טיול סוף סמסטר

 השקפנו בדממה על הנוף הירוק, על העצים, על ההרים שמסביב ועל האופק ובו צריח מסגד בתוך כפר ערבי שבתיו הבנויים לא חוקית נשפכו בפסטורליות על צלע הר רחוק. סוף סוף קצת שקט מהלימודים. נשימת אוויר אמיתית לריאות.

ורמן שבר את השתיקה ראשון ושאל אותי משהו על המשך התכנונים לסמסטר הקרוב. מלמלתי משהו לא מתחייב ובעיקר נעשיתי עצוב כשנזכרתי במועד ב' בבסיסי נתונים. המשכנו לשבת על ספסל-שולחן העץ שליד השכרת האופניים וחיכינו לחברות שלנו שיצליחו להיחלץ בכוחות עצמן מחנות המזכרות הסמוכה לפני שניאלץ לקרוא ל- 669.

מעולם לא חשבתי שאמצא את עצמי עושה טיול אופניים בבית לחם הגלילית. פשוט כי זה אחד מהמקומות האלה שיש להם ה"א הידיעה בשם שלהם. דוגמה של כמה מהם- מעלה הגלבוע, ראש הנקרה, מעלה הבשור, עין הוד, עין החורש (ראש העין יוצאת מן הכלל ומפוצצת בתימנים. לא כזאת אטרקציה). ובינינו, רוב המקומות מהסוג הזה שתכלול בסיפורים על טיולי זוגות שעשית פשוט יגרמו לך להצטייר כאדם שקרוב מדי ליום החופה שלו. אגב, אם לא היית שם במסגרת טיול זוגות או ניווטים בקורס קצינים אז אתה באמת, אבל באמת הומו.

בערך בשלב ששיחת הגברים שלנו תפסה עוד כיוון רדוד ומהנה חזרו הבנות מהחנות. מ' החזיקה בידה קופסה גדולה עטופה והחיוך של פנתר השופינג שתפס טרף קל עיטר את פניה.

עלינו על האופניים, לקחנו מפה של המקום שתיארה את המסלולים שמסביב והתחלנו את הטיול במסלול מעגלי נחמד סביב הישוב. בערך בשלב שבו האופניים התחילו לקפצץ על אדמה חומה וקשה התחלתי להיזכר למה בעצם צריך מכוניות. אלוהים! לא משנה כמה הכיסא נראה מרופד זה עדיין כואב מספיק ברצפת האגן כדי לשכנע שלאנס ארמסטרונג חטף סרטן באשכים פשוט בגלל חוויית רכיבה ממושכת. ורמן וסילביה התמודדו עם האתגר לא רע ונסעו מקדימה בעוד שאני ומ' השתרכנו לפרקים מאחורה. כל כמה זמן מ' הייתה מתעייפת ואני גיליתי מחדש כמה שתמריצים יכולים לשפר יכולות בצורה מדהימה. כשצחקתי על זה שאנחנו כאילו במירוץ למליון ואנחנו מאחורי זוג שעומד לנצח אותנו התחילה פתאום מ' לדווש כמו אצן קנייתי לוקה בנפשו והשאירה אותי לאכול אבק.

עצרנו למנוחה במקום שנקרא חוות התבלינים. כיאה לאתר שבשם שלו מסתתרת ה"א הידיעה הייתה שם סככה גדולה, שתי ערימות חציר, ערביה שמכינה פיתות בחוץ ומכירת תבלינים במחירים מופקעים בחנות שבפנים. למרות הילדים המעצבנים שזרקו עלינו בטעות מלמעלה קצת חציר התענגנו על האוכל שהבאנו מהבית בזמן שורמן, כמו האמן המיוסר שהוא באמת, הלך לצלם תמונות נוף מסביב. כשחושבים על זה, כל אחד מאיתנו תפס את התפקיד שלו בטיול- ורמן היה הזיו קורן של הטיול. הוא הצליח למצוא את שאריות האנרגיה האחרונות של הסוללות המתות של המצלמה שלו כדי לצלם לא מעט במהלך הטיול. סילביה הייתה על תקן הספורטאית לשעבר שאלוהים יודע איך הצליחה לעבור חצי מהטיול על הילוך 2-3 באופניים מבלי להישבר, אני הייתי על תקן זה שלוקח את המפה תחת חסותו, לוקח אזימוטים, בוחן כיווני נסיעה לפי צל השמש, בודק כיווני רוח ובסוף מצליח גם להתברבר כדת וכדין אבל מתלהב שהחזיר את כולם הביתה ללא הרוגים. ולבסוף מ' שבטיול זה גם כן הייתה על תקן פנתר השופינג כבר מההתחלה.

המשכנו בדרך והחלטנו לנסוע בשטח המיוער. העליות והירידות כבר היו משהו יותר קשה הפעם ובחלק מהמקרים נאלצנו לרדת מהאופניים כמו גדולים ולפנטז על הבית. בסופו של דבר יצאנו מתוך היער בפאתים של כפר ערבי שלא ידענו את שמו. עמדתי שם מתלבט. מצד אחד המסלול לא אמור לעבור בתוך כפר ערבי אם הוא עוין, מצד שני יכול להיות שאני שוב מתברבר והיום הזה ייגמר בלינץ'. אחרי שהתייעצתי עם ורמן החלטנו שזה בוודאות המקום ושצריך להכנס או לחזור את כל הדרך אחורה. אז נכנסנו.

המשכנו לנסוע בתוך הכפר ואני משתגע כי זה מתארך יותר מדי ואין פה מקום שבו צריך לפנות ימינה כמו שמצויין במפה. באיזשהו שלב שמנו לב שאנחנו נוסעים מחוץ לכפר שנכנסנו אליו ואל תוך כפר אחר ושאנחנו מושכים יותר ויותר תשומת לב.

אוקיי... בשלב הזה אני מודה שהכי קל לשבת בבית הבטוח על המחשב ולקרוא את זה ולהגיד- "איזה טיפש, זה לא שטחי A ולכן לא מסוכן...". מצד שני, נסו לדמיין את ההרגשה שבלהיות בכפר ערבי שאתם לא יודעים את שמו, שמכל מרפסת שניה אנשים מסתכלים על היהודים המוזרים שקפצו לבקר דווקא על אופניים והכי גרוע- שהתבלבלתם בדרך ואין לכם מושג לאן צריך לנסוע.

בערך בשלב שבו הבנתי שאמצעי ההגנה היחיד שיש לי זו הקסדה שיש לי על הראש גם התחלתי לשמוע בראש את הקול של עודד בן עמי בדיווח חדשות עתידי מבשר על ארבעה מטיילים ישראלים שחולצו מכפר ערבי לאחר נסיון לינץ'.

שוב כינסנו אני וורמן ישיבת מטה להערכת מצב בזמן שילדים ערבים שהתקבצו ליידנו ריירו על החברות שלנו. החלטנו שעדיף לחזור אחורה כי מכאן והלאה זה לא נראה טוב. כשעלינו בדרך חזרה פתאום שמה לב סילביה לשלט קטן וירוק שסימן לנו את המשך הכיוון של מסלול האופניים. הודיתי לסילביה (ולאלוהים) ותוך 5 דקות היינו מחוץ לכפר בדרך היורדת אל בית לחם הגלילית.

סילביה וורמן ברגע של חשש 

כשחזרנו התלוננה מ' על כאבי השרירים ועל הצורך הדחוף במסאז' רגליים מפנק היום בלילה. היא דילגה (לא צלעה אפילו!) אל חנות המזכרות כדי לטעון את עצמה בכוחות מחודשים.

השעה הייתה בדיוק השעה הזאת של הערב שבה רוח קרירה מתחילה לנשב על ההרים לקראת הערב אז החלטנו להכין לנו תה. הבנות התעטפו בסווצ'רים ארוכים וחמים ואני וורמן שיחקנו אותה כאילו התה והדאווין מספיקים לנו כדי להתחמם. ישבנו כולנו שוב על אותו השולחן והשקפנו בדממה על הנוף הירוק, על העצים, על ההרים שמסביב ועל האופק ובו צריח מסגד בתוך כפר ערבי שבו ביקרנו ממש לא מזמן. עוד טיול נגמר.

מסקנות ולקחים

 נסיים בכמה הגיגים אמיתיים לגמרי. במהלך השבועות האחרונים מצאתי את עצמי בעיקר חושב, מסתכל מהצד על סיטואציות ובאמת שהגעתי לכמה מסקנות מרחיקות לכת:

ראיתי איך הפורום גווע ומחרחר מתוך פרפורי מוות שרשורים של אנשים שמשעמם להם. ויכוחים שלמים על דברים שהיו צריכים להעשות אחרת ואיך ולמה דבר כזה או אחר זה לא בסדר. חלאס, בשלב הזה של חיינו אנחנו אמורים להבין שההצגה הייתה ונשארה גרועה ומעכשיו צריך להתעודד מהשינוי בתפאורה.

המסקנה: להתווכח בפורום זה באמת כמו לזכות ב-Special Olympics. גם אם אתה מנצח אתה עדיין מפגר.

כולנו מצקצקים בשיניים כשאנחנו רואים בן למשפחת פשע מחייך בפתיחת המשפט שלו. אבל בינינו, אם הוא היה עושה את הפרצוף הרגיל שלו- זה הרציני והמפחיד- היה קשה לנו יותר להתמודד עם העובדה שבעוד חודשיים וחצי הוא ישתחרר מהכלא.

המסקנה: האזרחים עושים את המדינה. ואגב, אנחנו חיים במדינה דפוקה.

"אומן" זה העיסוק היחיד במשק שמאגד בתוכו כל כך הרבה סיבות לא מוצדקות לעשן סמים ולהתנהג כמו מפגר. וכן, אני מכוון לעבר "האח הגדול VIP".

המסקנה: זה לא חולני לרצות להרביץ באלת בייסבול לפנטומימאים חיוורי פנים. זה חולני לרצות להיות כמוהם.

אני אוהב את הבוץ שלי בשני מקומות: בקפה ועל הבחורות שרבות עליי. סתם- אני ממש שונא קפה בוץ.

מסקנה: בחורות אחרות חוץ מחברה שלי לא אוהבות אותי כל כך.

אני פשוט עדיין לא מבין- אנשי כמורה ודת בכירים (בעיקר בנצרות וביהדות) טיפשים יותר מפדופילים חילוניים או שהם פשוט ישרים יותר כשהם עונים לשאלות של חוקרי משטרה? חייבת להיות סיבה הגיונית למה תמיד הם נתפסים על חם עם ילדים בני 10.

מסקנה: ההבדל בין פדגוג לפדופיל הוא שפדופיל באמת אוהב ילדים (קרדיט למ. גולדברג על היציאה המבריקה).

קיימים רק שני סוגים של בחורות- הדפוקה והתפוסה. את רוב ימיך תעביר עם סוג אחד בלבד מתוך השניים.

מצד שני, קיימים רק שני סוגים של גברים- התינוק השרוט עם התסביכים האדיפליים והגבר השרמנטי שקיים רק בפרסומות לשעונים בעיתון לאשה.

מסקנה: אני ממש אוהב את אמא שלי.

"במקרה של שאיפה של החומר יש לצאת לאוויר הפתוח. במקרה של מגע עם העור יש לשטוף מיידית עם מים וסבון" (מועתק מתוך מדבקה על מיכל תרסיס מטהר אוויר "גלייד" בניחוח לבנדר. נשבע לכם שזה מועתק מילה במילה.)

מסקנה: אין דבר יותר דבילי מאשר הפחד שמשהו יפגע בנו יותר קשה מאשר הוא כבר פוגע בשכבת האוזון.

לכל הפמיניסטיות אי שם, למרות שאתן ממש רוצות את זה תחשבו על זה שוב- אם גברים היו מתייחסים אליכן כמו שהם מתייחסים לרכב שלהם אז אחרי כל ריב או הצקה קטנה הייתן מבקרות אצל גניקולוג בשם מושון שיש לו ידיים מלאות גריז. לא כיף גדול.

מסקנה: שיוויון זו מילה חזקה מדי מכדי שינופפו בה בכל פעם שזה מתאים למישהי.

נקמה מתוקה זה לגלות שברכב שמאחוריך ברמזור יושב המרצה השנוא עליך ולחסום לו את המעבר בטענה ש"כאן אין חובת מעבר". סתם בצחוק- נקמה מתוקה זה לירות בו צרור עם קלצ'ניקוב.

מסקנה: יום אחד מפגר אחד ייקח את מה שאמרתי ברצינות ואשכרה יעצרו אותי.

אז עד הפעם הבאה תישארו מגניבים,

שתהיה לנו אחלה של פתיחת סמסטר.

שלכם, הבחור.