טרקנו את הדלת אחרינו.. הצליל הדהד בחדר המדרגות של ביתה של מ' ונראה לי שהערנו כמה ציפורים.. תוך 10 דקות היינו כבר מחוץ לרעננה, בדרך צפונה..

בחייו של כל גבר מגיע השלב הזה שבו הוא סוחב תיק כבד להפליא של החברה שלו אל תא המטען של הרכב, הוא מתניע את הרכב ונוסע לצימר בצפון.. בדרך הוא חושב על העבודה להגשה בעקרונות שפות תכנות והעבודה באלגוריתמים שממתינות לו בבית. הם עוצרים בתחנת דלק, הוא נכנס לשירותים ומקיא מרוב לחץ והם חוזרים לנסוע...

טוב, אז לא באמת הקאתי אבל הדיסק הכפול של גלי עטרי לא תרם הרבה.. אני באמת חייב להפסיק לקנות מתנות יומולדת כאלה..

כבר היה לי פוסט שבו ניהלתי את הדיון הזה בנוגע לעד כמה אני בטוח בזה שהמושבה זיכרון יעקב נוסדה ע"י נשים למען מימוש פנטזיות של נשים.. אז אני רק רוצה לחדד את זה בנוגע לצימר שבו שהינו. בואו רק נגיד שאם לא היו שם גורמים מאזנים כמו בירה ושובניזם באמת הייתי מרגיש כמו בדיחה מהסוג שמוצאים בבלייזר.

מדהים אותי כל פעם מחדש מה באמת חשוב לנו ומה חשוב להן.. ברגע שבו נכנסנו עשיתי את הצ'ק ליסט שלי: ג'קוזי- יש. טלוויזיה – מסך פלזמה- יש יש!.. מיטה- יש. התיישבתי על המיטה והתחלתי להתעסק בניווט למסלול שתיכננתי לאותו יום..

באותו זמן, מ' התהלכה בחדר ומדדה כל פרמטר אפשרי- גווני תאורה (במילא גם הנורה הכי בוהקת בחדר הזה מאירה בעצמת אור של נר, מה יש פה לבדוק?), זוויות, גודל הג'קוזי, חדר השירותים, פתיחת תיקים רשמית (כמעט עף לי הריצרץ' מהתיק שלה לעין מרוב שהוא היה מפוצץ. זה מסוכן העסק הזה..), דפיקה על הקיר המשותף כדי לברר שהוא לא מגבס (ממילא גם כשאתן מתפרעות יוצאת לכן מין גניחה מבוקרת כזאת.. אז מה זה משנה..). האמת שעד שמ' לא פתחה את התיק שלה הייתי משוכנע שהיא החליטה לזנוח את הפיגורה הדקיקה לטובת קוביות בבטן ושרירי זרוע של אסיר היספאני בפרק של "נמלטים".. כי אין מצב שבתיק כל כך כבד אין איזו משקולת אחת או שתיים. כנגד כל חוקי הפיזיקה (שכנראה שאני גרוע בה- כי הלך לי חרא במבחן לא מזמן.. תודה ששאלתם..) מסה אכן נעלמת, כי התיק שלה לא הכיל משקולות כבדות אלא מליוני סוגים של תחתונים וגופיות בשלל צבעים. מחישוב פשוט שערכתי גיליתי שמ' הביאה את עצמה למצב שבו היא תוכל להחליף תלבושת כל 19 דקות (מתוך הנחה שהיממה שלה כוללת 4 שעות מצטברות של ג'קוזי ו- 9 שעות שינה בלילה..).

אחרי שהתמקמנו יצאנו לעבר המסלול הראשון שלנו לסופ"ש- מצוק הארבל.. במהלך הדרך נכנסנו אל תוך טבריה במקום להמשיך על כביש 90 כמתוכנן בניווט הכל כך מדוייק שלי.. מ' הציעה שנשאל מישהו.. נחרתי בבוז. אני שלחמתי בגזרות הכי חמות, שניווטתי בדד בקורס מ"כים, שיודע את הצפון לפי הכוכבים ומיקום השמש.. שאני אשאל? אין סיכוי..

אחרי עוד כמה דקות מ' הציעה שנעצור ונשאל.. נחרתי בייאוש ועצרנו בתחנת דלק שבה בחור ערבי אמר לנו להמשיך ישר עד הסוף.. "אמרתי לך", הפרתי את השתיקה שנוצרה ברכב כשהתחלנו לנסוע.. "לא צריך לשאול שיש לך את הגבר שלך..". מ' חייכה אליי. בדיעבד אולי זה היה מרחמים..

בכל אופן, מפה לשם מצאתי את עצמי בדרך לנצרת על כביש 77.. תוך שאני שורף אדי דלק יקרים מפז ומוכיח לה את יכולותיי המופלאות ב- multi-tasking (כלומר- להסתכל על המפה ובו זמנית לבקש ממנה לאחוז את ההגה רגע במקומי..) וכן לבלבל אותה במושגים ערטילאיים ומעורפלים מהז'רגון הצבאי שכללו את שורות המחץ: "נאגף את הפיתחה מצפון" ו-"נכנוס לפאתי המצוק ממזרח"..

בסופו של של דבר הגענו וזה מה שחשוב. אני שמחתי כי קבעתי לעצמי יעד בניווט והשגתי אותו, כמו שגבר אמיתי יודע לעשות.. בעיקר שמחתי שמ' מוותרת לי בכל פעם מחדש על השטויות האלה שאני עושה..

אחרי מסלול לא קל שכלל טיפוס די מסוכן של חלק מהמצוק על יתדות וכבלי פלדה (באמת קצת חסר אחריות מצדי כשחושבים על זה עכשיו.. נההה, אני אמחק את התמונות מהמצלמה שלי.. ככה לא יאמינו למ' לעולם..)., חזרנו לצימר רצוצים בשביל להתחיל את זמן הפינוק האמיתי שלו חיכינו..

מכירים את זה שלפעמים כשיורד הלילה והירח מלא החברה שלכם פתאום נהפכת לזאבת צימרים? שפתאום בא לה מלא מלא ג'קוזי ונרות וגם איזו כוס יין אדום ולפני שמבינים מה קורה אתה מגלה שאתה אסיר בתוך כלוב בועות סבון של חולת רוח נימפומנית שטופת זימה? אז זה קרה גם לי..

במהלך אחת מהפעמים שישבנו בג'קוזי התחדד לו ההבדל המשמעותי בתפיסת המציאות של שנינו.. מ' התענגה לה על כל רסיס קצף ושתתה כמות יין שלא הייתה מביישת נהג בוס רוסי עם יין שנותר מהקידוש של יום שישי.. אני, לעומת זאת, הגעתי לסף המיצוי די מהר- בכמה דקות הראשונות זה נחמד.. אח"כ מתחילות המחשבות ("מעניין כמה עמוקה הכינרת"), ההחלטות ("ללא ספק, מחר על הבוקר- חביתה עם בצל") והתובנות ("הסיבה שנאדים כל כך מסריחים במים היא משום שהם יוצאים כבועה מרוכזת ולא מתפזרים באטמוספירה").. מ' קצת נעלבה (ונגעלה) כששיתפתי אותה במחשבות שלי.. אבל כמו שאמרתי- היא סולחת לי..

בסופו של דבר אני מבסוט כי יצא לי לעשות המון דברים שבדרך כלל אין לי זמן אליהם בגלל הלימודים- לטייל, לנוח, לנפוש עם החברה ולעשות מרתון עונות של הסימפסונים על מסך פלזמה 32 אינץ'.. אני מניח שהכאבים שהיו לי היום בצד היו רק ההסתגלות חזרה של הגוף לתאורה פלורסנטית משעממת ואווירת שיעורים מנומנמת.. מקווה שהגמילה לא תהיה קשה מדי..

משהו קטן לסיום

אחרי הפוסט הקודם נזכרתי בשירות הצבאי שלי (רובאית שקד) וגם בסרטון מצחיק שצילמתי לפני ארבע שנים והיה קבור איפושהו.. אז החלטתי להמיר את זה ל-DVD..

שווה צפייה:

http://www.youtube.com/watch?v=wS6n5-pmX9M

ועד הפעם הבאה,

תישארו מגניבים..

שלכם, הבחור.