לרגע חשבתי ששכחתי את הסיסמא לבלוג..
ונכנסתי להיסטריה ><"
טוב אולי לא...
בכל מקרה.. חופש.. וזה אומר שפחות או יותר יש לי זמן לנשום...
חזרתי מטיול שטח מייגע שהמטרה היחידה שלו הייתה לגרום לנו למות מעייפות/יתושים/ריצה/מכת שמש וכאלה
and im still here!!!! hell yeah
בכל מקרה החלטתי להפוך את הבלוג הזה למשהו של יצירתיות... וכאלה...
כי לאף אחד באמת לא בא לשמוע איך עבר עלי הזמן אז לפחות נשעשע אנשים בכתיבה שלי =]
יאללה מכות =]
i can feel you coming towards me
the heat that is our love burns everything around me
and the smoke of it penetrates my skin, invades my lungs
and now im gasping for air as my eyes are sealed shut against the fire
But as allways my sight is useless
for can feel you with everyting i am
everything inside my yearns to reach out to touch you
but there you stand as beautiful as allways
as magnificent as magic
and you are beyond me
and in a way, you allways were
I will light another candel, even if there are already enought to light every dark corner on earth
for darkness is yet inside me
as bitter, as the first time iv'e tasted it
its whispers a constant chant in my head
for it sleep remains impossible
when thoughts that are not my own possess my mind
and i am restless
באמת שאני לא מנסה לכתוב פה משהו יצירתי.. סתם עבר לי דרך הראש...
מתי אנחנו מתבגרים?
כשהכוח שהיה להחזיק את חרב הצדק אזל ,והצביעות והשקרים הפכו לחלק מאיתנו?
כשכבר לא אכפת לנו מכל הרוע שיש בעולם? מההתעלמות הכללית של אנשים מכאב? מסבל?
כשאנחנו מפסיקים לחלום בהקיץ, והלילות שלנו מלאים בחשיכה, ושקט?
כשכבר לא אכפת לנו לכופף את הראש רק בשביל לעבור עוד מכשול? עוד יום שנראה אין סופי?
כשהשדים והמפלצות מתחת למיטה הן אינן עוד הזיה של ילדות אלא המציאות שחונקת כל רגש וחלום?
כשהמילה אושר מעלה גיחוך, ואמונה בכלל לא קיימת מזמן במילון שלך?
כשכל ניסיון שלך להביע מחאה נגד העולם מסתיים במפל וכישלון?
ולאף אחד כבר לא אכפת ממה שאתה מרגיש, ובפצעים שלך נותרת לטפל בעצמך?
אני לא יודעת מתי התבגרתי, או אם בכלל.. אני רק יודעת שאני כבר לא מאמינה בבית , בעל אוהב, שני ילדים , כלב או חתול,
אני כבר לא חושבת עליו, או על מה שיכל להיות אנחנו, אני כבר לא חייה את הכאב שלך ונותנת לך את החיוכים שלי,
אני כבר לא מרשה לעצמי לבכות בשבילך,לחלום בשבילנו.
כל מה שנותר לי לעשות זה לכבות את האורות בחלונות שלי לעבר,את הנרות הדולקים ליד המיטה, כי המפלצות שלי לא באות כבר בלילה.
ואני אצטרף לזרם, כי הידיים כואבות, והכאב הפועם בראש משקיט כל מחשבה על מרד,
אני רק יודעת, שלאורך הנהר, אי שם, המקום שכולם כל כך רוצים להגיע עליו,
אני אגיע אליו... בתור עצמי...
כל כך נמאס לי ללבוש מסיכות...
כבר כתבתי את זה פה פעם...
אבל זה חזר אלי בבום... המשמעות של זה שורפת לי את תאי המוח...
תהנו...
יוליה..אני מתגעגעת
yeap the dark side looks fine :)