דליה יצחקי.. אני לעולם לא אשכח את חורף 1991.. הימים היו ימי מלחמת המפרץ הראשונה ואני הייתי מאוהב במורה שלי. אומרים שאין יותר טהור מאהבה של ילד, והיום אני יכול להגיד בפה מלא שהאהבה הזאת הייתה הטהורה מכולן (ולא משנה עד כמה זה נראה סוטה ובטח מתחרז יופי עם המילה "מוניציפלי").

דליה יצחקי.. הדינה ברזילאי של ביה"ס הממלכתי ע"ש דוד בן גוריון בקריית גת. תימניה דקיקה עם חיוך של פנינים לבנות ודיבור דידקטי כזה, שהאות ש' נשמעה בו קצת מוזר. במין אופן סוטה שכזה- הייתי יושב ומקשיב לה מדברת, רק כדי להתענג על הש' המוזרה שלה שאהבתי כל כך לשמוע ולנסות לחקות. אני מניח שבגיל אחר לגמרי אולי הייתי רוצה להיות כוס הנס המהבילה שלה על הבוקר, ובגיל אחר אולי אפילו הכיסא שעליו הייתה יושבת כל יום ומקריאה לנו סיפורים. אבל אני די בטוח שאז כל מה שרציתי בחיים היה רק להיות איתה.

ההורים שלי מספרים לי (לא יודע, אולי הדחקתי את זה) שכתבתי לה פעם מכתב אהבה ושהיא כולה התמוגגה. היום במחשבה לאחור אני מבין שאולי אני של היום ושל פעם לא כל כך שונים. גם אז ידעתי לדבר אל המין השני באופן שבו הכוונות שלי יגעו בדיוק בנקודה הנכונה בלב (ההבדל היחיד הוא לדעתי שאז הכוונות שלי היו טהורות לגמרי ולא ידעתי איך ומה עושים עם אישה והיום המצב התהפך לגמרי. בשני ההיבטים.) דליה זימנה אותם לשיחה שעסקה בעיקר בבן הקטן והרומנטיקן שלהם ועד כמה אני חמוד. מאז אני זוכר שהיה בינינו איזשהו ניצוץ. קצת קשה להסביר את זה מבלי שכמה אדיוטים בקהל (האמת שאני לגמרי מבין אותם, אני אחד כזה בדיוק) יחשבו על כמה בדיחות ממש טובות שקשורות לאדיפוס ולמין פדופילי. אבל ברצינות, היה בינינו משהו. אני לא יודע מה זה היה אבל זה גרם לי להיות תלמיד ממש טוב. אז כנראה שזה היה משהו טוב.

מלחמת המפרץ הסתיימה בדיוק ביום ההולדת שלי. בטלוויזיה ראינו יותר חיוכים ואבא ואמא התחבקו. ואני כמו הילד הקטן והמפגר שהייתי התרגש שעכשיו אפשר לחזור ללימודים. אל דליה..

יום אחד דליה נתנה לנו משימת כיתה, שכל אחד יכתוב על החבר הכי טוב שלו בעולם. כעבור חצי שעה היא התחילה לתת לילדים לקרוא את מה שכתבו. נטלי כתבה על החברה הכי טובה שלה שאיתה היא הולכת לשחק אחרי הצהריים, פנחס כתב על החבר הכי טוב שלו שאיתו הוא משחק גולות בהפסקה, אפילו אבירם היצור של הכיתה (נו, אתם יודעים על מה אני מדבר, לכל כיתה ביסודי יש את האחד הזה שאוכל את הנזלת של עצמו) הקריא את הקטע שכתב על דוד שלו שהוא החבר הכי טוב שלו בעולם.

הגיע תורי. דליה הסתכלה עליי שוב במבט הזה שלה שידע על הסוד החמוד שלי ושלה. ופנתה אלי שוב עם הש' המוזרה שאהבתי לשמוע: "רועי, אתה רוצה להקריא לכיתה את הקטע שלך?".

רכנתי ברצינות אל הדף שעליו קשקשתי בכתב חרטומים של עיפרון לא מחודד והתחלתי לקרוא: "החבר הכי טוב שלי בעולם הוא רקס, הכלב שלי..". גל של אנחות הפתעה נשלח בכיתה (אאוריקה! צעקתי מעמקי נשמתי המיוסרת..). צחוק נשמע מכמה פינות רחוקות. דליה השתיקה את כולם.. כמה אירוני, שוב עם האהבה הסוטה שלי לש' שלה. היא קראה בקול: "שששששששש......, רועי קורא את מה שהוא כתב. תקשיבו לו עד הסוף". המשכתי לקרוא על איך החבר הכי טוב שלי בעולם הוא הכלב שהיה לי באותו זמן- רקס. גור לברדור מעורב שאבא שלי הביא לי מתנה ליום ההולדת. המצאתי סיפור מופרך על איך רקס הציל את חיי כשתפס בפה עקרב שבא לעקוץ אותי והרג אותו. "וזו הסיבה שרקס הכלב שלי הוא החבר הכי טוב שלי בעולם", סיימתי. דממה השתררה בכיתה. דליה הסתכלה עלי והנהנה בשקט, אני יכול להשבע שלחלוחית עמדה בעיניה. היא הייתה גאה בי. בילד שאהב אותה. "זה סיפור מאד יפה", היא פנתה אלי, "אתה בטוח שזה באמת קרה?". "כן", שיקרתי לה במצח נחושה.. מה לא עושים כדי להרשים את האישה שאתה אוהב, הא?

הימים עברו.. את רקס מסרנו לאימוץ.. בכיתה ג' הגיעה מחנכת חדשה שלא אהבתי בכלל. הזמן המשיך בשלו ועליתי כיתות. החלפתי בי"ס, עליתי לתיכון, עשיתי צבא, השתחררתי, עבדתי באבטחה, נסעתי לטייל בעולם. אהבתי ונאהבתי..

לפעמים אני חושב על דליה ומנסה לנחש מה עלה בגורלה ואיפה היא היום (כן, כבר ניסיתי בגוגל- זה לא עזר. יש שם רק איזו שמנה אחת שנגמלה מעישון ורוצה לספר על זה לכל העולם), היא בטח מכרה מזמן את האופל אסטרה הכחולה שהייתה לה פעם, היא בטח התחתנה וילדה ילדים שהיום לומדים בחטיבת ביניים והיו צוחקים על הסיפור הדפוק שלי. ויש לי היום חברה תימניה דקיקה עם חיוך של פנינים לבנות ואיתה אני הכי מאושר בעולם.

האמת שחוקי הנימוס הדביקים היו מחייבים אותי לעצור כאן ולקרוא לשורה הקודמת בשם המפוצץ: "הפאנץ' של הסיפור הזה". אבל האמת שבדיוק היום הרהרתי בדליה דווקא כי נזכרתי באיך הייתי פעם. זה מדהים כי לפעמים אנחנו נותנים לילדים כל כך מעט קרדיט על היכולת שלהם להבין את העולם ואת טיבה האמיתי של חברות ונתינה. אבל יש לי עוד הרבה ללמוד ממי שהייתי. אולי כי קצת שכחתי עם הזמן.. גם היום אני מבין שיש כל כך מעט אנשים בחיינו שייתנו מעצמם חיוך וכוונה טובה בלי תמורה. לא כי ביקשת אלא כי הם רואים שאתה צריך. ראויים לתואר הכמעט אבירי הזה: "חבר".

רגע לפני תקופת המבחנים, לפני שאני שוב צולל אל בריכה של לא נודע אקדמי.. הדבר שהכי בא לי לעשות בעולם זה להגיע לבקר ביום שישי אצל ההורים ולשחק יום שלם עם מילקי, הכלבה הקטנה והשמנה של ההורים שלי. אני נשבע לכם שהחיוך הזה שמרוח לה על הפנים בכל פעם שאני בא לבקר (אפילו אם עברה שנה), זה הדבר הטהור ביותר שאי פעם ראיתי.

שתהיה לנו אחלה של תקופת מבחנים והמון בהצלחה

פסח כשר ושקר כלשהו שמתחרז עם מצות..

שלכם, הבחור.