אלינו כזה חתיכת חרא קטן ומתנשא? (פעם "הפתעתי" אותו בזה שאמרתי לו בוקר טוב אחרי שחלף ליידי במוצב כאילו אני לא שם). מצד שני, היום כבר לא בא לי לשמוע תשובה לזה והאמת שגם לא ממש בא לי לדבר איתו. למרות זאת, גם היום כשאני מבוגר בכמה שנים אני עדיין מבין את הערך האמיתי של הזכות להיות במקום שבו אנשים קטנים לא שולטים לך על כמעט כל פעולה אפשרית חוץ מהפרשות ומיצמוצים.

[הקטע הבא נוסף ב- 2.10.2014]

כמעט בדיוק שש שנים אחרי שכתבתי את הקטע הזה אני מוסיף פסקה לבלוג הסגור ממילא- זה שחשבתי שאף אחד כבר לא קורא או מגיע אליו איכשהו.

גם עכשיו בדיוק חזרתי לפני כמה דקות מערב האזכרה לטל. פגשתי שם את דני אחרי כמה שנים טובות שציין ברגע שפגש אותי שהקטע הזה שרשמתי פה מגיע די הרבה בחיפושים בגוגל. נבוך מכל העניין הבטחתי שאסיר את זה. מופתע מבקשתו- לא הורדתי את הקטע הזה או מחקתי אותו. בעצם, דני לימד אותי שיעור אחד ותובנה אחת.

השיעור שלמדתי היום הוא שאין שום חוכמה או אומץ בלהסיר במחי יד מילים שאמרתי ולדמיין שאינן נאמרו כלל, בעודי מתכחש ולטייח חלק ממני שעודו חי וקיים עמוק בפנים. בדיוק כמו שזו לא חוכמה או אומץ לשלוף במהירות את המילים האלה, להגיד אותן או אפילו להעלות אותן על הכתב ברגע של כעס רגעי. עדיף במקום זה לקבל את מה שהיית ולא לנסות להסתיר אותו אלא לשאוף להיות אחר ולשפר אותו.

את הערב הזה סיימתי עם גוש בגרון, געגוע והתפעלות מההורים של טל ומכמה המילה "אצילי" עולה לי בראש בכל פעם שאני נזכר בהם ובדרך שבה הם מנהלים את חייהם לאחר האסון הזה. סיימתי את הערב גם עם חיבוק ראשון אי פעם עם דני ופרידה בחיוך.

וזה מביא אותי לתובנה שדני לימד אותי הערב בתזמון מושלם עם יום כיפור שחל מחר - שהחרא הקטן והמתנשא הזה תמיד היה שם במשך שנים. זה פשוט לא היה דני, אלא אני.

יום הכיפורים (לבעלי לב חלש, מסורתיים או סתם צדקנים בגרוש נא לעבור לקטע הבא)

זה היה יום הכיפורים הכי טוב שהיה לי בחיים. אני יודע שבדרך כלל לא אומרים את זה כי זה אמור להיות יום של צום ותענית אבל החלטתי השנה לא לצום. הסיבה שהלך לי כל כך טוב הצום הזה לא הייתה בגלל שאכלתי או שראיתי טלוויזיה או שיחקתי במחשב (כמו 3/4 מהאנשים שקוראים כרגע את השורות האלה!) אלא בגלל שבאמת הרגשתי קרוב יותר אל המשפחה שלי- נשארנו רק אני אבא שלי ואחי הקטן בבית והרבצנו יום כיפור שלם של משחקי טניס שולחן וטורנירי שש-בש מורטי עצבים (פיצצתי אותם לגמרי). יצא לנו לשבת סגורים בבית ובעיקר לדבר על כל מה שבא, ושיחות נפש זה תמיד משהו שבא ראשון כשמשעמם. זו הייתה פינה שטוב שמילאתי. הקשר עם ההורים לאחר גירושים זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש כי הכל משתנה. הכל. אני שמח שהתמזל מזלי והדברים השתנו דווקא לכיוון החיובי. אבא שלי, ששנים היה מהאבות הגאים האלה שדוחפים את הילדים שלהם להיות שוחרי מדע ופיזיקאים צעירים וששיכנעו את הילדים שלהם ואולי גם את עצמם שלהיות מה שאבא שואף שתהיה זה תחליף מספיק טוב לאהבה. אותו אבא שלי שלפני כמה שבועות שמע שעברתי באלגוריתמים ואמר לי שעשיתי לו את החודש. תקראו לי דפוק אבל זה באמת עשה לי טוב לקבל ממנו קומפלימנט שמגיע ממקום אמיתי של אהבה והזדהות.

קתרזיס

נפגשתי היום עם רז כדי להוציא לפועל את התכנון שחשבנו עליו הרבה זמן. פשוט לקחנו את כל הדפים, חוברות, צילומים ומבחנים של השנתיים האחרונות והחלטנו לשרוף אותם. בינינו, לשרוף אותם היה באמת לעשות איתם משהו יותר טוב מאשר לדמיין שאנחנו אחים גדולים של איזה מישהו בלתי נראה משנה א'. כאילו, חלאס, בשביל ה- 20 ₪ של קרביצקי? בשביל לעזור ולהציל את החיים שלי מישהו שנכנס עכשיו לאוניברסיטה? די, חלאס עם האשליות האלה..

בכל מקרה, אני הבאתי את המאיץ בערה ואת עיקר החומר הכתוב ורז הכין לנו קוקטייל קפירינאה מטורף שקצת דפק לנו את הראש. מה לעשות, נותנים לשני רומנים לשתות על בטן ריקה ובסוף הם מוצאים את עצמם בגינה למטה, חצי שיכורים ומסבירים בסבלנות נרקומנית שעוד עשר דקות מסיימים לשכנה הרוסייה האסטמטית שצעקה עליהם מהחלון.

זה היה נטו בשביל השעות הקשות, הבכי, הייסורים, חוסר ההבנה וחוסר הביטחון, חוסר הידיעה לגבי העתיד והמירמור. הכל הצטבר לכדי משהו כמו 2,000 דפים משעממים שאף אחד לא נוגע בהם. אני חייב להגיד שהאש הזאת הייתה מהחמימות ביותר שהרגשתי בשנים האחרונות.

למי שבא- הנה הקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=EONC2C0-olc

וזה פחות או יותר היה השבוע שלי.

אני חייב להמשיך עם ההרפתקה האמיתית שלי ולקוות שאסיים בחתיכה אחת.

שיהיה לנו אחלה של שבוע

שלכם, הבחור.