לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בן: 41

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2008    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2008

מציאות


 הייתה זו שעת ערב מנומנמת של חודש ספטמבר. חורף הולנדי עמד מחוץ לחלון והיה נדמה שהאוויר קפא במקומו. הבניין המפואר והמואר של "אנדמול" הפקות היה נראה באותו לילה נטול ירח נטוע בחלל הרחוב כמו עץ אשוח גדול של חג המולד בטרקלין מואר למחצה.

בקומה העליונה של הבניין ישבו מי שנשאר מצוות הרעיונאים. בתוך חדר ישיבות גדול וריק, שהואר כולו באור פלורסנט קר רכנו על שולחן המהגוני הכבד שלושתם ששקעו בשתיקה והרהורים. על הקיר היו תלויות שתי תמונות. באחת, נראה מנכ"ל החברה לוחץ את ידו של עובד מצטיין במה שנראה כמו צילום ישן נושן מטכס כלשהו, ובשניה-  כאילו באה ללעוג לניגודיות מציאות הנוף ההולנדית- צילום ממעוף הציפור של רכס הרים גבוהים. בקצה השולחן, רחוק מהארבעה, נחו להן שאריות של מגש פיצה חצי אכולה.

"אולי...", קטע פרדריך את השתיקה הכבדה שאפפה את החדר, "אולי תוכנית מוזיקלית... נושאת פרסים". גבריאל תופף עם עיפרון חצי לעוס על כף ידו הימנית, "עשינו את זה לפני שתי עונות", והכניס את העיפרון חזרה אל הפה. "כישלון", אמר תוך כדי לעיסה. נדמה כאילו דווקא המילה הזאת הדהדה באופן מבשר רעות בין קירות החדר הגדול. פריץ אפילו לא הרים את מבטו והמשיך לטמון את ראשו בין ידיו, נשען על השולחן העבה חצי רדום. מתחת למרפקו הימני שכב עיתון בן כמה ימים שבו צעקו הכותרות בשחור "הנסיכה דיאנה נהרגה בתאונה". לצד התמונה של המכונית המעוכה הופיעה בקטן תמונה ישנה של הנסיכה דיאנה מחייכת. "זה אבוד", אמר לפתע פריץ בעודו קפוא בתנוחתו המיואשת, "לא נצליח להביא רעיון מספיק טוב עד מחר בבוקר". הוא התרכז בתמונה הקטנה שבעיתון ובעיניה של הנסיכה דיאנה. נדמה שלמרות הלילה והקור היו העיניים והחיוך שלה הדבר הכי מחמם בחדר באותו זמן. איזו דרך למות, חשב לעצמו. היא ברחה מהמצלמות שרדפו אחריה לכל מקום, לא היה לה כמעט רגע אחד שמצלמות לא עקבו אחריה. גם באותו היום כשהדברים השתבשו. הוא ניסה לדמיין אותה שוכבת מרוטשת בתוך המכונית השחורה ומסביבה עדה צמאת דם של צלמי פפראצי שהתקהלו ולקחו לעצמם את ליטרת הבשר השמנה והאחרונה שהיא סיפקה להם בלי כוונה.

"אני הולך...", פסק גבריאל וקם באנחה כבדה. הוא אסף את מעילו ויצא באיטיות עייפה מהחדר. השקט, כך היה נדמה, הציף את החדר יותר ממקודם. לפתע ניתר פריץ ממושבו וזקף את גבו, עיניו לרגע נפערו והוא דפק באגרופו על השולחן הגדול. הצליל היה חזק יותר ממה שהיו מצפים מצליל של עץ מלא להשמע ופרדריך נבהל. "יש לי!", צעק פריץ אל תוך הדממה. מרחוק נשמעו מתקרבים על השטיח של המסדרון צעדי הריצה של גבריאל ששמע את הצליל עד למעליות. הוא נכנס אל החדר והמעיל השחור עוד בידיו. "מה קרה?", שאל מתנשף. "יש לי...", ענה פריץ ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן חיוך אמיתי נגלה על פניו.

בצהרי היום שלמחרת הונח נוסח ההצעה על שולחנו של המנכ"ל לאישור. בתוך המשרד המפואר התרווח ג'ון דה-מול על כורסת העור האיטלקית והחל לקרוא את המסמך. עיניו מרפרפות על עיקרי התוכן בחוסר סבלנות. דה-מול שנחשב לילד הפלא של הולנד חלש על פני שתי חברות הפקה גדולות ובגיל 42, כמה שנים אחרי שעשה את המיליארד הראשון שלו, כבר היה נדמה לו שראה והספיק כמעט הכל בחייו הקצרים. הוא קרא את תחילת המשפטים ולאט החל לגלות עניין- "...קבוצת אנשים מבודדת משאר העולם...", "...כשלושה חודשים בתוך בית המנותק מן החוץ...", "...תחת מעקב מצלמות רצוף 24 שעות ביממה...".

הוא הניח את המסמך ובהה לרגע אל החוץ. מהקומה העליונה של בניין "אנדמול" נגלה האופק והיום היה יום בהיר. הוא הרגיש שהוא רואה קילומטרים קדימה. אפילו יותר. הוא העביר את ידו ברעמת הבלונד הכהה שלו והרהר. זה דווקא יכול להצליח, חשב לעצמו. זה דווקא יכול להצליח לא רע בכלל...

 

11 שנים אחר כך אני מתעורר מהחלום בהקיץ ומוצא את עצמי עומד מול חלון הקומה השניה של בניין הנדסת חשמל, מביט החוצה אל הלילה ואל העצים הגדולים שעומדים קפואים בשדרת הבניין למתמטיקה הסמוך. השעה- קצת צפונה מחצות הלילה. אני נרגע קצת אחרי כמה שעות של ישיבה מאומצת על המחשב במעבדה. באופן די מוזר אני מגלה שאני לבד ושאין עוד נפש חיה באף קומה של הבניין, אני הולך לשירותים ומשתעשע עם המחשבה שבשעה כל כך קטנה של הלילה האוניברסיטה הנטושה היא כמו ממלכה גדולה. כמו טירה ענקית שבה אני מלך ללילה אחד. פתאום עולה לי השיר "זמן קסם" של יזהר אשדות בראש ואני שורק אותו. הצליל מהדהד על פני מסדרון שלם של דלתות נעולות ואני מרגיש פתאום לבד בעולם.

תמיד בשעות הקטנות האלו דווקא, כשאין ליד טלוויזיה או פלאפון, כשאין רעש והמולה של יום רגיל ואפילו לא ציוץ של ציפורים, דווקא בשעות האלה אני מוצא את עצמי עושה את חשבונות הנפש שלי. מנתח את המציאות שלי.

מוקדם יותר באותו היום התהפך אוטובוס מלא בתיירים אל תוך תהום בדרך לאילת והמון אנשים נהרגו. משהו בי אמר לי שאם לא היה הגמר של "האח הגדול" באותו הערב היו מוצאים, יש מאין, הצדקה לזמן מסך כדי למלא את חלל האוויר באג'נדה החשובה הזאת עד למהדורת חצות. כנראה שאחרי הכל, סדר היום בטלוויזיה הוא מונחה רייטינג ולא מונחה תוכן. באותו ערב האירו השמיים בכמה ריצודי זיקוקים של כוכבים חדשים. גיבורי תרבות ששרדו 100 ימים בתוך מבנה סגור במרכז הארץ. כנראה שרובם ילכו באותה דרך תלולה אל מחסן הזכרונות המאובקים וימצאו את מקומם ממש ליד משקפי השמש והצמידים של צ'ינו והעכוזים של מרינה (כמובן לא לפני כמה קמפיינים וקטלוגים לחברות בגדים מובילות).

יותר מהערך התרבותי שתרם "האח הגדול" לאזרחי המדינה והעולם כולו, מעניינות אותי דווקא תופעות הלוואי. שיחות היום של אנשים סביב בלון אוויר חם שמרגע שהתפוצץ ונגמר לפתע אינו מעניין אף אחד. זה מצחיק כי כבר שמעתי שיחות רציניות של כל מיני פלספנים על מאבק הטוב והרע, פרידמנים נגד בובלילים וכו'. כשהקשבתי לזה מהצד באמת שאלתי את עצמי אם זו המציאות שלהם ואם לזה התכוונו כשהמציאו את המושג "ריאליטי".

המשכתי לעמוד ליד החלון. רחוק למטה חצה את הכביש הריק מאבטח של האוניברסיטה עם קשר מרעיש ביד. המציאות שלי מרגישה לי אמיתית יותר ומציאותית יותר, אני לא רוצה להתחבא בכל שיחה מאחורי ביטויים חדשים בלקסיקון שתבע מישהו מאשקלון, גם לא בא לי אפילו לשאול את עצמי שאלות מהותיות כמו כמה טוב עשה מישהו מהם לאנושות במאה ימים האלה ולמה ילדים בני 15 יכולים לדקלם את קורות החיים של שפרה וצבר אבל לא יודעים בכלל מי זה אייבי נתן ומה הוא עשה בשביל האנושות. המציאות שלי אולי באמת קצת שחור ולבן אבל זה מרגיש לי הכי צבעוני בעולם כי אני באמת מאמין שלא חולף יום שאני לא מחייך לפחות פעם אחת. לא מסתיים אף יום מבלי שאני מברך על כל מה שיש לי ורק מקווה שזה לפחות יישאר כך. המציאות שלי שכבה לישון שנת לילה טרופה וכואבת 680 מטר ממני באישפוז אונקולוגי בסורוקה. רפי מקבל מעכשיו בכל בוקר הקרנות כאילו שזה היה דבר כזה מרנין על הבוקר. ממש כמו דגני בוקר. המציאות שלי זה אחי הקטן שכל כך לחוץ מהפסיכומטרי ומאיך זה ישפיע על העתיד שלו. המציאות שלי זאת אחותי שגילתה שהכלבה שלה נפלה מחמש קומות בזמן שלא הייתה בבית. הכלבה נעדרה כמה ימים ולבסוף נמצאה ורק אלוהים יודע איך שרדה נפילה כזאת רק עם סדק בעמוד השדרה.

פתאום שמתי לב שנעשה לי קצת קר. הצטערתי שלא הבאתי איתי משהו חם לשתות. כנראה שבאמת הספיקו לי כמה דקות של הרהורים על כלום.

חזרתי בלי הרבה ברירה לעוד כמה שעות במעבדה. שורק ודופק כל הדרך על דלתות נעולות באוניברסיטה נטושה...

 

 

נכתב על ידי , 17/12/2008 21:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,768
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להבחור מהדלת ממול אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הבחור מהדלת ממול ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)