ת"א מורכבת משני סוגים של אוכלוסייה- אלה שהקימו אותה ואלה שהורסים אותה.

אם יש דבר מעצבן יותר מלהתמודד עם אגו גברי פגוע אחרי שטעית בדרך לאנשהו זה לקבל אחרי זה הדרכה מגבר אחר איך להגיע בטלפון.

הסימפסונים זו קומדיה- היא מציגה את טיפשותו של היחיד. סאות'-פארק היא מסמך דוקומנטרי- היא מציגה את טיפשותה של החברה.

אדממה, "הכי גאים שיש", שחורים באף. שלושה דברים שלא הייתי יודע על קיומם אם לא הייתה לי חברה.

זה היה נחמד מדי פעם לשם שינוי לראות זמר. רק זמר. לא רקדן-זמר, דוגמן-זמר, לא שחקן-זמר ולא זוכה-כוכב נולד-זמר. פשוט זמר.

לא משנה באיזה גיל הם, כשיזכירו בחדשות מורה צעירה שפיתתה תלמיד בן 14, תמיד יחשבו הגברים על כוסית בלונדינית ששוב תחזיר אותם אל ההזיות המיניות מתחילת גיל ההתבגרות שלהם.

אנחנו שונאים את אלו שלא צריכים לספור קלוריות ועדיין נראים פצצה. לאלו שבדיוק להיפך אנחנו סתם בזים. אנחנו באמת דפוקים.

מה שמעצבן יותר מאומן הזוי שחי בפנטזיה נרקסיסטית חולנית זה הדבילים שמשלמים כסף כדי לראות אותו.

למה לעזאזל כל מי שהכרתי שלומד ביולוגיה הוא חתיכת יצור?

הסיקור התקשורתי במלחמה האחרונה היה אוננות מתמשכת וחסרת טעם. טוב שגמרו מהר.

לגדל ילדים זה קצת כמו לעשות כביסה- הפעם היחידה שבה אפשר לעצור ולהתבונן באמת בכל מה שהספקת זה רק כשמגיעים עירומים לארון.

למה רק להומואים מותר להחמיא על זוג שדיים יפים של נשים שהם אינם מכירים?

ספרים זה לחכמים שיש להם זמן פנאי ולטיפשים שיש להם כוח רצון. כל השאר עסוקים בלעבוד.

"אבסטרקציה" היא מילה שהשאילו אנשי מדעי המחשב מעולם האומנות כדי להישמע חכמים יותר וברורים פחות. זה עובד מצויין כבר 50 שנה. תנסו בבית.

למה תמיד בכתבת שטח של החדשות שבה מראיינים את הציבור יופיעו בטלוויזיה רק הערסים והדפוקים שאף פעם לא אומרים שום דבר חכם?

כשאתה ילד אתה עושה את המוות למורים, כשאתה מתבגר אתה מרחם על המורים שעושים להם את המוות, כשאתה מבוגר אתה פשוט מרחם באופן כללי על אנשים שהם מורים.

באוניברסיטה יש לימודי מזרחנות. אני מניח שאין לימודי מערבנות באוניברסיטה כי לא צריך תירוץ כשיש את הפקולטות להנדסה.

יש רק שלושה סוגים של גברים שמאמינים בגיל 18 שהבחורה שלהם היא הדבר הכי טוב שאי פעם יוכלו למצוא- אלו שתקועים בחלום נאיבי, אלו שתקועים עם וואחד צ'ילבה מהגיהנום ואלו שהם שילוב עצוב של השניים הראשונים.

קשר זוגי ארוך לבחורה זה קצת כמו קורס טיס. עובדים קשה כמה שנים על תמרונים מסובכים רק כדי לזכות להרגיש את החופה מעל הראש.

אני באמת מעדיף סרטים מצויירים בערוץ הילדים מאשר לראות עוד תוכנית ריקודים בהנחיית צביקה הדר. אחרי הכל להיות ילדותי זה פחות גרוע מלהיות חלול.

הגיע הזמן שאומנים יודו באמת. בנות מתחת לגיל 18 הן לא מעריצות שרופות- הן סתם לא יציבות הורמונלית.

אנשים שלא עושים שום טוב לאנשים אחרים הם האנשים מהסוג הכי גרוע. בעיקר מהסיבה שמספרם אסטרונומי יחסית למספרם של אלו שעושים רע.

אני לא יודע למה אבל משהו בטימטום של סרטי קונג-פו סיניים זולים ממכר.

אתרי היכרויות לצעירים הם לא פחות ולא יותר מבית קברות און-ליין לחלומות נאיביים.

בלקסיקון הנשי גבר גרוע מדומה לשלל אזכורים מעולם החי- "כלב", "עצלן", "חמור", "חזיר", "בהמה".

הלקסיקון הגברי קצר וקולע- "זונה".

מכירים גבר שחי לבד בדירה משלו? שטפו ידיים אחרי שנגעתם במקלדת והעכבר של המחשב שלו.

בשביל מה יש את כל תצוגות האופנה היוקרתיות האלו במילאנו אם ממילא אף אישה שפויה לא הולכת לפצוח בדיאטת קוקאין וללבוש לעבודה שמלת דיסקים או צעיף ניילון?

אנשים שמגדירים את חיי הלילה שלהם במשפטים הכוללים את המילה "סצינה" ו-"רזידנט"... אלה בדיוק הדבילים חובשי משקפי שמש וכובע בוקרים שאתם תוהים על קנקנם בתור למועדון בלילה קר בגיל 19.

אני כותב את השורות האלה בדיוק ואזעקה עולה ויורדת של שלוש דקות נשמעת בבאר שבע.

חכם הוא לא זה ששותק אלא זה שיודע מתי לשתוק.

שיהיה לנו לילה טוב.

האזעקה מעירה אותי בבוקר. אח"כ ארוחת בוקר, עבודות להגשה. אני יושב מול המחשב ותוהה למה אני צריך להתמודד עם שפת תכנות שנוצרה כשהייתי בן ארבע ע"י אנשים חסרי חיים וחברה. הטלפון מצלצל. הודעה קצרה מאמא- "רפי כבר לא איתנו". אני שומע את הכאב בקולה וגם סוג של הקלה. השעה אחת בצהריים, עוד פחות משלוש שעות הלוויה. אני מנסה לשבת עוד קצת מול המחשב ולהספיק משהו ולא מצליח.

בלוויה אני לא בוכה. הרגל של שנים שרק התחזק בתקופת הצבא. יש כאלה שיקראו לזה מאצ'ואיזם מלוקק, יש שיגידו הדחקה, אחרים יסבירו שזה קבלה של המוות לפני שהוא קורה. אני פשוט אומר שאני לא בוכה בלוויות וזהו. אני רואה את אמא שלי מחזקת את האחים שלה ואת סבתא. גם שבועות לפני שרפי מת והרופאים כבר אותתו שזהו תחילתו של הסוף היא נשארה הקול ההגיוני והשפוי, זה שפועל בקור רוח, ודאגה לכל הסידורים שמסביב. היא הייתה שם בכל פעם שהיה באישפוז, שאלה את הרופאים את השאלות הקשות שדרשו תשובות כואבות כי האמת הייתה חשובה לה אפילו במחיר של התמודדות קשה. אני מסתכל על אמא שלי, נראית קצת פחות מחצי ממני בגודל ובמשקל והיא כולה אור חזק ומסנוור של טוב לב וכוח עמידה שנשפך על פניהם של אחיה ומשפחתה ועל הקהל שליווה את רפי בדרכו האחרונה. אור מחמם ומנחם. אני מתפעל וכל כך גאה כי אני מרגיש קצת כמו השתקפות שלה. ואת התכונות, שפעם ייחסתי לעצמי בלבד בטעות, אני מגלה שקיבלתי בכלל ממנה. בסוף היא משתטחת על הקבר הטרי של רפי ולוחשת לו מילים של פרידה. אח"כ עוזבת בדמעות ובנימה מתנצלת מסבירה שרק רצתה להיפרד מאחיה בפעם האחרונה. כאילו עשתה פאשלה נוראית שהייתה לשתי דקות חלשה מכולם. תמונה מוזרה- אני רואה אותה מחבקת את אבא שלי ושניהם בוכים. עברו כמה שנים מאז הפעם האחרונה שההורים שלי התחבקו. כנראה שכאב משותף באמת יכול לגשר גם על התהום הכי עמוקה.

אח"כ הולכים לבית של סבתא. יושבים שבעה. כשאני יושב שם כמה שעות אני מגלה דברים חדשים על האנשים שהכרתי כל חיי. האחים של אמא שלי ישנים ביחד- מי על המזרנים שעל הרצפה ומי מהם שבחדר הסמוך. זה מצחיק כי עכשיו נדמה כאילו הם חוזרים להיות מה שהיו פעם. כמו ילדים. והם עושים מסיבת פיג'מות כולם ביחד. אמא שלי האחות הגדולה, דוד הריאלי והרציני, נורית ועפרה השטותניקיות, מירב שתמיד הייתה האחות הקטנה שרצו לחסוך ממנה פרטים וכאב מיותר, סילביה האחות הבכורה שהגיעה מרחוק רחוק ורפי, שעד היום תפס את משבצת טוב הלב, ששוכב לו בקצה של בית העלמין של קריית גת.

סבא שלי, מרוקאי אסלי אמיתי, יושב איתי. אני מתבדח איתו על איך להצליח לגרום לאישה שלך לדעת שמקומה במטבח. הוא נותן לי עצות יקרות מפז אבל אח"כ אני מוצא אותו במטבח מתפתל מול סבתא אחרי שירדה עליו בגלל פליטת פה כלשהי. זה מצחיק אותי כמה שהחיים חזקים יותר מאיתנו וכמה שכולנו דומים יותר משחשבנו. אני מחבק את סבא שלי, אולי בפעם הראשונה בחיי, חיבוק אמיתי של אהבה.

אח"כ אני חוזר לבאר שבע. שעת לילה על כביש 40. עם כיוון הנסיעה כבר ספרתי שלוש משאיות עם טנקים עליהן. אני יודע לאן הן נוסעות. הייתי שם כמה וכמה פעמים. אני מדליק רדיו על רדיו דרום וכמעט מרגיש איך הנה עוד רגע תתפרץ לשידור ההודעה המוקלטת של פיקוד העורף- "אזעקה באר שבע, אזעקה באר שבע" ושוב יסמור לי השיער על העורף והלב יפרפר קצת. לא קורה כלום ובמקום זה הרדיו רק משעמם אותי יותר.

אני מגיע הביתה ולעוד שעה-שעתיים רואה כלום בטלוויזיה- המציאות אותה מציאות, רק המספרים גבוהים יותר מאלו שהיו בבוקר.

אני הולך לישון. אני שוכב בחושך על הגב ובוהה בתיקרה. זה כבר הלילה השלישי שאני בוהה בתיקרה לפני שאני נרדם. המחשבות רצות בראש ומתערבבות. האם אני אשמע אם תהיה אזעקה כי הצופרים בבאר שבע פועלים לסירוגין בימים האחרונים, מה עוד יש לי לעשות מחר, אילו עוד עבודות להגשה שצריך עוד לסגור, מעניין איפה ואיך כאב לרפי ואיך שהייתי מוותר על חמש דקות מסוף החיים שלי רק כדי שהיה יכול לקבל את אותן חמש דקות של נחת לפני הסוף שלו, מעניין אם גראד יכול לחדור את תקרת החדר שלי, אני תוהה ואז מתנחם שאני נזכר שאני לא גר בקומה העליונה ושהחדר פונה לדרום מערב. וזה בסדר כי הטילים מגיעים מצפון מערב, אני נזכר בתמונה שראיתי אצל סבתא שעברה מיד ליד, תמונה בת כמה שנים בה רואים את רפי באירוע משפחתי עם תרבוש מגוחך על הראש ומחייך. פתאום אני קולט עד כמה הוא רזה והתחסר בשנתיים האחרונות, אני חושב על החיילים שנהרגו ואולי עוד ייהרגו בחוץ אי שם 40 ק"מ ממני בסימטאות עם ריח של ביוב שלמדתי לשנוא, דמעה קטנה נחלצת מעיני הימנית, מתאמצת להגיע רחוק אך נעצרת על הלחי שלי. אני לא יודע למה דווקא אז ושם באה הדמעה הזאת, אולי זאת הטרגדיה האנושית הזאת שהיא מנת חלקנו, המלחמה הלא פוסקת הזאת של החיים. ואיך שכולנו בסוף נבלעים בתוכה ונשכחים כאילו היינו קצף על פני מים מלוחים.

גם רפי נהרג במלחמה, פשוט במלחמה אחרת שבה בכל יום שעובר מנצחים את הסיכויים אבל מפסידים בקרב על החיים. אני שוקע לאט. אנחה... סוף סוף נרדם.

האזעקה מעירה אותי בבוקר.