לפני כמה ימים היינו אני ומ' בהופעה של כנסיית השכל בקיסריה. האמת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי בהופעה אמיתית. אמיתית- כמו לא מזכירה את המופע שייזכר לדיראון עולם של אורי פיינמן, בבמה המרכזית של אירועי יום העצמאות בקריית גת, בשנת 94. או בקיצור- מוזיקה טובה, להקה מצויינת והופעה מושקעת מאד.. לקראת סוף ההופעה הם נתנו ביצוע של "היינו עושים אהבה".. השיר הזה החזיר אותי אחורה אל הפעם הראשונה ששמעתי אותו.. הייתי בן 15 והייתי מאוהב במירית- ילדה יפייפיה שלא הייתה מעוניינת בי, למרות שזה ממש לא הפריע לה לעשות לי טיזינג.. מדהים איך היכולות האלו מתפתחות מהר אצל נשים.. איכשהו היא תמיד התחמקה באלגנטיות מלהפגש איתי (כן, מסתבר שבאיזשהו שלב הבנתי לבד שחברה טובה שלה לא באמת באה אליה לביקור מהבוקר עד הערב.. 17 פעמים ברצף..). קניתי באותה תקופה את הדיסק שהוציאו כנסיית השכל ואיכשהו מצאתי את עצמי שומע ב-LOOP את השיר הזה וחושב עליה. אני חושב שאחרי זמן מה החלפתי פנטזיה (לך תדע, בדיוק התחילו לשדר אז את הפרקים הבאמת שווים של משמר המפרץ).. אבל עדיין השיר הזה התחבר לי אליה.

כמה שנים אחרי, ישבתי בתור חייל משוחרר עם אחי הקטן לכוס קפה בבית קפה בקריית גת.. שירתה אותנו מלצרית שזיהתה אותי. האמת שבהתחלה לא זיהיתי אותה לגמרי אבל תוך חצי דקה כבר עברנו לשיחת ה"אז מ'מצב?, מה'ניינים?" האופיינית לפגישות מביכות כאלה. אחרי שהיא הלכה אחי הסתכל עלי וראה בעיניים שלי התחלה של משהו.. הוא רק רצה לוודא שאני יודע לקראת מה אני הולך, כי מסתבר שהיא זכתה ללא פחות מהתואר "שרלילת העיר". לרגע התאכזבתי כל כך.. רציתי לזכור אותה כמו שהיא הייתה אז בשבילי, פנטזיה טהורה ונאיבית של בתול בן 15.. תלתלי הבלונד והעיניים הכחולות והצחוק שלא אכפת לו מאף אחד. ילדה של הים ששברה לי את הלב. עשור לאחר מכן, מצאתי את עצמי עומד באמצע הופעה בקיסריה, מחבק מאחורה את האישה שאני אוהב ועוצם עיניים.. נותן לעצמי לשיר איתה בקול את השיר הזה, להרגיש בפעם האחרונה את העקיצה הזאת בלב מהחץ שהוצאתי והיה תקוע שם שנים.

האהבה נשברת

 ההורים שלי מתגרשים. אין לי יותר מדי מה להוסיף על זה או להתפלסף..

רובנו חיים באיזושהי תפיסה מוטעית כזאת שאנחנו יכולים להעמיד פנים מספיק טוב בשביל כל העולם שהכל כרגיל ושהכל דופק כמו שעון, כשבעצם לפעמים זה ממש לא ככה. רובנו עושים את זה על בסיס יומי וזה טיפשי ומגוחך. כל כך מגוחך כי זה בכלל לא באשמתנו. הטעויות של ההורים שלי או המסקנות שהן מגיעים אליהן אחרי שנים של נישואין זה העניין שלהם ולא שלי, אז מי אני שלא אהיה שלם עם זה? מי אני שלא אכבד את זה?

ההורים שלי מתגרשים. יא-אללה.. פעם בשנות השמונים זה היה אשכרה אות קין.. להיות זוג גרוש, או- רחמנא ליצלן- ילד של שניים כאלה.. אני מניח שעל פני לתת לכל העולם לדעת המון אנשים חושבים שעדיף פשוט להדחיק ולהתעלם או אולי לקלל אחד את השני ולריב כל הזמן מאחורי דלתות סגורות. יש זוגות שבטוחים שהצעקות העמומות וטריקות הדלת העדינות אכן פחות שורטות ילדים בגילאים 6-9.. יש כאלה שמבינים שאפשר אפילו לבגוד, ואולי למה לעזוב בית ומשפחה כשהמחיר הזעום שמשלמים הוא רק מכות? אז סובלים בשקט.

ההורים שלי מתגרשים וזה מרגיש לי טוב. כי אני יודע שעדיף לי להרגיש נורמלי בלהגיד את זה מאשר לתת לכולם לחשוב שהכל מושלם אבל בפנים לדעת סוד אחר שאף אחד לא יודע.. אני מרגיש טוב, כל כך טוב שלא אכפת לי לספר את זה.. ממילא רוב האנשים שבאמת ירצו לשמוע על הצרות שלי (חוץ מפסיכולוגים) הם סתם סקרנים, מהסוג שחולף על פני תאונות דרכים רק כדי להציץ ולראות קצת דם ואח"כ לדרוך בפנאטיות על הדוושה ולברוח, נשמות טובות וצמאות דם ושאר יצורי ביבים משעממים שאוהבים לנבור ברפש של אחרים כי הסירחון זה אכן ריגוש מסוג חדש שמוציא קצת מהשגרה (תסתכלו טוב במראה- האם שמחה היא האושר האמיתי שלכם או שמא שמחה לאיד?...). אני מצטער להרוס למישהו מהם אבל בנוגע לסיבת הפרידה של ההורים שלי אסתפק בהסבר לקוני סטנדרטי- "זה פשוט לא הלך ביניהם". אחרי הכל יש את העניין הקטן הזה של צנעת הפרט.. אני מעדיף שחבריי הקרובים פשוט יהיו שם בשבילי יום אחד כשבאמת אצטרך אותם, מאשר לשמוע מהם איזו מחוות "הצטערתי לשמוע על ההורים שלך" מחוץ לחדר 307 לפני הרצאה.. אפשר לחשוב שההורים שלי נהרגו..

ביום שישי האחרון מצאתי את עצמי יושב עם אחותי הגדולה ומגולל סיפורים מן העבר וכל מיני נקודות כאובות בחיינו כמשפחה ששכחנו, הדחקנו, לא ידענו או לא טרחנו לספר אחד לשני. אני מגלה מעת לעת שהחיים הם דבר כל כך מורכב, יותר מורכב ממה שחשבתי קודם. איך שאנחנו מונחים על רצף לא ידוע מראש של אירועים ושאר דפיקויות בחיים ואיכשהו מוצאים כל אחד את דרכו לגדול, להתפתח, להתעצב ולפתח איזושהי מחשבה מוצקה על העולם שסביבו ועל עצמו. איך שלפעמים אנחנו מסתכלים אחורה ומבינים עד כמה ההורים שלנו היו רק זוג צעירים מפוחדים ששיחקו בניסוי וטעייה ושהיו להם יותר כוונות טובות מאשר נסיון, עד כמה התבנית שבה ילד מתעצב יכולה להיות נגזרת של המציאות הפוליטית ההזויה ששררה בין שני בני זוג בקריית גת של לפני עשרים שנה..

באותו ערב הייתי אמור להשתתף במסיבת יום הולדת של חבר שלא שמעתי ממנו כמעט שנה. הוא התקשר מוקדם יותר אותו יום בהתראה של כמה שעות והזמין אותי למסיבה בצומת רופין. האמת שממש רציתי ללכת, אבל בסוף מצאנו את עצמנו יושבים בסלון- אני, מ', אחותי והחבר שלה ומשחקים שעות את משחק הפוקר המדליק ביותר שאי פעם ראיתם- כשכל הקלפים מונחים על השולחן.. אני כל כך שמח בדיעבד שבסוף לא הלכתי למסיבה הזאת..

אני מעדיף להזיל אלף דמעות של הקלה מאשר לשתות עוד כוסית קטנה של הדחקה..

בשנה החולפת למדתי המון דברים. בעיקר על האיכות האמיתית של חברות, נתינה ואהבה. למדתי להבין עד כמה אני אוהב את האחים הקטנים שלי שנעשו פתאום בלי ששמתי לב לגברים אמיתיים ולאנשים נפלאים, וכמה שהייתי רוצה להמשיך ולקנות להם מדי פעם בשביל הכיף מתנות קטנות של אחים גדולים עד שאהיה בן שלושים, אפילו שהארנק שלי מעלה פרפרים מן האוב.. למדתי להבין עד כמה אני מעריך את המשפחה שלי, כי הם היחידים בעולם שיודעים איך נראה החיוך של רועי כשהוא באמת שמח ואיך נראה הפרצוף האמיתי של רועי כשהוא באמת עצוב, ושהם כל מה שיש לי בעולם הזה. ושאולי בסה"כ זה מה שכל אחד מאיתנו באמת צריך בחיים. אני מניח שעד השלב הזה ישתכנעו כמה מהקוראים שירדתי מהפסים או ישאלו את עצמם למה אני באמת עושה את זה ומפרסם לכל העולם משהו שבדרך כלל אנשים מתביישים בו, או אולי לפחות רק שומרים לעצמם.. בשביל תשומת לב? פרסום נוסף לבלוג? לעורר פרובוקציה?.. למען האמת, הסיבה אנוכית יותר ממה שהייתם מנחשים.. אני פשוט עושה את זה בשביל עצמי. מי שמבין מבין, ומי שלא- שלא יבין.. אני לא כועס.. (אפילו שזה נראה ככה- נסו לקרוא שנית את הקטע הזה ודמיינו אותי מחייך, ותקבלו את מצב הרוח האמיתי שלי כרגע).

התקשרתי היום לאמא שלי כדי לשאול אותה אם היא מסכימה שאני אחשוף את זה ככה בבלוג שלי. היא לא חשבה פעמיים וביקשה שארשום בחופשיות כל מה שאני מרגיש שאני צריך להוציא ושהיא מבטיחה לקרוא את זה.. היא אמרה את זה אפילו מבלי לשאול קודם מה בדיוק רציתי לכתוב או עד כמה התכוונתי לרדת לפרטים..

אולי זו הדוגמה הטובה ביותר להמחיש למה התכוונתי כשאמרתי- "מי שמבין מבין ומי שלא- שלא יבין..". כל כך הרבה יש לי עוד ללמוד מהאנשים שאני אוהב, מהאנשים שמבינים אותי.. על היכולת לוותר לחלוטין על אשליות של כבוד עצמי ופאסון, רק בשביל שמי שהם אוהבים יזכה לפרוק מעצמו עול ולסגור עוד מעגל..