אז מה נשתנה לו בחודשיים הארוכים האלה שבהם גזרתי על עצמי שתיקת בחינות?

אני מניח שהתשובה תהיה בקיצור- הבנות, תובנות וסגירות מעגלים..

כל כך הרבה קרה בחודשיים האחרונים. נדמה כאילו איכשהו הצליחו כל כך הרבה אירועים גדולים להידחס אל תוך נקודה קטנה בהיסטוריה שלי ושל המדינה שלי.. אז למען עצמי, אני אעשה ניקוי ראש קטן ובעיקר את זריקת הזבל והרפש החוצה. אני באמת חייב את זה לעצמי אז הצפייה בפוסט הזה לא מומלצת לבעלי רקטום פעיל מינית ושאר חתיכי נפש.

והרי התובנות שלי לחודשיים האחרונים:

• בתחילת תקופת המבחנים עוד לא ידענו בכלל מי זאת רוז. נדמה שכל האמפטיה והכאב של המקרה הטראגי הזה נכנס לנו למקום הזה בלב שגורם לנו לחשוב שמאז ומתמיד ידענו על זה ותמיד הכרנו את השם הזה.. אבל קצת לפני תקופת המבחנים, כולה לפני פחות מחודשיים, אף אחד לא שמע עליה או הכיר אותה.. ואף אחד לא שמע אותה משתנקת לבדה עם החושך והמים הקרירים בתוך מזוודה אדומה. אחריה הגיעו עוד שניים מתים והסיבות לרציחות אפילו עוד יותר עלומות.. זה גרם לי להבין בצורה חדה יותר עד כמה אכזרי יכול להיות האדם. עד כמה חולני ומעוות אפשר להיות, שאתה יכול פשוט להרוג את הילד שלך ביום בהיר אחד.

• הגעתי לתקופת המבחנים עם לשון בחוץ. הקיץ היה בעיצומו ואנחנו עוד שילמנו את המחיר של הפוליטיקה בגרוש שמכרו לנו לפני כמעט שנה. אני חושב שבעיקר אני מלא כעס. אני מלא בכעס על הטימטום והאטימות של המערכת האקדמית, אני כועס על הזילזול שגורם להתשה הזאת- שכל שנה תהיה שביתה, שכל שנה תהיה חופשת קיץ מקוצרת ועיכובים. אני כועס על קורסים שהתנהלו בצורה שאינה מכבדת מוסד אקדמי נחשב, אני כועס על זה שהיחידים ששילמו וישלמו את המחיר של הנסיונות העקרים לקבל קצת צדק הם אנחנו (ולמרות הכל שכר הלימוד יעלה!), אני כועס בעיקר על עצמנו שהכי קל לנו להיות משעממים כמו תמונות בארים בפייסבוק ושיחות עקרות על כלום, פשוט כי זה יותר קל מאשר להיות אנדרדוגים פורצי מסגרת- אלו שדופקים על השולחן ואומרים "די!" ונלחמים אפילו מלחמה אבודה כדי לנסות לעשות משהו אחד טוב למען עצמם.. זה גרם לי להבין שאני לא באמת כועס על מישהו מהאנשים שאני מכיר, אלא פשוט קצת לא רציתי להאמין שאלו לא האידיאליסטים שחלפו מן העולם כי אם האידיאולוגיה עצמה שכבר כמה שנים לא בסביבה. בעיקר יהיה זכור לי הסמסטר האחרון כנקודת שבירה מנטלית עם תקופת מבחנים מתמשכת ודביקה כמו מסטיק שבה באמת, אבל באמת, רציתי יותר לסיים מאשר להצליח או לעבור.

• אחת לכמה זמן צצה לה עוד תוכנית ריאליטי מטופשת והפעם תורו של האח הגדול. אף פעם לא הבנתי מה זה נותן לשבת ולראות חיתוכי עריכה מפגרים שגורמים לדמויות להראות ביצ'יות, מטופשות או יותר נלעגות? למה לעזאזל זה אמור לעניין מה קורה כששמים 15 אנשים בתוך וילה אחת מסריחה וסגורה? (זהירות ספוילר! – הם חוטפים אחרי מספיק זמן טיפוס ומתים אחד אחד..). אחרי שראיתי שכמה וכמה אנשים מאד אינטליגנטים שאני מכיר פשוט מכורים לכל זבל-ריאליטי-חצי-מכור-מראש שנותנים להם בטלוויזיה, אני חושב שסוף סוף הבנתי שזה לא אנשים דפוקים שרואים את התוכניות האלה, מתמכרים אליהן והופכים את השיחות עם החברים שלהם לתקצירי פרקים שלמים.. אלו פשוט אנשים משועממים שנתנו להם אלטרנטיבה נוחה לבילוי שלא מצריכה הרבה מאמץ אבל עונה יופי על הקריטריון של הצימאון הבלתי נדלה שלנו לדם טרי. הצימאון הזה הוא הדבר הכי טבעי בנו כבני אדם, הוא מגעיל תחת אבל טבעי. אולי בפעם הבאה שעוד כמה נשמות טובות ירצו לדעת עד כמה בדיוק גרוע הלך לי בתקופת המבחנים, אני באמת אקבל את זה יותר בהבנה ואפצח בשיחה מרנינה על גודל הציצים של שיפרה מהאח הגדול בשביל שינוי הנושא.

• שינוי ההנהגה במדינת ישראל הוא קצת כמו נשיקה ענוגה וליטוף מפנק אחרי חווית אונס קשה. To little, to late. אני שמח שלבני נבחרה, לא בגלל שאני כזה פמיניסט גדול, אלא בגלל שהיא פשוט נראית חכמה יותר מכל הפוליטיקאים הכולירות והנבערים, שממש כמו באונס קבוצתי, חצי מהזמן עומדים בצד וצופים בחבר שלהם מזיין את המדינה ובחצי אחר מהזמן הם מנסים להצטרף בכל פעם לסיבוב נוסף עליה.

• היום בדיוק לפני ארבע שנים נהרג בעזה מישהו שהכרתי ואהבתי- טל ברדוגו. זה היה ממש יום לפני ערב יום כיפור.. אני יכול לזכור איפה הייתי בכל פעם בתאריך הזה בדיוק- שנה שעברה ישבתי בנמל רודוס מחוץ לספינה מושבתת ובישרו לי שמטיסים אותנו הביתה לישראל. שלוש שנים קודם לאותו רגע ברודוס ישבתי על המדרגות בכניסה לבית שלי ושמעתי חבר מהצבא בוכה בטלפון ואומר לי שהוא היה שם וראה את הכל קורה. שעה וחצי אח"כ ישבתי בשיעור השישי של הפסיכומטרי, משכנע את עצמי שמוות כבר לא באמת מרגש אותי.. אני זוכר שבמשך שבועיים בכיתי בשקט רק במקלחת, כי שם אפילו אני לא באמת רואה את הדמעות. עוד שבועיים יש לו אזכרה בהר הרצל והחלטתי ללכת כי הרבה זמן לא ביקרתי על ההר הזה. אני פתאום מרגיש שאני שוב מתגעגע אל הכל- אל התום והנעורים שעטופים בהרבה שריטות של לחימה. אני מתגעגע אליו אפילו שעכשיו הוא רק אבן וזיכרון שהולך ומתרחק ממני, כמו חוף הולך ונעלם בדרכי ללב ים. אני מרגיש שאני חייב לו את זה.

• שלשום נכנסתי לרכבת שהייתה מפוצצת עד אפס מקום. רצה הגורל ואחרי תחנה אחת ירד מישהו והתיישבתי במקום שלו. אחרי דקה וחצי ראיתי אדם מבוגר שעלה ודידה במעבר לאט, נדחס עם כל שאר האנשים שהלכו בלי סיבה אל תוך הרכבת אפילו שהם יודעים שאין יותר מקומות ישיבה. לרגע נכנסה בי המחשבה.. נזכרתי פתאום שעבר כל כך הרבה זמן מאז שעשיתי משהו טוב בשביל מישהו שאני לא מכיר. קמתי והצעתי לו את המקום. הוא אפילו לא התנגד כמו שבדרך כלל עושים זקנים שיש להם יותר מדי כבוד עצמי ופחות מדי צפיפות עצם באגן.. אל תשאלו אותי איך אבל רגע אחרי שקמתי מישהו אחר פתאום ירד והתיישבתי במקום שלו. אולי אחרי הכל יש מישהו שם למעלה שעושה סדר בבלאגן. זה באמת גרם לי להרגיש טוב. הבנתי שבמרדף האינסופי של החודשיים האחרונים, כשאני יושב ובוכה דמעות של דם על פני דפים מצולמים ומשעממים אולי קצת שכחתי מאיפה באתי ולאן אני הולך, ושלעשות מעשה קטן וטוב בשביל מישהו שלא מכירים באמת נותן הרגשה משחררת. אני שמח כי אני מרגיש ששוב עליתי על הדרך הנכונה. הדרך שלי.

·         גילוי נאות- רציתי בהזדמנות הזאת להזכיר לעצמי שהיו אנשים שדאגו לי והיו שם בשבילי כשישבתי חודש וחצי על הספה אצלי בבית ובכיתי מרוב הייאוש שנטעה בי תקופת המבחנים הזאת. חברים אמיתיים ומשפחה. למשפחה שלי שהיא אולי בסטנדרטים מערביים-מזוייפים-צבועים-מצוצים מהאצבע נחשבת למשפחה מפורקת.. הלוואי שכל החלקים המפורקים בחיי היו גדולים וחזקים כמו חלקיה של המשפחה הזאת. לחברים שלי- רז, שלמרות הייאוש שלי המשיך לחשל אותי ולא ויתר לי ב- Ur-Quan Masters וגם נכון להיום עושה מאמצים כבירים כדי לעזור לי בצבירה מתמשכת של הפסדים מבישים.. ורמן, שלמרות שחצי מהזמן היה תקוע במילואים בתוך שדות מוקשים ברמת הגולן, עדיין היה מתקשר רק כדי לבדוק שאני חי. ראמי, שחוץ מלעשות בשבילי את המבחן באלגברה2 עשה הכל כדי שאצליח לעבור (לא הלך לו, אבל העיקר הכוונה..). אחרונה חביבה היא מ' שבאמת מגיע לה המון קרדיט על כמעט שנה שהיא סובלת אותי ובינתיים עומדת בכבוד במשימה הקשה. כדי לחסוך בעשרות שורות מפדחות של דוגמאות פשוט אסכם ואגיד שאם לחברים שלי יש כרטיס מועדון שלי, אז למ' כנראה שיש מניות שליטה.

שורה תחתונה לסיכום,

הטלוויזיה משעממת אותי טילים, בני אדם הם פשוט יצורים עצובים. עצובים ומעוררי רחמים. הסמסטר כמעט והתייאשתי מחוויית הלימודים באוניברסיטה. אני פשוט מאושר שיש לי חופש סוף סוף!. הייתי צריך את זה לפני שאני יורד מהפסים. אני צריך לסדר את הראש, אני צריך לטייל הרבה, אני צריך להיות עם המשפחה שהזנחתי קצת בתקופת המבחנים..

בשבועות הקרובים אממש הרפתקה מטורפת שמעולם ניסיתי בחיי והמחר הוא החבר הכי טוב שלי בעולם.

שתהיה לנו אחלה של חופשת סתיו.

שלכם, הבחור.