האזעקה מעירה אותי בבוקר. אח"כ ארוחת בוקר, עבודות להגשה. אני יושב מול המחשב ותוהה למה אני צריך להתמודד עם שפת תכנות שנוצרה כשהייתי בן ארבע ע"י אנשים חסרי חיים וחברה. הטלפון מצלצל. הודעה קצרה מאמא- "רפי כבר לא איתנו". אני שומע את הכאב בקולה וגם סוג של הקלה. השעה אחת בצהריים, עוד פחות משלוש שעות הלוויה. אני מנסה לשבת עוד קצת מול המחשב ולהספיק משהו ולא מצליח.

בלוויה אני לא בוכה. הרגל של שנים שרק התחזק בתקופת הצבא. יש כאלה שיקראו לזה מאצ'ואיזם מלוקק, יש שיגידו הדחקה, אחרים יסבירו שזה קבלה של המוות לפני שהוא קורה. אני פשוט אומר שאני לא בוכה בלוויות וזהו. אני רואה את אמא שלי מחזקת את האחים שלה ואת סבתא. גם שבועות לפני שרפי מת והרופאים כבר אותתו שזהו תחילתו של הסוף היא נשארה הקול ההגיוני והשפוי, זה שפועל בקור רוח, ודאגה לכל הסידורים שמסביב. היא הייתה שם בכל פעם שהיה באישפוז, שאלה את הרופאים את השאלות הקשות שדרשו תשובות כואבות כי האמת הייתה חשובה לה אפילו במחיר של התמודדות קשה. אני מסתכל על אמא שלי, נראית קצת פחות מחצי ממני בגודל ובמשקל והיא כולה אור חזק ומסנוור של טוב לב וכוח עמידה שנשפך על פניהם של אחיה ומשפחתה ועל הקהל שליווה את רפי בדרכו האחרונה. אור מחמם ומנחם. אני מתפעל וכל כך גאה כי אני מרגיש קצת כמו השתקפות שלה. ואת התכונות, שפעם ייחסתי לעצמי בלבד בטעות, אני מגלה שקיבלתי בכלל ממנה. בסוף היא משתטחת על הקבר הטרי של רפי ולוחשת לו מילים של פרידה. אח"כ עוזבת בדמעות ובנימה מתנצלת מסבירה שרק רצתה להיפרד מאחיה בפעם האחרונה. כאילו עשתה פאשלה נוראית שהייתה לשתי דקות חלשה מכולם. תמונה מוזרה- אני רואה אותה מחבקת את אבא שלי ושניהם בוכים. עברו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שההורים שלי התחבקו. כנראה שכאב משותף באמת יכול לגשר גם על התהום הכי עמוקה.

אח"כ הולכים לבית של סבתא. יושבים שבעה. כשאני יושב שם כמה שעות אני מגלה דברים חדשים על האנשים שהכרתי כל חיי. האחים של אמא שלי ישנים ביחד- מי על המזרנים שעל הרצפה ומי מהם שבחדר הסמוך. זה מצחיק כי עכשיו נדמה כאילו הם חוזרים להיות מה שהיו פעם. כמו ילדים. והם עושים מסיבת פיג'מות כולם ביחד. אמא שלי האחות הגדולה, דוד הריאלי והרציני, נורית ועפרה השטותניקיות, מירב שתמיד הייתה האחות הקטנה שרצו לחסוך ממנה פרטים וכאב מיותר, סילביה האחות הבכורה שהגיעה מרחוק רחוק ורפי, שעד היום תפס את משבצת טוב הלב, ששוכב לו בקצה של בית העלמין של קריית גת.

סבא שלי, מרוקאי אסלי אמיתי, יושב איתי. אני מתבדח איתו על איך להצליח לגרום לאישה שלך לדעת שמקומה במטבח. הוא נותן לי עצות יקרות מפז אבל אח"כ אני מוצא אותו במטבח מתפתל מול סבתא אחרי שירדה עליו בגלל פליטת פה כלשהי. זה מצחיק אותי כמה שהחיים חזקים יותר מאיתנו וכמה שכולנו דומים יותר משחשבנו. אני מחבק את סבא שלי, אולי בפעם הראשונה בחיי, חיבוק אמיתי של אהבה.

אח"כ אני חוזר לבאר שבע. שעת לילה על כביש 40. עם כיוון הנסיעה כבר ספרתי שלוש משאיות עם טנקים עליהן. אני יודע לאן הן נוסעות. הייתי שם כמה וכמה פעמים. אני מדליק רדיו על רדיו דרום וכמעט מרגיש איך הנה עוד רגע תתפרץ לשידור ההודעה המוקלטת של פיקוד העורף- "אזעקה באר שבע, אזעקה באר שבע" ושוב יסמור לי השיער על העורף והלב יפרפר קצת. לא קורה כלום ובמקום זה הרדיו רק משעמם אותי יותר.

אני מגיע הביתה ולעוד שעה-שעתיים רואה כלום בטלוויזיה- המציאות אותה מציאות, רק המספרים גבוהים יותר מאלו שהיו בבוקר.

אני הולך לישון. אני שוכב בחושך על הגב ובוהה בתיקרה. זה כבר הלילה השלישי שאני בוהה בתיקרה לפני שאני נרדם. המחשבות רצות בראש ומתערבבות. האם אני אשמע אם תהיה אזעקה כי הצופרים בבאר שבע פועלים לסירוגין בימים האחרונים, מה עוד יש לי לעשות מחר, אילו עוד עבודות להגשה שצריך עוד לסגור, מעניין איפה ואיך כאב לרפי ואיך שהייתי מוותר על חמש דקות מסוף החיים שלי רק כדי שהיה יכול לקבל את אותן חמש דקות של נחת לפני הסוף שלו, מעניין אם גראד יכול לחדור את תקרת החדר שלי, אני תוהה ואז מתנחם שאני נזכר שאני לא גר בקומה העליונה ושהחדר פונה לדרום מערב. וזה בסדר כי הטילים מגיעים מצפון מערב, אני נזכר בתמונה שראיתי אצל סבתא שעברה מיד ליד, תמונה בת כמה שנים בה רואים את רפי באירוע משפחתי עם תרבוש מגוחך על הראש ומחייך. פתאום אני קולט עד כמה הוא רזה והתחסר בשנתיים האחרונות, אני חושב על החיילים שנהרגו ואולי עוד ייהרגו בחוץ אי שם 40 ק"מ ממני בסימטאות עם ריח של ביוב שלמדתי לשנוא, דמעה קטנה נחלצת מעיני הימנית, מתאמצת להגיע רחוק אך נעצרת על הלחי שלי. אני לא יודע למה דווקא אז ושם באה הדמעה הזאת, אולי זאת הטרגדיה האנושית הזאת שהיא מנת חלקנו, המלחמה הלא פוסקת הזאת של החיים. ואיך שכולנו בסוף נבלעים בתוכה ונשכחים כאילו היינו קצף על פני מים מלוחים.

גם רפי נהרג במלחמה, פשוט במלחמה אחרת שבה בכל יום שעובר מנצחים את הסיכויים אבל מפסידים בקרב על החיים. אני שוקע לאט. אנחה... סוף סוף נרדם.

האזעקה מעירה אותי בבוקר.