The following is something personal
yet i think, that in some way each and everyone can find something he knows, he felt before.
I wrote it some time ago, when i was so deeply obsessed with my appearance
When i deluded myself into thinking that if i look a certain way i will be happy
זה בדוי הסיפור...
דרך הגב לא לשים לב לחוסר היכולת כתיבה שאני מפגינה פה...{אני יודעת שיכולתי טוב יותר}
מי שמזדהה מוזמן לכתוב עם מה :)
"בטח שכן" אמרתי מחייכת את החיוך המתנשא שלי שהפף לשיגרה מעצבנת על פני
"את חושבת שאני לא יכולה לעזוב אותך ,וקרוב לוודאי שאת צודקת" היא אמרה ופניה הפכו אטומות
"כמה פעמים ניסית.. ותראי לאן זה הוביל אותך" אמרתי בעודי ממשיכה לחייך ולהבריק את דמות הכלבה שמלכתחילה היתה תפורה בידיוק למידותי.
אוקי אם כך, אני מניחה שאני אשאיר אותך פה ,לעוד כמה שעות של הערצה מצד כל אלא" מבטה המאשים סקר את הסביבה בעוד מילותיה צרבו את עורי,
אחר כך כשאהיה לבדי אחשוב כי לבטח מגיע לי פרס כלשהו כי החור העמוק שפערו בי מילים אלא לא נראה על פני,וחיוכי לא מש לרגע
"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר ולארח חברה להערצה שלהם?" אמרתי כבאי עיניין בעודי בוחנת את דמותי במראה,האנחה השקטה שהוציאה מפיה כמעט והרסה
את כל ההצגה הכל כך מושלמת שלי...את השלמות הכול כך פגומה שלי .
"להתראות" אמרה כמעט ובלחש ופנתה לדרכה.
חייכתי אל תדמותי המשתקפת במראה...אל הפנים האציליות,אל העיניים האדישות הממוסגרות בגבות גבוהות ומקושתות,אל הגוף החטוב והבגדים היקרים שחבקו אותו,
וכל זה..כל מה שאני כל כך גאה בו,נראה כה בזוי בעיניי,כה חסר תכלתית,חסר כל פרופורציה.
אך אני...השחקנית המושלמת חייכתי אל המחמאות השחוקות שהגיעו אל אוזני,צחקתי לבדיחות הבאנליות,הקשבתי לסיפורים חסרי הטעם ומוחי ריקד לימים בהם הייתי
מרימה גבה -אז הלא כל כך אלגנטית- ובורחת מהמקום למראה אווירה כזו.
עכשיו אני לבד...בחדר...בראשי עדיין מסתחררים כל הפרצופים,המילים,הניחוחות,הטעמים שפגשתי היום...
אך אני ממשיכה לחזור אליה..למילים הכנות שלה,כאשר אני רגילה אך ורק לשקר
למבטים הפגועים שלה...כאשר אני כבר לא זוכרת מראה דמעות
ולעזיבה שלה...כאשר אני...התרגלתי להיות זאתי שעוזבת...
"אם רק היית יודעת" חשבתי ,ומסכת השלמות אט אט נסדקת יחדיו עם הדמעות השחורות שצובעות את לחיי
קור רוחי עוזב לפתע ואני מתחילה לנוע,בהיסטריות,כמתפללת,כמפצירה, באל ששכחתי להוכיר.
אני מרימה עיניי ומסתכלת לעבר חברי הטוב -אך הפעם משקף אותי הוא כמו שאני באמת...
עיניים אדומות נפוחות מבכי,שיער פרוע מרוב תלישה,פה שמוט ופתוח במקצת
מסכת השלמות נעלמה -סוף הסצינה.
אני מתארת לעצמי שכל אדם יבין את הכתוב פה בדרך שהכי קרובה לליבו
אני רק רוצה להסביר טיפונת מה הולך שמה :)
המספרת...היא הדמות של השלמות...הדמות שאי שם כולנו רואים בעיניינו ורוצים לגעת בה,להיות היא אולי אף לרגע...
והדמות השניה.. איתה ישנו דיאלוג בהתחלה היא בעצם אותו אדם... שהדמות של השלמות "השתלטה" עליו
אני יודעת שמסובך.. אבל מצד שני מי שלא רוצה להבין ...לא צריך להבין.. ויכול להשתעשע בדימויים =]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
