לפני כמעט שנתיים הגיע רפי לחדר מיון עם תלונות על עצירות מוזרה. פחות מיום אחר כך הוא יצא עם אבחנה ועם הרבה פחות מעי גס. הסרטן דפק לו שנים על הדלת והוא לא שמע.

רפי הוא אחיה של אמא שלי. מאז ומתמיד הוא היה הכלבויניק של המשפחה ועבד בערך בכל עבודה פיזית קשה שהייתה נדרשת. פתאום באמצע גיל 50 הוא מוצא את עצמו יושב חסר אונים מול רופאים שאומרים לו שיש לו גרורות בכל הבטן ושיש אנשים שיוצאים מזה אפילו שזה נראה אבוד. הכאבים שלא עוזבים והבחילות מהכימותרפיה לא שיפרו לו את ההרגשה.

לאט לאט אפשר לראות איך האדם שפעם הכרת מתחסר לך מול העיניים. הוא מצטמק ויורד במשקל, ארובות העיניים שלו הולכות ונעשות עמוקות יותר, השיער נושר והמבט כבר לא אותו מבט- יש בו משהו שמערב סבל פיזי מתמשך עם ייאוש שמקורו בהשלמה כואבת.

בפסח האחרון עברנו את החג אצל סבתא בגרון חנוק מדמעות. רפי ישב בצד כצל חיוור של עצמו ואנחנו לא האמנו שאפשר עוד לרדת במשקל. הנכדה הטרייה שלו, תינוקת, לפתה את אצבעו בידה הקטנה. היא לא ידעה על הדברים הרעים שקורים אצל סבא. גם סבא באמת לא ידע האם יזכה לראות אותה גדלה.

אני חושב שבמהלך הנסיון שלי להבין את הכאב של רפי תפסתי בעצם שלא הויתור למוות הוא שאכזרי כי אם ההיאחזות בחיים. פתאום חזרתי אחורה בשנים ונזכרתי בסצינה שהדחקתי מהילדות- הלכנו לבקר אצל רפי ורחל באחד החגים. נזכרתי איך שרפי כרע ברך וירד לגובה העיניים שלי ושאל אותי מה שלומי ולאיזה כיתה אני עולה. אני זוכר שעניתי לו שאני עולה לכיתה ג' והוא אמר בהתפעלות- "ואו.. כבר גדול!". אני זוכר שהאמנתי לו ושבאמת חשבתי שאני כבר גדול סוף סוף. היום, שנים אחרי, אני לא יכול לנער את הצמרמורת שאני מרגיש בכל פעם שאני כורע ברך מול ילד קטן במשפחה שלנו ושואל אותו בן כמה הוא ואיך שאני לא מסוגל להימנע מלהחמיא לו כמה שהוא גדל.

בשבועות האחרונים החלטתי ללכת להיות עם רפי בכל פעם שהוא מגיע לטיפול כימותרפי. בדרך כלל הוא צריך לחכות שיכינו לו את החומר הכימותרפי וגם שתתפנה מיטה. כך הוא לפעמים מחכה שעות בחדר המתנה גדול עם שאר חולי הסרטן, איפושהו בקומת המרתף של בניין אשפוז יום אונקולוגי. במשך כמעט שנתיים היה לי כל כך הרבה לעשות- לימודים, מבחנים, ספינה וטיולים. ועכשיו מתוך ההבנה שקצת שכחתי איך זה לעשות מעשה לגמרי לא אנוכי, באמת שהרגשתי שלארח חברה למישהו שאני מכיר שסובל כל כך זה הדבר הנכון. 

אני חייב את זה לעצמי יותר מאשר לרפי.

באחד הביקורים שלי במחלקה האונקולוגית הכינו את רפי לקבל את הטיפול. זה בעיקרון נראה לא מזיק- יושבים או שוכבים בזמן שארבע אינפוזיות של חומר שחצי הורג אותך מטפטף לך אל תוך הגוף. האינפוזיות תלויות על מוט מתכתי כסוף בגוון מראה שיש לו גלגלים. כך שאפשר ללכת עם זה ממקום למקום ועדיין להרגיש שלא איבדת צלם אנוש למרות שיש לך סרטן. בדקו אותו לפני הטיפול, רפי עלה על המשקל וזה הורה על 68 ק"ג. יא-אללה, נדהמתי, הוא גבוה ממני ביותר מראש והוא שוקל פחות ממני.

באותו ביקור הלכתי קצת להתאוורר בחוץ. בדרך החוצה, ממש ליד המפתן, תפס לי מישהו את היד. זה היה גבר כבן חמישים, מקריח, עם פנים שזופות וקמטים שחשפו שכל חייו היה מאלו שאוהבים לחייך.

"ידעתי שזיהיתי אותך מאיפושהו ולא ידעתי מאיפה", הוא אמר לי. קצת הייתי בשוק ולא ממש עניתי. "אתה היית מאבטח על ספינה לפני שנה", הוא המשיך. כל כך התפלאתי איך מישהו זוכר אותי מלפני כל כך הרבה זמן. עברה שנה ואני לא זוכר כמעט אף פרצוף מהאנשים שסבבו אותי בספינה. לחצנו ידיים ואני יצאתי החוצה לעיסוקים החשובים שלי. כשחזרתי ראיתי אותו מסתובב עם המוט המתכתי והגלגלים. כמה חדה וכואבת פתאום הייתה ההבנה שבמקום כזה מה שמבדיל בין מבקרים לבין חולים הוא פשוט המוט הזה עם הכמה שקיות השקופות שתלויות לו מלמעלה. רגע אחד אתה בא לבקר ויש לך חיים ושאיפות ורגע לאחר מכן אתה פתאום רק שואף לחיות יותר זמן ובכל יום שעובר אתה מרגיש שאתה מנצח וגם מפסיד בקרב על החיים שלך.

בביקור האחרון שלי רפי היה חלש יותר אבל עדיין צחקנו קצת על הדברים הקטנים. פתאום שמים לב לזה יותר- איך שבבתי חולים יש את הריח המגעיל הזה של ארוחת הצהריים. התלוננתי על למה לא נותנים פה לחולים מטבוחה וקציצות וסלט מיונז כמו במלונות. דוד, אחיה של אמי, אמר שכבר שנים לא משתמשים במיונז בבתי חולים בגלל הפחד שמיונז שקצת מתקלקל הוא מאד מסוכן. חלקתי עליו כשאמרתי שכימותרפיה זה הרבה יותר רע לגוף. גיחכנו למרות שבעצם זה היה כל כך עצוב. בזמן שחיכינו לחומר הכימותרפי שיגיע רפי דידה לשירותים כדי להזריק לעצמו לבטן חומר שמדלל את הדם, זה אמור למנוע מקרישי הדם שנוצרו בגלל סיבוכים של הגידול להגיע למוח שלו. אחרי שהוא חזר הוא שאל אם כבר הגיע החומר (מין סלנג כזה של חולי סרטן). צחקתי על זה שאם היינו עוצמים עיניים לרגע זה היה נראה כמו תוכנית על נרקומנים. רפי קם לשירותים כדי להזריק לעצמו ושואל כל כמה דקות אם הגיע החומר. צחקנו קצת וגם רפי למרות שנראה שגם החיוך שלו זה משהו שכל כך כואב לו לעשות.

בחדר טיפולים חיפשתי כיסא כדי לשבת ליד רפי. מישהו מבוגר שהיה מחובר למוט הכסוף הציע לי לקחת את הכיסא שליידו כי הוא פנוי. כשבאתי לקחת את הכיסא הוא פנה אלי- "אתה לא מזהה אותי?". חשבתי שאולי הקטע של המחלה גורם לאנשים להיות יותר זקנים וחיוורים אז שאלתי בהססנות- "מהספינה?". "אני שנים עבדתי עם אבא שלך. עשיתי לכם את כל הצנרת בבית", הוא ענה לי. אח"כ כשחזרתי ליד אמא שלי הוא אמרה לי- "אתה לא מזהה אותו?". איך לעזאזל אני אמור לזהות את כל מי שאבא שלי הכיר כשהייתי קטן? אני ממש לא ידעתי מיהו. "זה בבר"     (BEBER, לא המלך בבר!). פתאום נזרקתי חזרה לילדות שנים אחורה. בבר, שהיה שיפוצניק שאבא שלי הכיר שנים. הוא היה עושה אצלנו עבודות אינסטלציה. בבר, שגם בגיל 7 עם כל הסקרנות שבי, הפחיד אותי היצור המרוקאי המוצק הזה שהיה 90 ק"ג של שריר, שתמיד הייתה לו סיגריה בפה, עם שפם עבות כזה שהלך כמעט עד הסנטר ועיניים רושפות שחורות כפחם. אף פעם לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. לא זיהיתי אותו בכלל עם שאריות של שערות שיבה מעטות, בלי שפם וכל כך נמוך וחלש ממני. זה כאילו היה אדם אחר. שאלתי אותו מה יש לו ועם מי הוא מגיע. הוא ענה שיש לו סרטן בריאות, ושהוא מגיע כל יום לבד להקרנות ולכימותרפיה.

"מה עם האישה והילדים?", שאלתי בחוסר הטאקט המובהק שלי. "אני גרוש והילדים פרשו כנפיים רחוק מדי, הם לא בקשר איתי. אני מגיע לפה באוטובוס כל יום", הוא ליטף את המוט הכסוף שליווה אותו ואמר משפט שעשה לי צמרמורת- "עכשיו זה החבר הכי טוב שלי בעולם. הוא תמיד איתי".

כל הדרך חזרה הביתה חשבתי על בבר ונשבע לכם שרציתי לבכות. כמה עוד יותר נורא יכול להיות כשיש לך סרטן אבל אף אחד לא באמת חפץ לדעת אם אתה חי או שמא חדלת מלהתקיים בעולם. אתה לבד והחבר הכי טוב שלך זה מוט המתכת הכסוף והטיפול שמציל אותך והורג אותך באותה מידה.

אני שמח שאני בא לבקר את רפי. אני שמח על האנשים שפגשתי ושאולי הצלחתי לרגע אחד להתעניין בשלומם ולעשות להם רגע אחד יותר טוב ממה שהיה להם עד עכשיו. אני שמח שאני באמת מחדד לעצמי את ההבנה שכל הדברים שקורים מסביב הם באמת דביליים וחסרי כל חשיבות. אני מקווה שאם יום אחד אמצא את עצמי על אותה מיטה יהיה שם מישהו בשבילי שאוהב אותי ושיחזיק לי את היד עד סוף המסע.

שכולנו נדע רק אושר ובריאות.

שלכם, הבחור.

"אולי כדאי שנוותר על המסלול הזה", הציעה מ'. הסתכלתי עליה יושבת מיואשת ועייפה על הספה, המחוג של השעון שבסלון הורה בדיוק על 1:30 לפנות בוקר. כך יצא שבלילה לפני שיוצאים לטיול רגלי של 30 ק"מ ממצפה רמון לערבה גילינו כמה חורים בתכנון כגון תוספת של משקל (רבאק 32 ק"ג אפילו בצבא לא סחבתי, אז שעכשיו אני אתחיל?) וגם תוספת קטנה של קילומטרים (נשבע לכם שעל המפה ההליכה עד לתחילת המסלול נראתה ממש בקטנה).

מפה לשם, מצאתי את עצמי חורש בעיניים טרוטות אתרי אינטרנט של מוצצי גבעולים ויצורי קק"ל עד שלבסוף מצאתי את האלטרנטיבה- מסלול חצי יום בעין עבדת, יום לאחר מכן מסלול של יום שלם לעין עקב ולמחרת קינוח בחצי יום במצפה רמון.

הדפסתי את המפות, ההסברים, סיימנו להכין את הציוד וסוף סוף הרשינו לעצמנו ללכת לישון.

היום הראשון

הגענו לעין עבדת ואיך שעצרנו ופתחנו חלון בנקודת התשלום קידמו את פנינו עובדת חביבה של רשות שמורות הטבע ומושבת זבובים שהמשיכה ללוות אותנו לאורך יומיים שלמים של שהות במקום.

משם הסיפור נראה מבטיח- טיילנו בעין עבדת ואני הוכחתי למ' שאני יודע לנווט יופי מתוך מפת עלון מידע עלובה שנתנו לנו בקופות (בינינו, אין יותר מדי איפה להתברבר שם- משני הצדדים יש מצוק וכל מה שצריך זה ללכת בנחל). גם החזון השוביניסטי שלי זכה שם לקאמבק מטורף כאשר חלוקת התפקידים הייתה שהגבר אחראי על לאסוף עצים, לדאוג למדורה ולהקים את האוהל והאישה אחראית על האוכל.

איפושהו במהלך ההכנות למדורה ניגש אלי בחור צעיר מאחד האוהלים שבחניון ובקול עדין ומנומס במבטא רוסי שאל אותי אם יש לי מטף ברכב. "פשוט נדלק לנו הבלון גז וצריך לכבות אותו", הוא הסביר. רגע אחרי ששלחתי אותו להמשך החיפושים אחר מטף ניסיתי להבין- מה לעזאזל הוא ניסה כרגע להגיד לי בכזאת שלווה, שיש להם בלון גז שדולף ללא שליטה ושכרגע בוער ליד האוהל שלהם??

כנראה שאחרי זה הבחור ניסה לבקש מטף מפקח רשות שמורות הטבע שחנה ממש לידנו כי תוך שלושים שניות המקום נראה כמו תרגיל של פיקוד העורף- הפקח (עמירם, אח"כ הבנו שקוראים לו) לקח את הרכב ופשוט פקד במגפון מרחוק על האנשים (שמסיבה מסויימת עוד היו ליד הבלון הבוער והכינו לעצמם ארוחת ערב בנונשלנטיות) לעוף כמה שיותר רחוק משם.

עמירם, בחור גדול שנראה קצת כמו נאור ציון בימים השמנים שלו, התהלך מצד לצד בעצבים תוך שהוא מזמין כבאית מ... (HELL, איפה בכלל יש תחנת כיבוי אש אם אין אחת בשדה בוקר?? היינו באמצע שום מקום). בכל אופן, יש את הרגעים המכוננים האלה שבהם אתה מוצא את עצמך מוסיף עוד עץ קטן למדורה ומבקש מהחברה שלך להמשיך לקלף את התפו"א מאחורי מחסה למקרה שרסיסים יעופו משם. ודווקא ברגעים האלה אתה מבין את הטיפשות של אנשים- בזמן שעמירם עשה סלטות באוויר מרוב התרגשות וניסה לפנות את שלישיית החבר'ה הרוסים רחוק יותר החליט הפציפיסט שביניהם להיקלע לקרב מוחות עם עמירם (בכל חבורת רוסים צעירה יש אחד שהוא אמן קראטה או איגרוף ואחד שדובר עברית רהוטה אבל עם מבטא והוא ממש פציפיסט מתחכם). בכל אופן, הפציפיסט החליט שלא צריכים להגיד לו "לעוף משם" אלא "ללכת משם מהר", משם והלאה זה נעשה רק יותר מכוער- עמירם צעק כל כך חזק שנראה לי שנוצרו לו עוד שני טחורים חדשים והפציפיסט החזיר לו בקביעה "מי אתה שתציל את החיים שלי?". בינתיים האש שיצאה מהבלון גדלה מאד וגם ממרחק של 150 מטר זה היה נראה מאד מרשים בלילה. לבסוף הפציפיסט נכנע, הבלון כבה ובדיוק ברגע שעמדנו לבקש אישור חזל"ש מעמירם כדי לצאת סוף סוף מהסרט של הצבא הגיחה הכבאית מן החושך כדי להציל את המצב.

בסיכומו של יום- נהנינו, אני ומ', לשבת זה לצד זו על כוס תה נענע אמיתית מול מדורה ולהתבונן למעלה אל מליון הכוכבים שבשמיים. זה אולי לא סטרילי כמו בית מלון אבל זה היה מיוחד ויפה ורומנטי יותר מכל הצהרת כוונות מלוקקת מצדי.

היום שני

"כשאתה בשטח תמיד תזכור שאתה קם לפי השעון הביולוגי שלך, או במילים אחרות- עם השמש"- דיקלמתי בזילזול עצמי מוחלט תוך כדי שאני בועט את עצמי מהשק"ש. בחוץ חיכו לי שמש ששרפה לי את הקרנית, בכי של ילדים וכאב ראש.

היום התחיל נהדר ומסלול לא קל של 16 ק"מ עוד לפנינו. אחרי שהתארגנו מ' שוב עמלה על ארוחת בוקר בזמן שהגבר שלה יצא לבדוק את השטח ולהסגר על כיוונים וציר ניווט לאותו יום.

עמדתי אז מתחת לשלט בפיצול השבילים שבקצה החניון והסתכלתי במפה. נסגרתי על הצפון והעפתי מבט לעבר השביל שסומן בירוק שהיה תחילת המסלול. בהסברים למסלול נכתב שזוהי הדרך ל"מעלה דבשון". הרמתי את המבט מהמפה ופתאום ראיתי בהמשך הר, המשכתי להרים את המבט וראיתי עוד הרבה ממנו. הרמתי את המבט עוד למעלה וראיתי את הפסגה שלו. שוב הסתכלתי במפה ועל ההר כמה פעמים עד שהאמנתי. כל מה שיכולתי להגיד לעצמי היה  ש"מעלה דבשון" זה באמת שם מטעה (הפאקינג הר הזה היה גבוה יותר מההר שעליו יושבת שדה בוקר!).

אחרי ארוחת הבוקר יצאנו למסלול. השמיים היו נקיים ולמרות שהשעה הייתה שמונה וחצי בבוקר היה ממש חם. לקחתי על עצמי משקל לא מבוטל של מים שאמור להספיק לשני אנשים ליום שלם וגם קצת קופסאות שימורים. במהלך הדרך חשבתי לעצמי שוואללה-  13 ק"ג זה הרבה יותר קל מ- 32 ק"ג ואיזה מזל ששינינו ברגע האחרון את המסלול.. 7 דקות אחרי זה חזרתי במנהרת הזמן אל תקופת הצבא וקיללתי כל אבן שפגשתי בדרך למעלה. הגענו למעלה סחוטים ומ' נראתה עייפה. פתחתי את המפה והוריתי באצבעי על כיוון כללי לעבר ההרים- "לשם!". עוד 15.5 ק"מ לעבור וההתחלה לא נראית מבטיחה.

הלכנו, הצטלמנו ובעיקר נהנינו מזמן איכות עד שהגענו לעין עקב. עין עקב זאת ניקבה עם בריכה של מעיין טבעי בעומק של 7 מטרים. המים שם מרעננים אבל קרים.. כל כך קרים שנשמע בום על קולי מהמהירות שבה האשכים שלי התכווצו למימדים של גלעין אפרסק.

כשיצאנו משם עמדנו בפני החלטה- האם לחזור בדרך הסלולה של הג'יפים (בהסברים הלא משוחדים בכלל של המסלול נכתב "בדרך המשעממת") או לעשות את המסלול המלא ולעלות לחוד עקב. מ' שלא רצתה להוריד לי את מפלס הטסטוסטרון הסכימה בעל כורחה להאריך את הדרך ב- 4 ק"מ ולעלות לחוד עקב. 

אני חושב שזה היה בערך קילומטר משם שאני ומ' כבר זיהינו מרחוק על מה אנחנו צריכים לטפס. בערך באותם רגעים נזכרתי למה קוראים לדברים האלה חוד (וגם לזה- "חוד עקב"), בעיקר מהסיבה שזאת נקודה מחודדת וגבוהה יותר מכל ההרים שמסביב..

בלי הרבה פחד המשכנו אבל מ' נראתה עייפה מדי והיה נדמה לי שזיהיתי מפה והלאה ניצנים של מכת חום. במשך כמה דקות אכלתי שוב סרט וכבר ראיתי בעיני רוחי את מסוק החילוץ ואת הכתבה השולית בעיתון של יום ראשון. הושבתי אותה ועשיתי לה צל, לקחתי על עצמי את התיק שלה ושמתי לה על הכתפיים בגד שלי כדי שתהיה כמה שפחות חשופה לשמש ואחרי כמה דקות היא התאוששה. מאחר שהבנתי שהדרך שהלכנו ארוכה יותר מהדרך שעוד נותרה לנו ללכת לחזור אחורה לא בא בחשבון בכלל.

עלינו על חוד עקב ומשם היינו צריכים לפי המפה וההסברים "לרדת במהירות לעבר נחל צין". למעלה הבנו בעצם שאנחנו על מצוק. ניסיתי להמשיך ללכת בשביל המסומן אך פתאום הפסיקו הסימונים וכביכול השביל המסומן נגמר. מבולבל חשבתי לעצמי שאחד מבין השניים בטח קרה- או שמישהו ממש התאמץ כדי להעיף את האבנים המסומנות או שהיינו צריכים לרדת דרך המצוק בלי שום ציוד או הכנה וגרוע מזה- פיספסנו את הנקודה שבה היה צריך לרדת כי פשוט לא ראינו אותה.

במשך 40 דקות הלכתי מצד לצד, מודד, בודק כיוונים ומגיע שוב ושוב לאותה המסקנה- אנחנו צריכים היינו להמשיך צפונה ולרדת מהמצוק איכשהו.

מן החוד ירדו אלינו ארבעה חבר'ה בני 21 שהיו תקועים איתנו באותה סירה. הייתה להם מפה הרבה יותר מפורטת אבל גם הם לא ממש ראו משם דרך למטה. אחרי עוד 25 דקות של הלוך חזור לאורך המצוק הבנו שמפרידות בינינו לשעת השקיעה שעתיים בלבד שהיו אמורות להיות מבוזבזות על הליכה מהירה ולא על היתקעות על מצוק.

לקחתי את המפה שלהם ושוב מדדתי. המצב לא ממש השתנה ומפלס הלחץ רק עלה עם הזמן- המפה מראה ירידה ממקום מסויים מהמצוק ואנחנו לא מצליחים אפילו לאתר את אותו מקום.

שוב אכלתי סרט מטורף של מסוק חילוץ ושנים של צחוקיאדה מאחורי הגב מצד חברותיה של מ' סביב הנושא של רועי וניווטים. הלכנו כולנו לאורך המצוק כשלפתע ראיתי יתד. הסתכלתי קצת יותר למטה וראיתי את סימון השבילים ובהמשך גם שלט מתכת שחתיכת אדיוט סדיסט עקר וזרק לשם- השלט המציין את נקודת הירידה לשביל. הירידה הייתה תלולה מאד, בלי חבלים או יתדות (פרט לשתיים-שלוש שהיו בהתחלה בירידה מהמצוק), הסתכלנו הלאה אל המשך השביל, עינינו לא מאמינות שהשביל התלול הזה הוא מה שאמור להוביל אותנו למטה בחתיכה אחת, ובהמשך המורדות ראינו יעל. נשבע לכם שבאותם רגעים היה נדמה לי שאותן שתי מילים עברו לנו וליעל בראש- "אין מצב!".

ירדנו את הדרך התלולה למטה ואצלי בראש כרגיל עברו מסוקים, פיצוצים וחילוצים (נשבע לכם- פעם הפחדתי בשביל הכיף את מ' בירידה מן הארבל וזה לגמרי התגמד לעומת מה שירדנו עכשיו). לאחר משהו כמו ארבעים דקות מייסרות הצלחנו להגיע כולנו למטה, מ' הייתה כולה מחוייכת ואני הייתי כבר הלום קרב מכמות המסוקים שעברו לי בראש.

בסופו של דבר הותרנו את הארבעה מאחור והמשכנו מהר לכיוון החניון. הגענו קצת לפני חמש בערב, רגע לפני השקיעה.

לסיכום היום- ניצלנו בעור שינינו והשרירים שלנו ממש כאבו (המחווה הג'נטלמנית של לקחת שני תיקים עלי עלתה לשכמות שלי ביוקר). החלטנו לפנק את עצמנו בארוחת ערב במאהל הבדואי בחניון בארות שבמכתש רמון. לאחר חצי שעת נסיעה הגענו רעבים ודואבים. אני חייב להגיד לכם שבמקרים רגילים 80 שקל היו יותר מדי לשלם עבור פלטת לבנה, חומוס, טחינה, חצילים ופיתות בדואיות אבל הפעם זה הציל לנו את החיים והיה שווה כל שקל. קינחנו בתה מרווה בדואי מתוק וסגרנו את היום הקשה והמספק ביותר שהיה לנו מזה הרבה זמן.

היום השלישי

"כשתפוס לך שריר זה סימן טוב- זה אומר שהתאמצת", נזכרתי בקולו של אבי ברגע שיצאתי בבוקר מן האוהל. השרירים שלי ושל מ' היו כל כך תפוסים שלרגע התפדחנו כאשר מ' יצאה צולעת מהאוהל אל מול מבטיהם המשתאים של אנשים שעבר להם בראש סרט פורנו שלם על מאהל בדואי לוהט במכתש רמון.

היום החלטתי להקשיב לגוף שלי- יצאנו לטיול מקוצר וקליל של 6 ק"מ בנחל נקרות כדי לחלץ עצמות. אחרי שחזרנו הגענו למסקנה שאנחנו חיות שטח אבל עם כל הכבוד לזה אנחנו עדיין שני אשכנזים מפונקים שחולמים על השירותים והמקלחת הנוחים של הבית. אז סגרנו את הטיול בהרגשה של מנצחים.

עכשיו מ' ישנה אחרי מקלחת של שעה ואני כותב בבלוג כמו הטמבל שתמיד הייתי. אחרי טיול כזה אני באמת מרגיש מסופק. אומרים שכל מה שהגורל מכתיב לך- הצרות והבעיות, ההצלחות והאכזבות וגם האנשים שנקרים לך בדרכך הם חלק ממך. תקראו לי דפוק אבל בסופו של הטיול הזה אני מרגיש מאושר. מאושר ובר מזל.

מקווה שכולכם עושים חיים שם בחופש הגדול הפרטי שלכם ושאתם נזהרים.

שלכם, הבחור.

השבוע שהיה בשלושה סיפורים קצרים:

ירושלים

בשבוע שעבר יצאתי עם מ' לטיול באיזור ירושלים. בתכנון היה יום כיף במיני ישראל, סיור בעיר העתיקה ואזכרה למישהו שהכרתי בהר הרצל. נסענו למיני ישראל. כבר בכניסה הבנו שאנחנו הולכים לשלם 80 ₪ בשביל לראות את ישראל בקטן.. אני מניח שמיני ישראל זה עוד אחד מהדברים המפגרים האלה שפשוט צריך לעשות כדי להיות כמו כולם- אידיוט ומרומה. זה מצטרף לרשימת הדברים שעושים מתוך איזשהו לחץ חברתי. שכאילו אם אתה יושב בשיחת סלון עם כמה חברים ובנות הזוג שלהן אתה תמיד יכול להגיד על מקום X     או Y  "מה, עוד לא הייתם שם?". אז כן, ממש כמו הדוגמאות המוחשיות מחיינו- מופע הפינג פונג שואו בבנגקוק (נוראי, זנותי ובכלל לא מצחיק. למה לעזאזל המליצו לי על זה זוגות נשואים?), הסקאי קוסטר בסופרלנד (בנג'י שסובל מאנמיה קשה), האיימקס באילת (הסרט המרדים "מסע ללב האדמה" היה משכנע כמעט כמו יכולות המשחק של יהודה ברקן ב"אבא גנוב") ועוד.. גם הסיור במיני ישראל הזכיר לי את החוויה האמיתית של לטייל בארץ- אחרי שראיתי את תל אביב נתקפתי תחושת בחילה לא מוסברת, בערך אחרי כמה דגמים החלטתי שראיתי את כל החלקים שרציתי לראות בארץ. מ' חשבה אחרת וכך מצאתי את עצמי מבקר בפינות השכוחות אל ביותר של סיור מיני ישראל. בעודי מתבאס שוב ושוב מדברים קטנים ששיגעו אותי בדגמים כמו נזקי שמש קשים לכבישים ולמבנים, חרא של ציפורים על המשאיות והמכוניות והסימולציה הלא משכנעת של נתב"ג (איפה המטוס של איבריה שמפספס במטרים ספורים את הכנף של מטוס אל-על??), הבנתי עד כמה דומה מיני ישראל לישראל האמיתית. זה היה דווקא כשבהינו בשלט מוזר ליד מסילת הרכבת שהסביר ש"תתכן הפסקת פעולתו של מתקן זה אם מורגשת רוח קלה ועל כן עמכם הסליחה". לפחות בזה הם דייקו- גם ברכבת ישראל האמיתית אין הגעה בזמן (או בכלל) מסיבות לא כל כך משכנעות.

לאחר כשעתיים היינו כבר בדרך החוצה והבנו שיש דברים שצריך לעשות פעם בחיים ושיש כאלה שלא צריך לעשות בכלל. אני אישית באמת חושב שזר פרחים גדול ב- 80 ₪ למ' היה עושה לי הרגשה טובה יותר בלב. אבל זה רק אני.

לאחר מכן הבנו שאולי לא נספיק לעיר העתיקה לפני האזכרה ושכדאי לאכול משהו בעיר. אני, כשועל קרבות בעל חוש ניווט של סמוראי עיוור, ניווטתי את כל הדרך לקניון מלחה (נכון שעצרנו כל 5 דקות ברמזורים ומ' שאלה איך מגיעים אבל זה העניין בחלוקת תפקידים בריאה- אני אחראי על הניווט ומ' אחראית על לשאול אנשים). לאחר מכן יצאנו לכיוון הר הרצל (או כך לפחות חשבתי בזמנו) והחלטתי ללכת עם החושים שלי.. משהו כמו רגע לפני שעליתי על דרך שועפאת לכיוון קיבינימאט מישהו הפנה את תשומת ליבנו לעובדה שהר הרצל זה בדיוק בכיוון השני. בקיצור ולעניין- ירושלים עיר מתוסבכת ואני יצאתי גבר גבר! (בלוג שלי, מותר לי לשקר כמה שבא לי! נהה...).

הגענו להר הרצל ובעיקר נפגשתי עם אנשים שלא פגשתי המון זמן. היו שם חברים שהיו איתי בכל הרגעים המסריחים בצבא, היו שם קצינים שהכרתי שנשארו בצבא מסיבה עצובה ולא מובנת לי והיום יש להם טיפה יותר ברזלים על הכתף (אלוהים, למה לעשות את זה לעצמכם??) וכמובן שתמיד יש איזה אחד או שניים מהם שבאמת אבל באמת שנאתי אז בתור חייל סדיר כי הם היו מניאקים אלי ואל חיילים שלהם באופן כללי. אני חייב להגיד שלאחר שהתבגרתי קצת בשנים וראיתי עולם, לאחר שנכנסתי לאוניברסיטה והספקתי לעבור זיכוך רקטלי של שנתיים, אחרי שכבר סלחתי לכל מי שצריך ביום כיפור דווקא ראיתי את אחד מהם ממש כשחלפנו שנינו מבלי לשים לב האחד אל השני. קראו לו דני אוקן (ראה תוספת בתחתית הפסקה) והוא היה המ"פ שלי. לעזאזל, גם היום כשאני רואה אותו זה עדיין מעלה לי שאלות לראש- למה היית אלינו כזה חתיכת חרא קטן ומתנשא? (פעם "הפתעתי" אותו בזה שאמרתי לו בוקר טוב אחרי שחלף ליידי במוצב כאילו אני לא שם). מצד שני, היום כבר לא בא לי לשמוע תשובה לזה והאמת שגם לא ממש בא לי לדבר איתו. למרות זאת, גם היום כשאני מבוגר בכמה שנים אני עדיין מבין את הערך האמיתי של הזכות להיות במקום שבו אנשים קטנים לא שולטים לך על כמעט כל פעולה אפשרית חוץ מהפרשות ומיצמוצים.

[הקטע הבא נוסף ב- 2.10.2014]

כמעט בדיוק שש שנים אחרי שכתבתי את הקטע הזה אני מוסיף פסקה לבלוג הסגור ממילא- זה שחשבתי שאף אחד כבר לא קורא או מגיע אליו איכשהו.

גם עכשיו בדיוק חזרתי לפני כמה דקות מערב האזכרה לטל. פגשתי שם את דני אחרי כמה שנים טובות שציין ברגע שפגש אותי שהקטע הזה שרשמתי פה מגיע די הרבה בחיפושים בגוגל. נבוך מכל העניין הבטחתי שאסיר את זה. מופתע מבקשתו- לא הורדתי את הקטע הזה או מחקתי אותו. בעצם, דני לימד אותי שיעור אחד ותובנה אחת.

השיעור שלמדתי היום הוא שאין שום חוכמה או אומץ בלהסיר במחי יד מילים שאמרתי ולדמיין שאינן נאמרו כלל, בעודי מתכחש ולטייח חלק ממני שעודו חי וקיים עמוק בפנים. בדיוק כמו שזו לא חוכמה או אומץ לשלוף במהירות את המילים האלה, להגיד אותן או אפילו להעלות אותן על הכתב ברגע של כעס רגעי. עדיף במקום זה לקבל את מה שהיית ולא לנסות להסתיר אותו אלא לשאוף להיות אחר ולשפר אותו.

את הערב הזה סיימתי עם גוש בגרון, געגוע והתפעלות מההורים של טל ומכמה המילה "אצילי" עולה לי בראש בכל פעם שאני נזכר בהם ובדרך שבה הם מנהלים את חייהם לאחר האסון הזה. סיימתי את הערב גם עם חיבוק ראשון אי פעם עם דני ופרידה בחיוך.

וזה מביא אותי לתובנה שדני לימד אותי הערב בתזמון מושלם עם יום כיפור שחל מחר - שהחרא הקטן והמתנשא הזה תמיד היה שם במשך שנים. זה פשוט לא היה דני, אלא אני.

יום הכיפורים (לבעלי לב חלש, מסורתיים או סתם צדקנים בגרוש נא לעבור לקטע הבא)

זה היה יום הכיפורים הכי טוב שהיה לי בחיים. אני יודע שבדרך כלל לא אומרים את זה כי זה אמור להיות יום של צום ותענית אבל החלטתי השנה לא לצום. הסיבה שהלך לי כל כך טוב הצום הזה לא הייתה בגלל שאכלתי או שראיתי טלוויזיה או שיחקתי במחשב (כמו 3/4 מהאנשים שקוראים כרגע את השורות האלה!) אלא בגלל שבאמת הרגשתי קרוב יותר אל המשפחה שלי- נשארנו רק אני אבא שלי ואחי הקטן בבית והרבצנו יום כיפור שלם של משחקי טניס שולחן וטורנירי שש-בש מורטי עצבים (פיצצתי אותם לגמרי). יצא לנו לשבת סגורים בבית ובעיקר לדבר על כל מה שבא, ושיחות נפש זה תמיד משהו שבא ראשון כשמשעמם. זו הייתה פינה שטוב שמילאתי. הקשר עם ההורים לאחר גירושים זה לא משהו שאפשר להקל בו ראש כי הכל משתנה. הכל. אני שמח שהתמזל מזלי והדברים השתנו דווקא לכיוון החיובי. אבא שלי, ששנים היה מהאבות הגאים האלה שדוחפים את הילדים שלהם להיות שוחרי מדע ופיזיקאים צעירים וששיכנעו את הילדים שלהם ואולי גם את עצמם שלהיות מה שאבא שואף שתהיה זה תחליף מספיק טוב לאהבה. אותו אבא שלי שלפני כמה שבועות שמע שעברתי באלגוריתמים ואמר לי שעשיתי לו את החודש. תקראו לי דפוק אבל זה באמת עשה לי טוב לקבל ממנו קומפלימנט שמגיע ממקום אמיתי של אהבה והזדהות.

קתרזיס

נפגשתי היום עם רז כדי להוציא לפועל את התכנון שחשבנו עליו הרבה זמן. פשוט לקחנו את כל הדפים, חוברות, צילומים ומבחנים של השנתיים האחרונות והחלטנו לשרוף אותם. בינינו, לשרוף אותם היה באמת לעשות איתם משהו יותר טוב מאשר לדמיין שאנחנו אחים גדולים של איזה מישהו בלתי נראה משנה א'. כאילו, חלאס, בשביל ה- 20 ₪ של קרביצקי? בשביל לעזור ולהציל את החיים שלי מישהו שנכנס עכשיו לאוניברסיטה? די, חלאס עם האשליות האלה..

בכל מקרה, אני הבאתי את המאיץ בערה ואת עיקר החומר הכתוב ורז הכין לנו קוקטייל קפירינאה מטורף שקצת דפק לנו את הראש. מה לעשות, נותנים לשני רומנים לשתות על בטן ריקה ובסוף הם מוצאים את עצמם בגינה למטה, חצי שיכורים ומסבירים בסבלנות נרקומנית שעוד עשר דקות מסיימים לשכנה הרוסייה האסטמטית שצעקה עליהם מהחלון.

זה היה נטו בשביל השעות הקשות, הבכי, הייסורים, חוסר ההבנה וחוסר הביטחון, חוסר הידיעה לגבי העתיד והמירמור. הכל הצטבר לכדי משהו כמו 2,000 דפים משעממים שאף אחד לא נוגע בהם. אני חייב להגיד שהאש הזאת הייתה מהחמימות ביותר שהרגשתי בשנים האחרונות.

למי שבא- הנה הקישור:

http://www.youtube.com/watch?v=EONC2C0-olc

וזה פחות או יותר היה השבוע שלי.

אני חייב להמשיך עם ההרפתקה האמיתית שלי ולקוות שאסיים בחתיכה אחת.

שיהיה לנו אחלה של שבוע

שלכם, הבחור.