אז כמו בכל שנה יש את התקופה הזאת שכולם מתחתנים בגני אירועים ואני שוב מוצא את עצמי עומד בצד עם מבט זגוגי ותוהה האם כשהחתן בוכה בדרך לחופה זה בגלל שהוא מבין פתאום את גודל הטעות שעשה.. כמו בכל שנה, אני מגיע למסקנות מרחיקות לכת בנוגע לחתונות בזמן שאני בולס את המנה הראשונה.. אז ככה, הנה המסקנות שלי לשנה זאת:

חתונה מפוצצת בגן אירועים יוקרתי היא מותרות. מי שלא מרוויח משכורת של חמש ספרות ונאלץ לסמוך על טוב ליבם של האורחים ועל צ'קים שמנים מסבתות עשירות מוצא את עצמו בראשית דרכו המשותפת עם בת הזוג שלו במינוס קטן בבנק. ובינינו- בשביל מה? כדי לתת "נחת" לסבא וסבתא ולהורים בלווי מוזיקה ומגשים של בשר? די, חלאס…

מסיבת חתונה היא בסופו של דבר אגו טריפ אחד גדול. החתן והכלה הם הכוכבים של הערב, אנשים מלווים אותם במבטיהם מלאי ההערצה בדרך לחופה וממנה, מתרגשים מהם, צוחקים מהם, מריעים להם ושוב פעם מוחאים להם כפיים בריקוד המשותף שעבדו עליו חודשיים לקראת החתונה עם כוריאוגרפית חולת נפש מלהקת בת-שבע.

חתונה היא הזדמנות מצויינת להזכר באנשים שלא כיבדת אותם שנים בדרישת שלום חטופה בטלפון או בברכת SMS במועדי ישראל. אני בכלל לא מבין את זה. מה הקטע המפגר הזה עם המלחמה הנסתרת הזאת שיש בין החתן והכלה בנוגע למי יזמין מספר גדול יותר של חברים ומכרים, משפחה ודודנים רחוקים מטול-כרם לחתונה שלו. חצי מהם ממילא מתייחסים אל החתונה הזאת כקנס. בלי קשר, אני חייב לציין שבתור אחד שהוזמן כבר לחתונה של חבר שלא יצר איתי קשר שנתיים, החלטתי מתוך עיקרון לא ללכת. זה קצת מעליב שבתור מכר אני פשוט סוג של תעודת ביטוח לכיסוי הוצאות חתונה. אני מעדיף שמישהו יהיה חבר שלי. על כל פשרה פחותה מזה של ידידות, מכרות ושאר הגדרות אפורות אני מוותר בכיף.

כלות הולכות על נעליים עם פלטפורמה של 11 ס"מ! רק בחתונה האחרונה נפל לי האסימון (טוב, אני מודה שמ' קצת עזרה לי להתפכח) והבנתי שזה לא רק הנשים שגבוהות ממני שמתחתנות ושכל הנמוכות חיות בדירה דלוחה בת"א עם 13 חתולים- זה פשוט שיש שיקולים שרק בחורות מבינות כמו איזון פרופורציית הגובה של הגוף עם אורך השמלה ושאר דברים שבאמת, אבל באמת לא מעניינים גברים אז הפסקתי להקשיב.

בתור גבר, אני מסתכל על פנטזיית החתונה הלבנה של בחורות בבוז מסויים. מ' הסבירה לי את זה כהתגשמות הפנטזיה מגיל 5 של כל אישה. אני חייב לציין שממש כמו הקונספט של הרפתקת מין עם שתי סטודנטיות קולומביאניות שיכורות אני מסוגל להתחבר לרצון העז לממש את הפנטזיה המסויימת שלכן, הנשים. אבל כמו שאתן אומרות לנו תמיד- שזה מה שיפה בפנטזיה. שזה נשאר בראש ולא ממומש, כי אז מתפוגג כל הקסם.

בכל חתונה יש עדת רווקות מזדקנות, שקצת כמו זאבים, מגיעות בלהקה. הן ככל הנראה מהצד של הכלה כי אני מניח שלאחר כמה שנים של חברות כל הידידות של הגבר מצאו באורח פלאי את דלת הקסמים- הדלת שמובילה החוצה. יש לקבוצה הזאת מנהיגה שהיא בדרך כלל הכוסית יותר (היא בדרך כלל השרוטה ביותר). ויש את השאר שבעיקר מצטרפות אליה לכל הזדמנות לרקוד עם הכלה תוך שהן מפעילות רדארים כל כך מתקדמים לאיתור ומיפוי מועמדים, שטרם שמעו עליהם באף תעשייה בטחונית ישראלית.

הגיע הזמן שנשים תתחלנה להבין את ההבדל המהותי בתפיסות- אתן רואות לפידים בוערים בדרמטיות במעבר המוביל לחופה, אני רואה נקודת תורפה בטיחותית (ושעוד שילמתי עליה 800 שקל!). אתן רואות ילדות קטנות בשמלות לבנות שמפזרות עלי כותרת של ורדים לאורך המעבר, אני רואה לכלוך מיותר על הריצפה (לא התכוונתי לילדות, התכוונתי לעלים- תירגעו, כל הפמיניסטיות ומלחכי הכרים למיניהם!). אתן רואות חופה גדולה ולבנה על פלטפורמה מעל לפכפוך מי נחל מלאכותי קטן. אני רואה את הגדלת החזה החדשה של האחות התאומה של החברה הכי טובה.. סבבה…  רגע, על מה דיברנו בכלל?

כשפרשתי את משנתי (מישהו אמר "הקיצונית"?) בפני מ'. אני נשבע שיכולתי לזהות זיק של תקווה בעיניה שאולי אחרי הכל אני יכול להמשיך ולזיין לה את השכל ולכתוב מנשרים קורעי לב בבלוג, אבל בשורה התחתונה אני בסוף איכשהו אמצא את עצמי כמו כל הגברים, עושה בדיוק מה שהיא רצתה שאעשה. היא נראתה מאוכזבת מעט ושוב היה לה את מבט ה-"כל המאמצים שהשקעתי בחצי השנה האחרונה כדי להכניס בו קצת שכל ישר נעלמו כלא היו. לא נורא, נתחיל מחדש ובסוף נצליח…". בלית ברירה נאלצתי לשלוף את נשק יום הדין- אמרתי לה שאני מעדיף לוותר על חתונה שתעלה לי  100,000 שקל ולקחת רק חצי מהכסף ולפוצץ אותו על אשתי הטרייה עם איזה טיול פינוק של חודשיים בתאילנד (שקול בערך לארבעה ימים באירופה).

בסופו של דבר, תודו שזה ממש יהיה מצחיק אם יכולתי לנסוע עכשיו בזמן משהו כמו 5 שנים קדימה (כן, מ', שמעת אותי- 5 שנים, לא כולל דפוק!) ליום החופה שלי, רק כדי לראות את עצמי כגלגול מתקתק ודביק כגירסה גברית של משה דץ, עומד מתחת חופה לבנה כמו שיניים של אתיופי בחושך, בגן אירועים יוקרתי, מוקף עשרות מכרים שיתמרמרו על החור בארנק. והמעבר יקושט בפרחים ולפידים בוערים, מסביב צרצרים יחצררו והשמיים שמעלינו יהיו שמי קיץ של חודש יולי בלי טיפה של ענן. אני אשבור את הכוס וזיקוקים יעופו והרב המסטול יצעק עם הקהל: "מזל טוב!". ואני אעמוד בצד ואסתכל על מה שנהייתי ועל איך שאני בוכה. אבל עמוק עמוק בפנים אני אבין למה זה קורה.