דקה אחרי מבחן נוראי בתכנות מערכות, רגע לפני כישלון ודאי במבחן בהסתברות.. אני יושב בערב יום הזיכרון על הכורסה אצלי בדירה.. בטלוויזיה יש את השידורים הרגילים של סיפורים על חיילים הרוגים. אחד מהסרטים היה על מישהו שהיה מ"פ בגבעתי ונהרג לפני 5 שנים ברצועת עזה.. לרגע אני נובר בזיכרון ומנסה להזכר אם שמעתי על זה ואיפה זה היה.. הראו שם את הסרטון שמתעד את ההתקלות עם המחבל מבעד לעדשת מצלמה תרמית.. שומעים את הקולות בקשר : "קודקוד קדמון..", "קודקוד חירות..".. פתאום אני נשאב, נזרק ונוחת בדיוק באותו המקום שוב, הלב מתחיל לפעום מהר, השמות בקשר כל כך מוכרים.. המקום שרואים בצילום כל כך מוכר- ציר אמסגדה, מזרחית לו הגבעה החולית ועליה הפילבוקס.. הייתי אז קילומטר וחצי משם, במוצב של מה שפעם קראו לו כפר דרום.. אני חושב שבדיוק ישנתי אחרי פעילות כי אני זוכר ששמעתי על זה רק בבוקר..

הפריים התחלף וראיתי את ב', שהיה מ"מ בפלוגה שלו, מדבר עליו, על מי שהיה ואיזה מפקד הוא היה.. אני שוב נזרק אחורה ונזכר בב' כשהיינו בהכנה לקורס מ"כים ושכל מה שהיה לנו בראש התמצה בלהישבע אחד לשני שבועה חמורה שלעולם לא נצא לקורס קצינים.

נדמה שעברו מאז מליון שנה.. היינו אנשים כל כך אחרים. ילדים..

לפעמים אני נזכר כמה היינו קרובים להיות עוד סרט שחוק ביום הזיכרון ואיך שרק בתקופה של הצבא למדתי לחייך את החיוך הכי אמיתי שלי, כי הבנתי מה כל כך יפה בחיים האלה, שהם כל כך עדינים וכל כך שבירים ועדיין- הם הניצחון הכי גדול שלנו על דבר חזק ומוחלט כמו המוות.

אני נזכר בצוותי צילום שהיו מגיעים לצלם אותנו לפעמים לפני או אחרי פעילות ועד כמה המציאות שלהם התמצתה בלהראות חיילים חזקים וקשוחים שצובעים את עצמם בצבעי מלחמה לפני פעילות מבצעית כדי שזה יצטלם טוב.. ועד כמה האנשים שיראו את זה בבית לא יבינו אף פעם את הרגשות האמיתיים, את הפחד ואת ההבנה- שאולי עדיף ללכת מהר ולא כואב כי זה עדיף. אפילו שאתה רק בן 20.

בטלוויזיה עברו בינתיים לטקס מרחבת הכותל.. הצפירה החלה להשמע.. בצפירה אני כבר לא עומד בדום מתוח כמו שהייתי חושב שזה נורא פטריוטי לעשות כשהייתי בן 16-17.. אני פשוט עומד, קצת רפוי, קצת כפוף ונזכר. אני יכול להזכר בדיוק מתי ואיפה זה היה, ואיפה הייתי בדיוק כששמעתי על זה. אני זוכר את טמרו שדפק לעצמו כדור בראש, את הסמל קובי שבבוקר ממש לפני שעלינו על האוטובוס לקורס מ"כים, ראיתי אותו לרגע עומד מולי- גבוה בשני ראשים ממני, זקוף.. והמצלמה שלי בכיס. רציתי להצטלם איתו תמונה למזכרת ובסוף ויתרתי. התביישתי לבקש. אחרי חצי שעה הוא נהרג. אני זוכר את עצמי יושב אז בחדר האוכל במוצב בנצרים, קצת כפוף, קצת רפוי.. ובכיס מצלמה עם תמונה אחת פחות. אני נזכר בדרור וגם באנטון, שלומי שנשרף חי, בצ'יזיק שנהרג מפגיעה ישירה של פצמ"ר.. אני נזכר בטל שהיה חצי מהשירות שלי המפקד שלי.. הוא נהרג חודשיים אחרי שהשתחררתי. בפעם האחרונה שראיתי אותו, בטקס המשתחררים, דיברנו על הקורס פסיכומטרי שהתחלתי בדיוק לעשות ומה אני רוצה ללמוד.. כשנפרדנו לשלום אני זוכר את שלוש המילים האחרונות שאמרתי לו- "שמור על עצמך".. אני נזכר בניר, שפעם היה חייל שלי.. אני זוכר את הקול שלו, ואת הצעקות שצעק ברעל של ילד מטומטם בן 18 במסע אלונקות.. אני זוכר את החיוך הביישן שלו מציץ מתוך צילום ישן. הוא נקבר בהר הרצל ליד טל..  פתאום שמתי לב שהצפירה כבר נגמרה וזה רק אני שממשיך לעמוד כמו טמבל לבד בדירה ליד הכורסה.

דקה אחרי מבחן נוראי בתכנות מערכות, רגע לפני כישלון ודאי במבחן בהסתברות אני שוב נזכר עד כמה החיים שלי יותר טובים ממה שחשבתי.

פגישת מחזור

אני חושב על אנשים שהכרתי

והיום כבר איני מכיר, כי הם

עזבו את חיי.

האחד לא יכל יותר להשאר, וגם האחר

והיה את זה שנשרף באש גדולה.

אני שומע את קולם.

השני לא שלף בזמן

וההוא- לפני שהספיק לראות

דפקו על דלתו

קליעים ונכנסו כאילו לא היה שם.

אני חושב על אנשים שהכרתי

והיום לא אוכל לראותם, גם לא מחר

וגם לא לעולם.

כולנו כך יושבים ביחד אצלי בראש

מסביב לשולחן, שרים בקולי קולות,

מספרים אינסוף בדיחות שחורות.

ואני והם צוחקים..

וצוחקים..

ואז בוכים.

(אוקטובר 2004)