"אולי כדאי שנוותר על המסלול הזה", הציעה מ'. הסתכלתי עליה יושבת מיואשת ועייפה על הספה, המחוג של השעון שבסלון הורה בדיוק על 1:30 לפנות בוקר. כך יצא שבלילה לפני שיוצאים לטיול רגלי של 30 ק"מ ממצפה רמון לערבה גילינו כמה חורים בתכנון כגון תוספת של משקל (רבאק 32 ק"ג אפילו בצבא לא סחבתי, אז שעכשיו אני אתחיל?) וגם תוספת קטנה של קילומטרים (נשבע לכם שעל המפה ההליכה עד לתחילת המסלול נראתה ממש בקטנה).

מפה לשם, מצאתי את עצמי חורש בעיניים טרוטות אתרי אינטרנט של מוצצי גבעולים ויצורי קק"ל עד שלבסוף מצאתי את האלטרנטיבה- מסלול חצי יום בעין עבדת, יום לאחר מכן מסלול של יום שלם לעין עקב ולמחרת קינוח בחצי יום במצפה רמון.

הדפסתי את המפות, ההסברים, סיימנו להכין את הציוד וסוף סוף הרשינו לעצמנו ללכת לישון.

היום הראשון

הגענו לעין עבדת ואיך שעצרנו ופתחנו חלון בנקודת התשלום קידמו את פנינו עובדת חביבה של רשות שמורות הטבע ומושבת זבובים שהמשיכה ללוות אותנו לאורך יומיים שלמים של שהות במקום.

משם הסיפור נראה מבטיח- טיילנו בעין עבדת ואני הוכחתי למ' שאני יודע לנווט יופי מתוך מפת עלון מידע עלובה שנתנו לנו בקופות (בינינו, אין יותר מדי איפה להתברבר שם- משני הצדדים יש מצוק וכל מה שצריך זה ללכת בנחל). גם החזון השוביניסטי שלי זכה שם לקאמבק מטורף כאשר חלוקת התפקידים הייתה שהגבר אחראי על לאסוף עצים, לדאוג למדורה ולהקים את האוהל והאישה אחראית על האוכל.

איפושהו במהלך ההכנות למדורה ניגש אלי בחור צעיר מאחד האוהלים שבחניון ובקול עדין ומנומס במבטא רוסי שאל אותי אם יש לי מטף ברכב. "פשוט נדלק לנו הבלון גז וצריך לכבות אותו", הוא הסביר. רגע אחרי ששלחתי אותו להמשך החיפושים אחר מטף ניסיתי להבין- מה לעזאזל הוא ניסה כרגע להגיד לי בכזאת שלווה, שיש להם בלון גז שדולף ללא שליטה ושכרגע בוער ליד האוהל שלהם??

כנראה שאחרי זה הבחור ניסה לבקש מטף מפקח רשות שמורות הטבע שחנה ממש לידנו כי תוך שלושים שניות המקום נראה כמו תרגיל של פיקוד העורף- הפקח (עמירם, אח"כ הבנו שקוראים לו) לקח את הרכב ופשוט פקד במגפון מרחוק על האנשים (שמסיבה מסויימת עוד היו ליד הבלון הבוער והכינו לעצמם ארוחת ערב בנונשלנטיות) לעוף כמה שיותר רחוק משם.

עמירם, בחור גדול שנראה קצת כמו נאור ציון בימים השמנים שלו, התהלך מצד לצד בעצבים תוך שהוא מזמין כבאית מ... (HELL, איפה בכלל יש תחנת כיבוי אש אם אין אחת בשדה בוקר?? היינו באמצע שום מקום). בכל אופן, יש את הרגעים המכוננים האלה שבהם אתה מוצא את עצמך מוסיף עוד עץ קטן למדורה ומבקש מהחברה שלך להמשיך לקלף את התפו"א מאחורי מחסה למקרה שרסיסים יעופו משם. ודווקא ברגעים האלה אתה מבין את הטיפשות של אנשים- בזמן שעמירם עשה סלטות באוויר מרוב התרגשות וניסה לפנות את שלישיית החבר'ה הרוסים רחוק יותר החליט הפציפיסט שביניהם להיקלע לקרב מוחות עם עמירם (בכל חבורת רוסים צעירה יש אחד שהוא אמן קראטה או איגרוף ואחד שדובר עברית רהוטה אבל עם מבטא והוא ממש פציפיסט מתחכם). בכל אופן, הפציפיסט החליט שלא צריכים להגיד לו "לעוף משם" אלא "ללכת משם מהר", משם והלאה זה נעשה רק יותר מכוער- עמירם צעק כל כך חזק שנראה לי שנוצרו לו עוד שני טחורים חדשים והפציפיסט החזיר לו בקביעה "מי אתה שתציל את החיים שלי?". בינתיים האש שיצאה מהבלון גדלה מאד וגם ממרחק של 150 מטר זה היה נראה מאד מרשים בלילה. לבסוף הפציפיסט נכנע, הבלון כבה ובדיוק ברגע שעמדנו לבקש אישור חזל"ש מעמירם כדי לצאת סוף סוף מהסרט של הצבא הגיחה הכבאית מן החושך כדי להציל את המצב.

בסיכומו של יום- נהנינו, אני ומ', לשבת זה לצד זו על כוס תה נענע אמיתית מול מדורה ולהתבונן למעלה אל מליון הכוכבים שבשמיים. זה אולי לא סטרילי כמו בית מלון אבל זה היה מיוחד ויפה ורומנטי יותר מכל הצהרת כוונות מלוקקת מצדי.

היום שני

"כשאתה בשטח תמיד תזכור שאתה קם לפי השעון הביולוגי שלך, או במילים אחרות- עם השמש"- דיקלמתי בזילזול עצמי מוחלט תוך כדי שאני בועט את עצמי מהשק"ש. בחוץ חיכו לי שמש ששרפה לי את הקרנית, בכי של ילדים וכאב ראש.

היום התחיל נהדר ומסלול לא קל של 16 ק"מ עוד לפנינו. אחרי שהתארגנו מ' שוב עמלה על ארוחת בוקר בזמן שהגבר שלה יצא לבדוק את השטח ולהסגר על כיוונים וציר ניווט לאותו יום.

עמדתי אז מתחת לשלט בפיצול השבילים שבקצה החניון והסתכלתי במפה. נסגרתי על הצפון והעפתי מבט לעבר השביל שסומן בירוק שהיה תחילת המסלול. בהסברים למסלול נכתב שזוהי הדרך ל"מעלה דבשון". הרמתי את המבט מהמפה ופתאום ראיתי בהמשך הר, המשכתי להרים את המבט וראיתי עוד הרבה ממנו. הרמתי את המבט עוד למעלה וראיתי את הפסגה שלו. שוב הסתכלתי במפה ועל ההר כמה פעמים עד שהאמנתי. כל מה שיכולתי להגיד לעצמי היה  ש"מעלה דבשון" זה באמת שם מטעה (הפאקינג הר הזה היה גבוה יותר מההר שעליו יושבת שדה בוקר!).

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו למסלול. השמיים היו נקיים ולמרות שהשעה הייתה שמונה וחצי בבוקר היה ממש חם. לקחתי על עצמי משקל לא מבוטל של מים שאמור להספיק לשני אנשים ליום שלם וגם קצת קופסאות שימורים. במהלך הדרך חשבתי לעצמי שוואללה-  13 ק"ג זה הרבה יותר קל מ- 32 ק"ג ואיזה מזל ששינינו ברגע האחרון את המסלול.. 7 דקות אחרי זה חזרתי במנהרת הזמן אל תקופת הצבא וקיללתי כל אבן שפגשתי בדרך למעלה. הגענו למעלה סחוטים ומ' נראתה עייפה. פתחתי את המפה והוריתי באצבעי על כיוון כללי לעבר ההרים- "לשם!". עוד 15.5 ק"מ לעבור וההתחלה לא נראית מבטיחה.

הלכנו, הצטלמנו ובעיקר נהנינו מזמן איכות עד שהגענו לעין עקב. עין עקב זאת ניקבה עם בריכה של מעיין טבעי בעומק של 7 מטרים. המים שם מרעננים אבל קרים.. כל כך קרים שנשמע בום על קולי מהמהירות שבה האשכים שלי התכווצו למימדים של גלעין אפרסק.

כשיצאנו משם עמדנו בפני החלטה- האם לחזור בדרך הסלולה של הג'יפים (בהסברים הלא משוחדים בכלל של המסלול נכתב "בדרך המשעממת") או לעשות את המסלול המלא ולעלות לחוד עקב. מ' שלא רצתה להוריד לי את מפלס הטסטוסטרון הסכימה בעל כורחה להאריך את הדרך ב- 4 ק"מ ולעלות לחוד עקב. 

אני חושב שזה היה בערך קילומטר משם שאני ומ' כבר זיהינו מרחוק על מה אנחנו צריכים לטפס. בערך באותם רגעים נזכרתי למה קוראים לדברים האלה חוד (וגם לזה- "חוד עקב"), בעיקר מהסיבה שזאת נקודה מחודדת וגבוהה יותר מכל ההרים שמסביב..

בלי הרבה פחד המשכנו אבל מ' נראתה עייפה מדי והיה נדמה לי שזיהיתי מפה והלאה ניצנים של מכת חום. במשך כמה דקות אכלתי שוב סרט וכבר ראיתי בעיני רוחי את מסוק החילוץ ואת הכתבה השולית בעיתון של יום ראשון. הושבתי אותה ועשיתי לה צל, לקחתי על עצמי את התיק שלה ושמתי לה על הכתפיים בגד שלי כדי שתהיה כמה שפחות חשופה לשמש ואחרי כמה דקות היא התאוששה. מאחר שהבנתי שהדרך שהלכנו ארוכה יותר מהדרך שעוד נותרה לנו ללכת לחזור אחורה לא בא בחשבון בכלל.

עלינו על חוד עקב ומשם היינו צריכים לפי המפה וההסברים "לרדת במהירות לעבר נחל צין". למעלה הבנו בעצם שאנחנו על מצוק. ניסיתי להמשיך ללכת בשביל המסומן אך פתאום הפסיקו הסימונים וכביכול השביל המסומן נגמר. מבולבל חשבתי לעצמי שאחד מבין השניים בטח קרה- או שמישהו ממש התאמץ כדי להעיף את האבנים המסומנות או שהיינו צריכים לרדת דרך המצוק בלי שום ציוד או הכנה וגרוע מזה- פיספסנו את הנקודה שבה היה צריך לרדת כי פשוט לא ראינו אותה.

במשך 40 דקות הלכתי מצד לצד, מודד, בודק כיוונים ומגיע שוב ושוב לאותה המסקנה- אנחנו צריכים היינו להמשיך צפונה ולרדת מהמצוק איכשהו.

מן החוד ירדו אלינו ארבעה חבר'ה בני 21 שהיו תקועים איתנו באותה סירה. הייתה להם מפה הרבה יותר מפורטת אבל גם הם לא ממש ראו משם דרך למטה. אחרי עוד 25 דקות של הלוך חזור לאורך המצוק הבנו שמפרידות בינינו לשעת השקיעה שעתיים בלבד שהיו אמורות להיות מבוזבזות על הליכה מהירה ולא על היתקעות על מצוק.

לקחתי את המפה שלהם ושוב מדדתי. המצב לא ממש השתנה ומפלס הלחץ רק עלה עם הזמן- המפה מראה ירידה ממקום מסויים מהמצוק ואנחנו לא מצליחים אפילו לאתר את אותו מקום.

שוב אכלתי סרט מטורף של מסוק חילוץ ושנים של צחוקיאדה מאחורי הגב מצד חברותיה של מ' סביב הנושא של רועי וניווטים. הלכנו כולנו לאורך המצוק כשלפתע ראיתי יתד. הסתכלתי קצת יותר למטה וראיתי את סימון השבילים ובהמשך גם שלט מתכת שחתיכת אדיוט סדיסט עקר וזרק לשם- השלט המציין את נקודת הירידה לשביל. הירידה הייתה תלולה מאד, בלי חבלים או יתדות (פרט לשתיים-שלוש שהיו בהתחלה בירידה מהמצוק), הסתכלנו הלאה אל המשך השביל, עינינו לא מאמינות שהשביל התלול הזה הוא מה שאמור להוביל אותנו למטה בחתיכה אחת, ובהמשך המורדות ראינו יעל. נשבע לכם שבאותם רגעים היה נדמה לי שאותן שתי מילים עברו לנו וליעל בראש- "אין מצב!".

ירדנו את הדרך התלולה למטה ואצלי בראש כרגיל עברו מסוקים, פיצוצים וחילוצים (נשבע לכם- פעם הפחדתי בשביל הכיף את מ' בירידה מן הארבל וזה לגמרי התגמד לעומת מה שירדנו עכשיו). לאחר משהו כמו ארבעים דקות מייסרות הצלחנו להגיע כולנו למטה, מ' הייתה כולה מחוייכת ואני הייתי כבר הלום קרב מכמות המסוקים שעברו לי בראש.

בסופו של דבר הותרנו את הארבעה מאחור והמשכנו מהר לכיוון החניון. הגענו קצת לפני חמש בערב, רגע לפני השקיעה.

לסיכום היום- ניצלנו בעור שינינו והשרירים שלנו ממש כאבו (המחווה הג'נטלמנית של לקחת שני תיקים עלי עלתה לשכמות שלי ביוקר). החלטנו לפנק את עצמנו בארוחת ערב במאהל הבדואי בחניון בארות שבמכתש רמון. לאחר חצי שעת נסיעה הגענו רעבים ודואבים. אני חייב להגיד לכם שבמקרים רגילים 80 שקל היו יותר מדי לשלם עבור פלטת לבנה, חומוס, טחינה, חצילים ופיתות בדואיות אבל הפעם זה הציל לנו את החיים והיה שווה כל שקל. קינחנו בתה מרווה בדואי מתוק וסגרנו את היום הקשה והמספק ביותר שהיה לנו מזה הרבה זמן.

היום השלישי

"כשתפוס לך שריר זה סימן טוב- זה אומר שהתאמצת", נזכרתי בקולו של אבי ברגע שיצאתי בבוקר מן האוהל. השרירים שלי ושל מ' היו כל כך תפוסים שלרגע התפדחנו כאשר מ' יצאה צולעת מהאוהל אל מול מבטיהם המשתאים של אנשים שעבר להם בראש סרט פורנו שלם על מאהל בדואי לוהט במכתש רמון.

היום החלטתי להקשיב לגוף שלי- יצאנו לטיול מקוצר וקליל של 6 ק"מ בנחל נקרות כדי לחלץ עצמות. אחרי שחזרנו הגענו למסקנה שאנחנו חיות שטח אבל עם כל הכבוד לזה אנחנו עדיין שני אשכנזים מפונקים שחולמים על השירותים והמקלחת הנוחים של הבית. אז סגרנו את הטיול בהרגשה של מנצחים.

עכשיו מ' ישנה אחרי מקלחת של שעה ואני כותב בבלוג כמו הטמבל שתמיד הייתי. אחרי טיול כזה אני באמת מרגיש מסופק. אומרים שכל מה שהגורל מכתיב לך- הצרות והבעיות, ההצלחות והאכזבות וגם האנשים שנקרים לך בדרכך הם חלק ממך. תקראו לי דפוק אבל בסופו של הטיול הזה אני מרגיש מאושר. מאושר ובר מזל.

מקווה שכולכם עושים חיים שם בחופש הגדול הפרטי שלכם ושאתם נזהרים.

שלכם, הבחור.