לפני כמעט שנתיים הגיע רפי לחדר מיון עם תלונות על עצירות מוזרה. פחות מיום אחר כך הוא יצא עם אבחנה ועם הרבה פחות מעי גס. הסרטן דפק לו שנים על הדלת והוא לא שמע.

רפי הוא אחיה של אמא שלי. מאז ומתמיד הוא היה הכלבויניק של המשפחה ועבד בערך בכל עבודה פיזית קשה שהייתה נדרשת. פתאום באמצע גיל 50 הוא מוצא את עצמו יושב חסר אונים מול רופאים שאומרים לו שיש לו גרורות בכל הבטן ושיש אנשים שיוצאים מזה אפילו שזה נראה אבוד. הכאבים שלא עוזבים והבחילות מהכימותרפיה לא שיפרו לו את ההרגשה.

לאט לאט אפשר לראות איך האדם שפעם הכרת מתחסר לך מול העיניים. הוא מצטמק ויורד במשקל, ארובות העיניים שלו הולכות ונעשות עמוקות יותר, השיער נושר והמבט כבר לא אותו מבט- יש בו משהו שמערב סבל פיזי מתמשך עם ייאוש שמקורו בהשלמה כואבת.

בפסח האחרון עברנו את החג אצל סבתא בגרון חנוק מדמעות. רפי ישב בצד כצל חיוור של עצמו ואנחנו לא האמנו שאפשר עוד לרדת במשקל. הנכדה הטרייה שלו, תינוקת, לפתה את אצבעו בידה הקטנה. היא לא ידעה על הדברים הרעים שקורים אצל סבא. גם סבא באמת לא ידע האם יזכה לראות אותה גדלה.

אני חושב שבמהלך הנסיון שלי להבין את הכאב של רפי תפסתי בעצם שלא הויתור למוות הוא שאכזרי כי אם ההיאחזות בחיים. פתאום חזרתי אחורה בשנים ונזכרתי בסצינה שהדחקתי מהילדות- הלכנו לבקר אצל רפי ורחל באחד החגים. נזכרתי איך שרפי כרע ברך וירד לגובה העיניים שלי ושאל אותי מה שלומי ולאיזה כיתה אני עולה. אני זוכר שעניתי לו שאני עולה לכיתה ג' והוא אמר בהתפעלות- "ואו.. כבר גדול!". אני זוכר שהאמנתי לו ושבאמת חשבתי שאני כבר גדול סוף סוף. היום, שנים אחרי, אני לא יכול לנער את הצמרמורת שאני מרגיש בכל פעם שאני כורע ברך מול ילד קטן במשפחה שלנו ושואל אותו בן כמה הוא ואיך שאני לא מסוגל להימנע מלהחמיא לו כמה שהוא גדל.

בשבועות האחרונים החלטתי ללכת להיות עם רפי בכל פעם שהוא מגיע לטיפול כימותרפי. בדרך כלל הוא צריך לחכות שיכינו לו את החומר הכימותרפי וגם שתתפנה מיטה. כך הוא לפעמים מחכה שעות בחדר המתנה גדול עם שאר חולי הסרטן, איפושהו בקומת המרתף של בניין אשפוז יום אונקולוגי. במשך כמעט שנתיים היה לי כל כך הרבה לעשות- לימודים, מבחנים, ספינה וטיולים. ועכשיו מתוך ההבנה שקצת שכחתי איך זה לעשות מעשה לגמרי לא אנוכי, באמת שהרגשתי שלארח חברה למישהו שאני מכיר שסובל כל כך זה הדבר הנכון. 

אני חייב את זה לעצמי יותר מאשר לרפי.

באחד הביקורים שלי במחלקה האונקולוגית הכינו את רפי לקבל את הטיפול. זה בעיקרון נראה לא מזיק- יושבים או שוכבים בזמן שארבע אינפוזיות של חומר שחצי הורג אותך מטפטף לך אל תוך הגוף. האינפוזיות תלויות על מוט מתכתי כסוף בגוון מראה שיש לו גלגלים. כך שאפשר ללכת עם זה ממקום למקום ועדיין להרגיש שלא איבדת צלם אנוש למרות שיש לך סרטן. בדקו אותו לפני הטיפול, רפי עלה על המשקל וזה הורה על 68 ק"ג. יא-אללה, נדהמתי, הוא גבוה ממני ביותר מראש והוא שוקל פחות ממני.

באותו ביקור הלכתי קצת להתאוורר בחוץ. בדרך החוצה, ממש ליד המפתן, תפס לי מישהו את היד. זה היה גבר כבן חמישים, מקריח, עם פנים שזופות וקמטים שחשפו שכל חייו היה מאלו שאוהבים לחייך.

"ידעתי שזיהיתי אותך מאיפושהו ולא ידעתי מאיפה", הוא אמר לי. קצת הייתי בשוק ולא ממש עניתי. "אתה היית מאבטח על ספינה לפני שנה", הוא המשיך. כל כך התפלאתי איך מישהו זוכר אותי מלפני כל כך הרבה זמן. עברה שנה ואני לא זוכר כמעט אף פרצוף מהאנשים שסבבו אותי בספינה. לחצנו ידיים ואני יצאתי החוצה לעיסוקים החשובים שלי. כשחזרתי ראיתי אותו מסתובב עם המוט המתכתי והגלגלים. כמה חדה וכואבת פתאום הייתה ההבנה שבמקום כזה מה שמבדיל בין מבקרים לבין חולים הוא פשוט המוט הזה עם הכמה שקיות השקופות שתלויות לו מלמעלה. רגע אחד אתה בא לבקר ויש לך חיים ושאיפות ורגע לאחר מכן אתה פתאום רק שואף לחיות יותר זמן ובכל יום שעובר אתה מרגיש שאתה מנצח וגם מפסיד בקרב על החיים שלך.

בביקור האחרון שלי רפי היה חלש יותר אבל עדיין צחקנו קצת על הדברים הקטנים. פתאום שמים לב לזה יותר- איך שבבתי חולים יש את הריח המגעיל הזה של ארוחת הצהריים. התלוננתי על למה לא נותנים פה לחולים מטבוחה וקציצות וסלט מיונז כמו במלונות. דוד, אחיה של אמי, אמר שכבר שנים לא משתמשים במיונז בבתי חולים בגלל הפחד שמיונז שקצת מתקלקל הוא מאד מסוכן. חלקתי עליו כשאמרתי שכימותרפיה זה הרבה יותר רע לגוף. גיחכנו למרות שבעצם זה היה כל כך עצוב. בזמן שחיכינו לחומר הכימותרפי שיגיע רפי דידה לשירותים כדי להזריק לעצמו לבטן חומר שמדלל את הדם, זה אמור למנוע מקרישי הדם שנוצרו בגלל סיבוכים של הגידול להגיע למוח שלו. אחרי שהוא חזר הוא שאל אם כבר הגיע החומר (מין סלנג כזה של חולי סרטן). צחקתי על זה שאם היינו עוצמים עיניים לרגע זה היה נראה כמו תוכנית על נרקומנים. רפי קם לשירותים כדי להזריק לעצמו ושואל כל כמה דקות אם הגיע החומר. צחקנו קצת וגם רפי למרות שנראה שגם החיוך שלו זה משהו שכל כך כואב לו לעשות.

בחדר טיפולים חיפשתי כיסא כדי לשבת ליד רפי. מישהו מבוגר שהיה מחובר למוט הכסוף הציע לי לקחת את הכיסא שליידו כי הוא פנוי. כשבאתי לקחת את הכיסא הוא פנה אלי- "אתה לא מזהה אותי?". חשבתי שאולי הקטע של המחלה גורם לאנשים להיות יותר זקנים וחיוורים אז שאלתי בהססנות- "מהספינה?". "אני שנים עבדתי עם אבא שלך. עשיתי לכם את כל הצנרת בבית", הוא ענה לי. אח"כ כשחזרתי ליד אמא שלי הוא אמרה לי- "אתה לא מזהה אותו?". איך לעזאזל אני אמור לזהות את כל מי שאבא שלי הכיר כשהייתי קטן? אני ממש לא ידעתי מיהו. "זה בבר"     (BEBER, לא המלך בבר!). פתאום נזרקתי חזרה לילדות שנים אחורה. בבר, שהיה שיפוצניק שאבא שלי הכיר שנים. הוא היה עושה אצלנו עבודות אינסטלציה. בבר, שגם בגיל 7 עם כל הסקרנות שבי, הפחיד אותי היצור המרוקאי המוצק הזה שהיה 90 ק"ג של שריר, שתמיד הייתה לו סיגריה בפה, עם שפם עבות כזה שהלך כמעט עד הסנטר ועיניים רושפות שחורות כפחם. אף פעם לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. לא זיהיתי אותו בכלל עם שאריות של שערות שיבה מעטות, בלי שפם וכל כך נמוך וחלש ממני. זה כאילו היה אדם אחר. שאלתי אותו מה יש לו ועם מי הוא מגיע. הוא ענה שיש לו סרטן בריאות, ושהוא מגיע כל יום לבד להקרנות ולכימותרפיה.

"מה עם האישה והילדים?", שאלתי בחוסר הטאקט המובהק שלי. "אני גרוש והילדים פרשו כנפיים רחוק מדי, הם לא בקשר איתי. אני מגיע לפה באוטובוס כל יום", הוא ליטף את המוט הכסוף שליווה אותו ואמר משפט שעשה לי צמרמורת- "עכשיו זה החבר הכי טוב שלי בעולם. הוא תמיד איתי".

כל הדרך חזרה הביתה חשבתי על בבר ונשבע לכם שרציתי לבכות. כמה עוד יותר נורא יכול להיות כשיש לך סרטן אבל אף אחד לא באמת חפץ לדעת אם אתה חי או שמא חדלת מלהתקיים בעולם. אתה לבד והחבר הכי טוב שלך זה מוט המתכת הכסוף והטיפול שמציל אותך והורג אותך באותה מידה.

אני שמח שאני בא לבקר את רפי. אני שמח על האנשים שפגשתי ושאולי הצלחתי לרגע אחד להתעניין בשלומם ולעשות להם רגע אחד יותר טוב ממה שהיה להם עד עכשיו. אני שמח שאני באמת מחדד לעצמי את ההבנה שכל הדברים שקורים מסביב הם באמת דביליים וחסרי כל חשיבות. אני מקווה שאם יום אחד אמצא את עצמי על אותה מיטה יהיה שם מישהו בשבילי שאוהב אותי ושיחזיק לי את היד עד סוף המסע.

שכולנו נדע רק אושר ובריאות.

שלכם, הבחור.